אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
שָׁחוֹר

בזמן שח״כ רם בן-ברק נכנס בדעה צלולה ובעיניים פקוחות אל תוך שדה המוקשים המילולי של פוליטיקת הצבעים הישראלית, הלך לעולמו בלונדון המלחין והמעבד הישראלי בני נגרי ● אם בן-ברק היה מקשיב למוזיקה של נגרי, הוא היה יודע: "שחור" הוא הצבע שמסוכן להתקרב אליו

אתה רוצה לקרוא לזה ימין ושמאל? תקרא לזה ימין ושמאל. אתה רוצה לקרוא לזה שחור ולבן? תקרא לזה שחור ולבן. הם שחורים, אנחנו לבנים.

ח"כ רם בן-ברק בשבתרבות בשוהם, 24 באוגוסט 2019

לרגע היה נדמה שהנה הגיעה "ההתבטאות" מלהיטת הדם. זו שכולם ציפו שתגיע מתישהו ותזריק אמפטמין למערכת הבחירות המוזרה והמעולפת מחום, שמשתרכת בקושי רב אל קו הגמר. ההתנפלות הצפויה על רם בן-ברק אכן הייתה מהירה ואגרסיבית. ככה זה תמיד כשלוחצים על הכפתור השחור – גם אם הפעם זה נעשה בהיסח הדעת ובלי זדון.

"אחרי שקראו לנו מנשקי קמעות ומזוזות, אחרי שקראו לנו בבונים, עכשיו ח"כ רם בן-ברק מכנה את מצביעי הליכוד 'שחורים'", חגגו בליכוד. גם אריה דרעי הזדרז לעלות להתקפה וקבע: "הגזענות עדיין כאן, חיה ובועטת, לצערנו. ח"כ רם בן-ברק תתבייש! לכנות אנשים שחורים, כי הם בוחרים להצביע למפלגה שאינה נראית לך? פעם בבונים, פעם מנשקי קמעות וכעת שחורים. ראשי כחול-לבן, תתנערו מהאמירה הגזענית והחמורה של חבר רשימתכם".

בן-ברק מיהר להבהיר, שכוונתו ב"שחור-לבן" הייתה רק למאבק בין משטר חשוך לבין בני האור שבאים להציל אותו. בכירי גל"צ, רזי ברקאי ורינו צרור, התייצבו לצידו ואמרו שההתייחסות לבן-ברק בתחנה הצבאית לא הייתה הגונה, כי המשפט הנפיץ "הם שחורים, אנחנו לבנים" נשלף מההקשר שבו נאמר.

אבל גם אחרי ההבהרות וההסתייגויות האלה עדיין לא ברור, איך פוליטיקאי ישראלי נבון ב-2019 בוחר להתעלם מכל שלטי האזהרה, ונכנס בדעה צלולה ובעיניים פקוחות אל תוך שדה המוקשים המילולי של פוליטיקת הצבעים הישראלית.

גם אחרי ההבהרות עדיין לא ברור, איך פוליטיקאי נבון ב-2019 בוחר להתעלם מכל שלטי האזהרה, ונכנס בדעה צלולה ובעיניים פקוחות אל תוך שדה המוקשים המילולי של פוליטיקת הצבעים הישראלית

שעות אחדות לפני שרם בן-ברק העשיר את עולמם של באי שבתרבות בשוהם, הלך לעולמו בלונדון המלחין והמעבד הישראלי בני נגרי.

בסוף שנות השישים, נגרי היה אחד המוזיקאים הבולטים בישראל, מהאחראים לעיצוב הסאונד והסגנון של הלהקות הצבאיות, ששלטו אז במצעדי הפזמונים. הוא חתום על עיבודים לקלסיקות רבות כמו "חורשת האקליפטוס", "מלאך מסולם יעקב", "באביב את תשובי חזרה" ועוד, והשתתף בהלחנת המוזיקה לקברטים הסטיריים של חנוך לוין "את אני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ".

בני נגרי
בני נגרי

תרומתו הגדולה ביותר של נגרי למוזיקה הישראלית הייתה פתיחת האוזניים והלב למוזיקה השחורה האמריקאית. ישראל של זמנו הייתה עדיין תחת השפעות חזקות של מוזיקה רוסית ושנסונים צרפתיים, ופה ושם גם ניצני השפעה מהפופ האירופי והרוק הבריטי. המוזיקה השחורה האמריקאית לסוגיה – הסול, הגוספל, הבלוז, האר אנד בי – כמעט שלא הייתה מוכרת בישראל.

גם המוזיקה השחורה הישראלית – עם המעוואלים, הסלסולים ורבעי הטונים – שתשגשג ותפרח בעשורים הבאים, עוד הייתה כלואה אז בגטאות של החפלות השכונתיות והשמחות המשפחתיות וכמעט שלא זכתה להתייחסות תקשורתית בישראל הלבנה והאשכנזית.

