קולו של קברניט האיירבוס של בריטיש איירווייס בטיסת הלילה מניירובי ללונדון מנער אותי מהמחשבות בהן הייתי שקוע. We have just landed in"
"…Khartoum. Please remain seated. יד עדינה לוחצת את שלי מתחת לשמיכה. "עצום עיניים ותן לי לדבר", היא לוחשת באוזני. מה אנחנו עושים בח'רטום בירת סודן אתם שואלים? גם אני שאלתי את עצמי.

בפרק הקודם האמריקאים נחתו עם שחר בחופי מוגדישו ואחריהם הגיעו עוד כ-20,000 נחתים וכוחות נוספים, כשכל מטרתם היא לבנות מחדש ולאבטח את דרכי אספקת המזון למיליוני הפליטים, שחייהם בסכנה ממשית אם האוכל, התרופות והמים הנקיים לא יגיעו אליהם בקרוב.

עם תום המשימה העיתונאית אנחנו שוב אורזים את הציוד אל ארגזי הטלטול הכסופים. החוויות, הקולות, תמונות הפנים של הילדים שנשארו מאחור במחנות ושל ההורים המיואשים, המראות והצלילים שנצרבו שם בקרן אפריקה – לא נשכחים גם היום, 30 שנים לאחר אותה משימה עיתונאית.

עם תום המשימה העיתונאית אנו שוב אורזים את הציוד. החוויות, הקולות, תמונות הפנים של הילדים והוריהם המיואשים שנשארו מאחור במחנות, המראות והצלילים שנצרבו בקרן אפריקה – לא נשכחים גם 30 שנה אחרי

ונשארה גם ההרגשה שלצערנו לא באמת הצלחנו לפתור את כל הבעיות של סומליה, אבל אולי משהו בכל הכיסוי העיתונאי שיצרנו תרם ולו במילימטר לשפר את הסיכוי של אותם ילדים לשרוד עוד שנה עוד שנתיים ואולי אז יימצא לסומליה המזור.  

האנטונוב האוקראיני מביא אותנו אל ניירובי לאחר שעה של טיסה. בשדה אנחנו נפרדים מעמיתינו למשימה הממשיכים בדרכם למלחמה הבאה, בעוד אנחנו עושים את הדרך להילטון ניירובי.

לאחר שנת לילה נעימה במיטה מפנקת, בחדר ממוזג, שמיכת פוך של מלון חמישה כוכבים וארוחת בוקר  טעימה, פיצוי הולם לדיאטת הג'אנק-פוד  בסומליה, עמיקם כהן המקליט ואני לא הצלחנו למצוא מקומות בטיסה המוקדמת עם מרטין פלטשר הכתב, ולכן שנינו נמריא רק מאוחר יותר, בטיסת הלילה; מה שיאפשר לנו לשוטט עוד חצי יום בשוק של ניירובי.

השעה כבר כמעט 22:00. המטוס מלא, עמיקם ואני יושבים בנפרד. אני במושב מעבר כמו שאני אוהב. לידי מימין ישובות כבר שתי נשים, אמא ובת כנראה. מניד את ראשי לשלום, דוחס את תיק הבילינגהם שלי אל תא המטען הקטן שמעל למושב, ומתיישב. חצי שעה להמראה. יש הרגשה של התרוממות רוח. רמת האדרנלין עדין גבוהה אחרי שבוע מורכב מכל הבחינות בסומליה.

שיחת נימוסין קצרה עם השכנות לשורה לימיני. אכן אמא ובת. אמריקאיות, בדרכן חזרה לפנסילבניה אחרי חופשת  ספארי בקניה. אני עם חולצת טי של NBC News Tel-Aviv. אני מסביר שאני המפיק של צוות טלוויזיה אמריקאי שבסיסו בתל-אביב, בדרך חזרה ממוגדישו. כן כן, הן ראו משהו ב-CNN בשבוע שעבר. אנחנו צוחקים.

שיחת נימוסין עם השכנות לשורה לימיני. אמא ובת. אמריקאיות, בדרכן חזרה לפנסילבניה אחרי חופשת ספארי בקניה. אני עם חולצת טי של NBC News Tel-Aviv. מסביר שאני המפיק של צוות טלוויזיה אמריקאי

אני חנני, אני מציג את עצמי, אני סטפני ואמא שלי ברברה. נייס טו מיט יו טו.

