זוכי פרסי הספר הלאומי האמריקאי לשנת 1970 במרכז לינקולן בניו יורק: אריק ה' אריקסון, ליליאן הלמן, ג'ויס קרול אוטס ויצחק בשביס־זינגר (צילום: AP)
AP

מחקר: תפיסת ההגמוניה היהודית בתעשיית הספרים בארה"ב – אנטישמיות

אחרי מלחמת העולם השנייה רווחה הטענה בחוגים הספרותיים בדבר הגמוניה יהודית בתחום ההוצאה לאור ● ג'וש למברט, פרופסור ללימודי יהדות ואנגלית, מוכיח בספרו החדש כי הסיפור האמיתי הרבה יותר מורכב ונגוע גם באנטישמיות ● בריאיון לזמן ישראל הוא מספר: "אנטישמים יכולים לקחת כל דבר למטרות שלהם"

האם כנופיית עילית יהודית שלטה בתעשיית המו"לות האמריקאית בשנות ה־50 וה־60? התשובה (ספוילר: לא) ככל הנראה לא תפתיע את הקוראים הנבונים.

התשובה גם לא הכתה בהלם את ג'וש למברט, פרופסור ללימודי יהדות ואנגלית, שיצא לגלות את האמת מאחורי אחת הטענות הרווחות בחוגים הספרותיים של אחרי מלחמת העולם, לצורך כתיבת ספרו החדש: "המאפיה הספרותית: יהודים, מו"לות והספרות האמריקאית הבתר־מלחמתית" ("The Literary Mafia: Jews, Publishing, and Postwar American Literature").

בעיני למברט, מנהל התוכנית ללימודים יהודיים במכללת ולסלי שבמסצ'וסטס, המסקנה עצמה פחות מעניינת מאשר התגליות שחשף בדרך. "יש מן שאלת־על גדולה: מה אנחנו עושים עם זה? או: איך אנחנו מבינים [את זה]? או: איך זה אמור להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על הספרות האמריקאית ועל העובדה שהיהודים כל כך השפיעו והצליחו בתעשיית המו"לות?" אומר למברט לזמן ישראל. "זאת השאלה הגדולה שרציתי לחשוב עליה".

ההשארה לכותרת הספר הגיעה על רקע הטענה האנטישמית בקרב חברים מסוימים בחוגי הספרות האמריקאי, שלפיה תעשיית המו"לות נשלטה בידי יהודים. אפילו סופרים מהוללים כמו ג'ק קרואק וטרומן קפוטה נהגו להשתמש בביטוי "המאפיה הספרותית היהודית" כשהתלוננו על התעשייה.

ג'וש למברט וספרו החדש "המאפיה הספרותית" (צילום: ליסה אביטבול)
ג'וש למברט לצד ספרו החדש "המאפיה הספרותית" (צילום: ליסה אביטבול)

אפילו סופרים מהוללים כמו ג'ק קרואק וטרומן קפוטה נהגו להשתמש בביטוי "המאפיה הספרותית היהודית" כשהתלוננו על התעשייה. קפוטה אף טען ש"המאפיה היהודית 'הקפיאה' באופן שיטתי סופרים לא יהודים מחוץ לסצנה"

קפוטה אף טען בריאיון למגזין פלייבוי ב־1968 ש"המאפיה היהודית 'הקפיאה' באופן שיטתי [סופרים לא יהודים] מחוץ לסצנה הספרותית". כפי שמסביר למברט, האשמות האלה החלו להישמע זמן לא רב אחרי שהיהודים עצמם הורחקו באופן שיטתי מהתעשייה.

"נתקלתי שוב ושוב באמירות כאלה, וזה הדהים אותי וזעזע אותי [לשמוע אותן] זמן קצר כל כך אחרי האפליה הגלויה נגד היהודים בשדה הזה בדיוק", הוא אומר. ברגע שהדינמיקה השתנתה והדרת היהודים הופסקה, לדבריו, "אנשים התחילו להגיד, 'אה, עכשיו ליהודים יש יותר מדי כוח'".

טובות הנאה

ב"מאפיה הספרותית" למברט מראה כיצד, אף שהיהודים היו מאוד פעילים ובולטים בסצנת הספרות האמריקאית – הם לא פעלו כיחידה אחת או קידמו ופרסמו רק סופרים יהודים בזמן שהדירו אחרים.

