כפי שמציינים בצדק כל הפרשנים – העובדה שחמאס בחר להישאר מחוץ למערכה היא קריטית. עם כל רגע שעבר הייתה סכנה שחמאס לא יעמוד בלחץ, ואז היינו עלולים להתדרדר לסבב ארוך וקשה בהרבה. זו הייתה סיבה מרכזית לחתירה לסיום מהיר.

7

מה ניתן היה להשיג בהסכם הפסקת האש? זו שאלה שמלווה כל סבב כבר 17 שנים. התשובה מורכבת. אם נפשט, ישראל עמדה תמיד בפני בחירה בין הסדרה עמוקה וארוכת טווח ("הודנה" בשפת החמאס והג'יהאד), לבין שביתת נשק זמנית ומוגבלת ("תהדייה" בשפתם). כל ממשלות ישראל העדיפו את האופציה השנייה, משום שנרתעו מלשלם את מחיריה של הראשונה.

מהם המחירים? בתמצית, הסרת המצור הימי והיבשתי, הקמת נמל ימי בעזה, ועסקת שחרור אסירים וגופות שתכלול שחרור מסיבי. מהם התמורות? שקט ארוך טווח והגבלת התעצמות הארגונים בעזה. הסכמי התהדייה שעליהם חתמו כל הממשלות מאז ההתנתקות כללו שביתת נשק הדדית, "כללי משחק" מוסכמים בשטח שליד גדר הגבול ("הפרימטר"), וכמה גזרים הומניטריים, פיננסיים כלכליים להקלת המצור, בתיאום עם מצרים וקטאר. כולנו כבר מבינים את המגבלות של הסכמים מסוג זה.

8

ועכשיו לנקודה הכי חשובה, הכי מורכבת והכי פחות מדוברת – הטווח הארוך, והתכלית האסטרטגית של ישראל מול עזה בפרט ומול הפלסטינים ככלל. בסופו של יום כל סבב כזה הוא רק הערת שוליים בתולדות הסכסוך.

הנקודה הכי חשובה, הכי מורכבת והכי פחות מדוברת – הטווח הארוך, והתכלית האסטרטגית של ישראל מול עזה בפרט ומול הפלסטינים ככלל. בסופו של יום כל סבב כזה הוא רק הערת שוליים בתולדות הסכסוך

בנקודת הזמן הנוכחית פערי העוצמה בין ישראל לפלסטינים הם כנראה הגדולים ביותר אי פעם. ישראל הצליחה לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית לחתיכות. לנתק את עזה מאיו"ש, למנוע פיוס בין פתח לחמאס, לזרוע יאוש טוטלי בקרב העם הפלסטיני באשר לסיכויים להקמת פלסטין בימי חייהם, ולסכל באפקטיביות את מרבית ניסיונות "ההתנגדות" לייצר פיגועים אסטרטגיים או לשתק את החיים בישראל לאורך זמן.

אפילו בקרב ערביי ישראל חל פילוג בין ה"משתלבים בכל מחיר" בראשות עבאס, שהתבטא במהלך המבצע באופן חסר תקדים והודיע הלכה למעשה כי לרע"ם אין כל עניין במאבק הלאומי הפלסטיני, לבין "שומרי הגחלת הפלסטינית" ברשימה המשותפת.

בנקודת הזמן הנוכחית פערי העוצמה בין ישראל לפלסטינים הם כנראה הגדולים ביותר אי פעם. ישראל הצליחה לרסק את התנועה הלאומית הפלסטינית לחתיכות. לנתק את עזה מאיו"ש, למנוע פיוס בין פתח לחמאס, לזרוע יאוש טוטלי בקרב העם הפלסטיני באשר לסיכויים להקמת פלסטין בימי חייהם, ולסכל באפקטיביות את מרבית ניסיונות "ההתנגדות" לייצר פיגועים אסטרטגיים או לשתק את החיים בישראל לאורך זמן.