אני מוציא  ספר קריאה מהתרמיל שלי, מדליק את האור הקטן מעל למושב, מחזיק בספר ועוצם עיניים. "אנחנו מחכים לאישור המראה", כורז הדייל הראשי, "נא הדקו את חגורות המושב בבקשה".

טרקטור כבד דוחף את המטוס אל מחוץ לגייט ומיישר אותו בכיוון המסלולים. יש תור של שלושה מטוסים לפנינו בעמדת ההמראה. סטפני וברברה לימיני שקועות בשיחה חרישית. אני מכבה את האור הקטן מעל לראשי, עוצם עיניים, מחכה להמראה. המטוס מתחיל לרוץ על המסלול, מגביר מהירות, מושך מדפים ומתנתק ברעש גדול ובמלוא כוח מנועיו. לאט לאט הוא אוסף גובה. הגלגלים נאספים בחבטה אל תוך בטן המטוס. זהו זה, שלום לך אפריקה עד לסיבוב הבא.

אין הרבה אורות באפריקה בלילה. ניירובי הלכה לישון מוקדם.

השלט המואר של נא להדק חגורות כבה. דיילת עוברת ומציעה משקאות. אני מבקש יין אדום ומקבל בקבוק קטן של יין פינו-נואר איטלקי כלשהו וכוס פלסטיק. סטפני ואמא שלה לוקחות גם הן כוס יין כל אחת. אנחנו מרימים כוס לחיי הטיסה הביתה.

היין, הלאות הנעימה, גם המתח והָעֲיֵפוּת שהצטברה עושים את שלהם. אני מתעטף בשמיכה ונרדם, כנראה מייד. כבתוך חלום אני מתעורר לכריזת הקברניט על שינוי המסלול ונחיתה בלתי מתוכננת בעוד כשעה!

היין, הלאות הנעימה, גם המתח והָעֲיֵפוּת שהצטברה עושים את שלהם. אני מתעטף בשמיכה ונרדם, כנראה מייד. כבתוך חלום אני מתעורר לכריזת הקברניט על שינוי המסלול ונחיתה בלתי מתוכננת בעוד כשעה!

אין לי צל של מושג איפה אנחנו ומדוע וכל מה שאני רוצה זה לחזור ולהתכרבל בשמיכה ולהמשיך לישון, אבל אז נדמה לי שאני קולט את הקפטן במבטא בריטי כבד מסביר שבגלל מצב חירום רפואי אנחנו ננחת בתוך כשעה בח'רטום בירת סודן, להוריד שם נוסע שלקה בליבו במהלך הטיסה על מנת לאפשר להביא אותו לטיפול רפואי דחוף בבית חולים מקומי.

בבת אחת אני נדרך. מציץ לימיני, שתי השכנות שלי ישנות שנת ישרים. אני קם לחפש את הדיילת לוודא שאכן שמעתי נכון ואנחנו באמת טסים לסודן (?!).

הדיילת מאשרת שאכן כך ומסבירה בנימוס שאחד הנוסעים לקה בליבו, שוכב במעבר ליד המטבח בחלק האחורי של המטוס וחייבים להביא אותו במהירות לבית חולים קרוב על מנת לנסות ולהציל את חייו.

אני מסביר לדיילת, שכאזרח ישראלי נחיתה בסודן היא סכנה אמיתית וישירה לחיי, אם השלטונות יעלו למטוס ויבקשו לבדוק את דרכוני הנוסעים. סודן היא מדינת אויב ואין לה יחסים כלשהם עם ישראל ואני בהחלט חושש ממה שיכול לקרות. הדיילת לא באמת מבינה ממה אני חושש ולא מתרשמת יתר על המידה מההסבר שלי, אבל מבטיחה לדווח לקפטן. אני אומר לה לה שיש עוד בחור יחד איתי על המטוס וגם הוא עם דרכון ישראלי.

אני הולך לחפש את עמיקם שממשיך לישון שנה עמוקה. מעיר אותו ומסביר לו מה קורה. עמיקם בין מהר שאין הרבה מה לעשות אבל נזכר שיש לו ספר תהילים קטן בתיק ומוציא אותו, ליתר ביטחון.