הפרק האחרון בספר הוא קריאה לפעולה תחת הכותרת, "אנו זקוקים לעוד מאפיות ספרותיות". למברט מבקש להרחיב את הגיוון הגזעי בתעשיית ההוצאה לאור, בין השאר באמצעות אזכור כמה מהשיטות שהובילו להצלחה היהודית בתחום.

הסופרים נורמן מיילר וטרומן קפוטה במסיבה ספרותית של רנדום האוס בניו יורק, 21 במרץ 1978 (צילום: AP Photo/Ron Frehm)
משמאל: הסופרים נורמן מיילר וטרומן קפוטה במסיבה ספרותית של הוצאת רנדום האוס בניו יורק, 21 במרץ 1978 (צילום: AP Photo/Ron Frehm)

למברט מראה בספר – שנכתב באוריינטציה אקדמית על בסיס מחקר מעמיק – כי לרבות מהדמויות היהודיות בתחום המו"לות לא היה קשר זו לזו, וכי הן החזיקו וייצגו טעמים ספרותיים שונים באופן מובהק. "זה חסר אחריות, גזעני ופשוט שגוי להניח שאפשר לנבא את הטעם הספרותי של אדם על סמך הזהות האתנית או הדתית שלו", הוא כותב.

"זה חסר אחריות, גזעני ופשוט שגוי להניח שאפשר לנבא את הטעם הספרותי של אדם על סמך הזהות האתנית או הדתית שלו"

אולם, הוא גם מתאר כיצד יהודים בתעשייה ללא ספק עזרו זה לזה מעת לעת או ביקשו להיטיב עם בני דתם, כשנתנו קול לסיפורים שהזדהו איתם באופן אישי ותמכו בסופרים שהם חשו חיבור כלשהו אליהם. למברט גם מקדיש פרק לפירוט של "ירושות ספרותיות ונפוטיזם".

דוגמה גלויה ומשעשעת לנפוטיזם אקדמי סיפקו בני הזוג ג'ייסון וברברה אפשטיין, שבמשך תקופה מסוימת שימשו כמנהל המערכת של הוצאת רנדום האוס וכעורכת של כתב העת "The New York Review of Books". בני הזוג אומנם הקפידו להימנע מקנוניות בין עולמותיהם החופפים, אך המצב היה שונה כשזה נגע לילדיהם.

כשבנם, ג'ייקוב, היה בן 18, ברברה כתבה לעורך ה־"Times Literary Supplement" וביקשה ממנו להציע לו משרה לשנה בלונדון. היא כתבה במפורש: "כאימא יהודייה, אהיה אסירת תודה על כל דבר" (ג'ייקוב בסופו של דבר פרסם רומן עטור שבחים בשם "Wild Oats" כשהיה סטודנט באוניברסיטה, אך זמן קצר לאחר מכן הוא הואשם בפלגיאט).

ג'ייסון אפשטיין, לשעבר עורך ראשי בהוצאת רנדום האוס, בביתו בניו יורק, 8 בינואר 2001 (צילום: AP Photo/Jim Cooper)
ג'ייסון אפשטיין, לשעבר עורך ראשי בהוצאת רנדום האוס, בביתו בניו יורק, 8 בינואר 2001 (צילום: AP Photo/Jim Cooper)

כמובן, בזמנים שלנו, שבהם הורים נשלחים לכלא בעקבות ניסיונותיהם לקנות את דרכם של ילדיהם לאוניברסיטה, הערה מעין זו בקושי נחשבת לבעייתית. אבל בעיני למברט, מכתבה של ברברה הוא התמצית המושלמת של כל מה שהוא חיפש.

"זה היה טוב מכדי להיות אמיתי", הוא אומר. "הרעיון שהיא כתבה את המילים האלה הוא בלתי אפשרי, כי זה היה בדיוק הדבר שקיוויתי למצוא שם – תחושה של האופן שבו הקהילה הזאת פעלה ושל הדרך שבה אנשים ביקשו טובות".