במישור המבצעי אלו הישגים אדירים. אבל – כפי שקורה לנו תמיד – במקום לתרגם את ההישגים הצבאיים להישגים אסטרטגיים, ישראל מתחפרת בסטטוס קוו. הסכמי אברהם היו הישג אסטרטגי, אבל לשיטתו של נתניהו. כלומר דריסת הפלסטינים תחת גלגלי המטוסים לדובאי. הם רק העצימו את התסכול וחוסר התוחלת באיו"ש ובעזה, למרות שיכולים היו לשמש מנוף לתחילת משא ומתן מדיני משמעותי.

נתניהו חתר כמובן לחיסול רעיון שתי המדינות והמשך גימוד הבעיה הפלסטינית עד אין קץ (נכון, זה לא בר-ביצוע, אבל לכך הוא חתר). לממשלת המעבר הנוכחית אין בדל של אסטרטגיה מול עזה, ובוודאי שלא מול הבעיה הפלסטינית בכללותה. אין לה גם מנדט ציבורי להגיע להסכם אסטרטגי עם החמאס והג'יהאד.

9

לכן הסבב הזה – שנכון לשאול עד כמה היה נחוץ – הסתיים בהארכת הסכם התהדייה הקיים.

נתניהו חתר לחיסול רעיון שתי המדינות והמשך גימוד הבעיה הפלסטינית עד אין קץ (לשווא). לממשלת המעבר הנוכחית אין בדל אסטרטגיה מול עזה, בוודאי לא מול הבעיה הפלסטינית בכללותה

10

מה בכל זאת ניתן "לחלץ" מן המצב שנוצר? התנעת דיון ציבורי משמעותי על הבעיה הפלסטינית ועל האסטרטגיה הישראלית הנכונה מולה, כשעזה נתפסת כחלק מן המכלול הזה, לא כסוגיה נפרדת ולא כבעיה צבאית גרידא.

הציבור הישראלי שקע באפתיה, שהייתה נוחה מאוד גם לנתניהו וגם לבנט ולממשלת ה"שינוי לא כולל פלסטינים" ששלטה פה בשנה האחרונה. גם עכשיו, אין לפוליטיקאים שום אינטרס בדיון ציבורי כזה, שבו יחשפו ערוותיהם. לאף אחד מהם אין פתרונות משכנעים, והם יעדיפו להמשיך לטמטם את הציבור עם "מיגור הטרור", "יד חזקה" ו"ערוכים לכל תרחיש".

11

הציבור הישראלי הרבה יותר מפוכח מן הפוליטיקאים, ומזהה את חוסר האונים שלהם. אבל נוצר מעגל שוטה שבו הפוליטיקאים בורחים מבשורה, והציבור נותן להם לברוח כי כיפת ברזל והיעדר פיגועים משמעותיים מאפשרים לנו חיים נורמליים פחות או יותר, והתמקדות במאבקי ההישרדות היומיומיים שהם "החיים עצמם" בישראל.

12

ארה"ב והקהילה הבינלאומית איבדו מזמן עניין בסכסוך. מדינות ערב בחרו לעצום עיניים ולעסוק בבעיותיהם שלהן. הסובלים העיקריים מן המצב הם כמובן הפלסטינים, אבל קולם לא נשמע ולא יישמע.

הציבור הישראלי שקע באפתיה, שהייתה נוחה מאוד גם לנתניהו וגם לבנט ולממשלת ה"שינוי לא כולל פלסטינים" ששלטה פה השנה. גם עכשיו אין לפוליטיקאים אינטרס בדיון ציבורי שבו יחשפו ערוותיהם

13

בעיני פוליטיקאים כמו נתניהו ושותפיו זה מצב אידאלי להמשך תנופת ההתנחלויות מזה ושינוי המשטר בישראל מזה. ובעיני הצד השני של המערכת הפוליטית? זו השאלה, ותשובה אין.