אני מסביר לו שהדיילת מודעת למצבנו ולא נותר לנו אלא לקוות לטוב. אני חוזר למושב שלי. כשהמטוס מתחיל להנמיך והקברניט מודיע שאנחנו ננחת בח'רטום בעוד כארבעים דקות.

אני מסביר לדיילת, שכאזרח ישראלי נחיתה בסודן היא סכנה אמיתית וישירה לחיי, אם השלטונות יעלו למטוס ויבקשו לבדוק את דרכוני הנוסעים. סודן היא מדינת אויב ואין לה יחסים כלשהם עם ישראל ואני חושש

כשאני חוזר למושב סטפני כבר ערה ורוצה להבין למה אנחנו נוחתים בסודן, ומתי נגיע ללונדון כי הן צריכות לתפוס טיסת המשך לפילדלפיה. אני מסביר לסטפני, ומוסיף שמה שמדאיג אותי כרגע יותר מטיסת ההמשך היא העובדה, שאני עומד לנחות בארץ אוייב העויינת את ישראל, וזו סיטואציה שעלולה להתפתח למשבר בינלאומי.

סטפני מבינה מהר מאד ושואלת אם יש לי חולצה אחרת להחליף בזאת עם הלוגו של Tel-Aviv. לא, אין לי. ואני גם חושב איך להיפטר מהדרכון הישראלי שבתיק שלי.

"אנחנו נגיד לשוטרים שאנחנו זוג, זה ישכנע אותם להניח לך!", היא משלבת את זרועה בזרועי.  ואז היא קמה ויוצאת אל המעבר, פותחת את תא המטען שמעל המושב, שולפת מזוודה קטנה ומוציאה חולצת טי עם ציור של מפת קניה וציור הדפס של ג'ירפה צבעונית לאורכה, מזכרת שקנתה לחבר שלה בפילי.

"קח, תחליף את החולצה". אני מודה שעצם המחשבה להתחפש משעשעת אותי.  "ובוא תחליף מקום עם אמא שלי, אתה תשב ליד החלון והיא במעבר. וכשהמטוס ינחת בח'רטום, תתכסה בשמיכה ועצום את העיניים".

אני מתרגל את סורת אלפאתיחה, פרק הפתיחה של הקוראן. ידעתי לצטט כמעט את כולו בעל-פה בערבית, מלימודי בתיכון. סטפני מספרת לי על הלימודים שלה, על החבר שלה, על החתול והכלב שהיו לה כשגדלה בעיירה הקטנה ליד פילדלפיה. יש משהו מנחם ביד החמה הרכה שהיא מניחה עלי.

נא להדק חגורות מודיע במערכת הכריזה הקברניט, אנחנו עומדים לנחות בעוד כחמש-עשרה  דקות. אני מקווה, הוא מוסיף, שלא נשתהה זמן ארוך מדי על הקרקע בח'רטום, ונמריא שוב בדרכנו ללונדון.

אני מנמנם, סטפני מחזיקה את ידי.

סטפני מבינה מהר מאד ושואלת אם יש לי חולצה אחרת להחליף בזאת עם הלוגו של Tel-Aviv. לא, אין לי. ואני גם חושב איך להיפטר מהדרכון הישראלי שבתיק שלי

קולו של קברניט האיירבוס של בריטיש איירווייס מנער אותי ממחשבותיי."We have just landed in Khartoum. Please remain seated". יד עדינה יש לסטפני והיא לוחצת את שלי מתחת לשמיכה. "עצום עיניים ותן לי לדבר", היא לוחשת לי.

אני יושב ליד החלון, השדה חשוך, על הקרקע צלליות של מטוס או שניים בחניית לילה, לא רואים אורות של טרמינל. וולקאם טו ח'רטום ליידיס אנד ג'נטלמן. עוד דקה או שתיים אני מרגיש את היד החמה של סטפני מחזיקה חזק את יד שמאל שלי, מנסה להרגיע אותי בלי לומר מילה. אני נצמד לחלון. השעה המקומית – חצות. אני חושב על הנוסע המסכן שמנסה לשרוד התקף לב מאסיבי, כשכל מה שיש בסביבה הוא בית חולים בח'רטום.