מחקר ללא חת

רוב אנשי האקדמיה וההיסטוריונים נמנעים ממחקר אקדמי על תפקידם של היהודים בתעשיית ההוצאה לאור האמריקאית, כותב למברט, ו"נופלים טרף למה שההיסטוריון האינטלקטואל דיוויד הולינגר אבחן כ'מלכודת התומך־או־גזען' שמשבשת את הדיון על השפעתן של קבוצות מיעוט בתחומי תרבות המיינסטרים".

אולם, למברט – שהמלכודת הזאת לא זרה לו – לא להניח לה להשפיע על מחקרו או על כתיבתו. "אני מבין שזה העניין שלי כחוקר, לקחת רעיון שהוא לא נוח, כי אנחנו יודעים שהוא מנוצל על ידי אנטישמים – ולא להירתע מלדבר עליו בגלל הסיבה הזאת", הוא אומר.

העצרת נגד אנטישמיות בוושינגטון, 11 ביולי 2021 (צילום: AP Photo/Susan Walsh)
עצרת נגד אנטישמיות בוושינגטון, 11 ביולי 2021 (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

"אני מבין שזה העניין שלי כחוקר, לקחת רעיון שהוא לא נוח, כי אנחנו יודעים שהוא מנוצל על ידי אנטישמים – ולא להירתע מלדבר עליו בגלל הסיבה הזאת"

"יש לי תחושה שאדם אנטישמי יכול למצוא כל דבר שבעולם ולהשתמש בו למטרותיו", הוא אומר. "אבל למעשה, יש דיון מאוד חשוב שצריך לנהל על מה שהיהודים השיגו, לאן הם הגיעו ומה הם עשו".

ב־2013 פרסם למברט את הספר "שפתיים לא נקיות: תועבה, יהודים והתרבות האמריקאית" ("Unclean Lips: Obscenity, Jews, and American Culture"), שבחן את התפקיד שמילאו היהודים בארה"ב במאבק נגד חוקי התועבה, שפעלו גם נגדם.

למברט אומר כי לא הופתע כשחסידי העליונות הלבנה עשו שימוש בממצאים שלו כדי לקדם את סדר היום שלהם עצמם. "עוד לפני שכתבתי מילה אחת ידעתי איך ניאו־נאצים ברשת משתמשים במידע על יהודים ומיניות, הייתי מודע לזה", הוא אומר.

"כשפרסמתי את הספר, [הלאומן האנטישמי הידוע] דיוויד דיוק פרסם ציוץ לגביו. זה היה צפוי ביותר. ידעתי שזה יקרה. לא, אני לא מרגיש טוב לגבי זה". כשניגש לעבוד על "המאפיה הספרותית", למברט סירב להניח לשיקולים דומים להעיב על מאמציו.

צלב קרס בהפגנה בשרלוטסוויל, 8 ביולי 2017 (צילום: AP Photo/Steve Helber)
צלב קרס בהפגנה בשרלוטסוויל, 8 ביולי 2017 (צילום: AP Photo/Steve Helber)

"אני חושב שלהימנע מלדבר על זה בגלל מה שדיוויד דיוק הולך לצייץ – זה פשוט לא דרך טובה לגשת למחקר". בסופו של דבר, כפי שלמברט כותב, סיפור ההצלחה היהודית בעולם הספרותי של ארה"ב לא היה סיפור של נבלים או של קורבנות – וגם לא סיפור שניתן לשייך בקלות לקטגוריה מסוימת.

"לא מדובר בסיפור ניצחון יהודי או של בוגדנות יהודית – זה פשוט סיפור על הספרות האמריקאית במאות ה־20 וה־21, לטוב ולרע".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
התצלום פה מזעזע. איש (עם פרצוף נורמטיוי, אבל הוא פסיכופת) נושא דגל נאצי, עם צלב הקרס. ברקע איזה דגל שחור עם איזה כיתוב שגם נראה כמפלצתי. התצלום הוא מארה"ב? איך מרשים בארה"ב להניף דגל נא... המשך קריאה

התצלום פה מזעזע. איש (עם פרצוף נורמטיוי, אבל הוא פסיכופת) נושא דגל נאצי, עם צלב הקרס. ברקע איזה דגל שחור עם איזה כיתוב שגם נראה כמפלצתי.
התצלום הוא מארה"ב? איך מרשים בארה"ב להניף דגל נאצי?

עוד 931 מילים ו-1 תגובות
סגירה