תרומתו הגדולה ביותר של בני נגרי למוזיקה הישראלית הייתה פתיחת האוזניים והלב למוזיקה השחורה האמריקאית. הוא הציע לפופ הישראלי צבע חדש. נוצץ, אמריקאי, ושחור משחור

נגרי הציע לפופ הישראלי צבע חדש. נוצץ, אמריקאי, ושחור משחור. תקשיבו ל"מי יישא את נשמתי" שהוא הלחין כבר ב-1970 ללהקת חיל הים (עם הסולן הצעיר והמבטיח שלמה ארצי). זה שיר ארוך ומעט נידח, בניחוח גוספל כנסייתי כבד, שהיה רחוק ממה שמקובל בארץ כמו שכנסיית "פול גוספל טברנקל" בממפיס רחוקה מבסיס חיל הים בחיפה.

שנתיים מאוחר יותר נגרי הלחין ועיבד את המחזמר המצליח "אל תקרא לי שחור", שכתב דן אלמגור בהשראת מאבקי השחורים בארצות הברית. אם רם בן-ברק היה מקשיב ללהיטים הגדולים מהמחזמר הזה, הוא אולי היה נזהר קצת יותר.

יש עיתון ללבנים ועיתון לשחורים
בשניהם מודעות להמון מוצרים
בשניהם מודעות הפונות לקהל
אם תציץ בהן קצת אז כמוני תשאל –
למה, למה, למה זה מי יגיד לי מי יעזור?
השחור רוצה להיראות כמו לבן
והלבן להיראות כמו שחור
בעיתון הכושי מודעה שם תצהיר
על קרם ההופך עור כהה לבהיר
בעיתון ללבנים מודעה שם תמסור
על קרם לשיזוף המשחיר את העור

(מתוך "קליפסו בשחור לבן")

או הקטע מתוך "יום יבוא":

יום יבוא, יום יבוא
הוא קרב והולך בנתיבו
לא יושפל שום אדם
על גזעו וצבעו
יום יבוא, יום יבוא
הוא יבוא

אלמגור ונגרי הזהירו ש"השחור רוצה שייחנק הלבן והלבן שייחנק השחור" והמחזמר "אל תקרא לי שחור" היה לאחד הלהיטים הבימתיים הגדולים של התקופה. אבל הקהל הרב שמילא את האולמות לא תמיד עשה את הקישור המתבקש למאבק "הפנתרים השחורים" הישראלים, שהתפרץ ממש באותם ימים והתנגש ב"הם לא נחמדים" המפורסם של גולדה מאיר.

מאז ועד היום – "שחור" הוא הצבע הנפיץ ביותר בפוליטיקת הצבעים של ישראל. הצבע שמסוכן להתקרב אליו.

הצבע האדום, ששלט בעשורים הראשונים, נדחק לשוליים וכמעט נעלם מהמפה יחד עם הפנקס האדום והפריבילגיות שנלוו אליו. הוא רק הבליח להופעת אורח קצרצרה עם אריק שרון ש"לא עוצר באדום".

הצבע הירוק שנושא דיבידנדים פוליטיים בעיקר באירופה, עוד מדשדש בישראל ולא מצליח להמריא. תשאלו את סתיו שפיר, שהצטרפה לאחרונה עם "התנועה הירוקה" למחנה הדמוקרטי והשיקה השבוע תוכנית ירוקה לישראל, שעוד מוקדם לנבא מה יעלה בגורלה.

רק כחול ולבן מצליחים לשמור על מעמדם בצמרת מצעד הצבעים. ואלה שני צבעים שהתנהגותם מוזרה. בנפרד – לכל אחד מהם מטען שונה. "כחול" עם האסוציאציות הסקסיות הארוטיות או הפורנוגרפיות. "לבן" עם האסוציאציות הנרקוטיות של הירואין או קוקאין. אבל כשהם ביחד – הלב מתמלא בגאווה לאומית.

כחול-לבן, המפלגה של בן-ברק, שמתעטפת בשני צבעי הלאום, מוכיחה שגם אם מחברים את שני צבעי היסוד של הסקס והסמים – לא תמיד מקבלים רוקנרול. בעיקר כשמנהיג המפלגה הוא "אניגמה אפורה ושמה בני גנץ" (כפי שהגדיר אותו עיתון "הארץ"). ואפור הוא הצבע הגרוע ביותר בפוליטיקה.

כחול-לבן מוכיחה שגם אם מחברים את שני צבעי היסוד של הסקס והסמים – לא תמיד מקבלים רוקנרול. בעיקר כשמנהיג המפלגה הוא "אניגמה אפורה ושמה בני גנץ"

וכך נראים חיינו כסרט אנימציה בערוץ הופ קטנטנים: מפלגת כחול-לבן האפורה מנסה להדיח את המנהיג סגול השיער בשעה שאוהדיה הלבנים משתרכים בעצבנות עם רכב הליסינג הממוזג של חברת ההייטק בפקקים בדרך לדו מפלסי ברעננה, בגלל הפגנות השחורים הלא נחמדים, שגם ב-2019 חוסמים כבישים. כאילו לא עברו כמעט חמישים שנה מאז שהפנתרים השחורים עשו את זה ויותר משלושים שנה מאז שאהוד בנאי שר:

הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זה עבודה שחורה
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

אוצר צלילים: הפלייליסט השבועי

עוד 909 מילים
סגירה