השבוע היה אחד מאותם שבועות סוף קיץ קשוחים ודלילים בחמצן, מה שרק העצים את התחושה שהעולם סביבנו נהפך מסוכן ורצחני מיום ליום. שאלימות סוגרת עלינו מכל עבר. שהנה היא קרבה ובאה אל פתחנו. שהיא כבר כאן, ממש בחדר המדרגות. מאיימת לפלוש אל תוך ביתנו, שאמור להיות גם מבצרנו.
כמו בסרט אימה, הפסקול הדמיוני מתעוות. מתחת לצלילים הצורמניים נשמעים פעימות מונוטוניות – בום-בום, בום-בום, בום-בום – כמו פעימות לב בהתקף חרדה. הנה זה קורה, תיכף נשמע את המפתח מסתובב, חריק חראק, ובפתח יעמוד האיש שירצח גם אותנו. ראינו מספיק סדרות אלימות כדי לדעת.
יכול להיות שמעטה ההגנה נסדק הפעם בגלל תמונותיהן של מנאר חג'אג' ובתה חדרה בת ה-14, שנרצחו בלוד. עם מבטה החי של חדרה הצעירה, חיוך נעורים על פניה, צמודה לאמה היפה, שמשקפי שמש גדולות מסתירות את פניה.
יכול להיות שמעטה ההגנה נסדק הפעם בגלל תמונותיהן של מנאר חג'אג' ובתה חדרה בת ה-14, שנרצחו בלוד. עם מבטה החי של חדרה הצעירה, חיוך נעורים על פניה, צמודה לאמה היפה, שמשקפי שמש מסתירות את פניה
שתי הנשים הצעירות בתמונה עוד לא יודעות שימיהן ספורים. שממש בקרוב הן ייצאו לרחוב הרב קוק בלוד – בסך הכול 21 דקות נסיעה מביתי בשעות העומס, על פי וייז – ושם ירצחו אותן ביריות, שגם יפצעו קשה את מרים, אחותה התאומה של חדרה.
או שאולי היה זה דווקא הרצח של נידאל אגברייה באום אל-פחם, עיר שביליתי בה לא מעט בחודשים האחרונים. בצירוף העובדה שאגברייה הוא עיתונאי, שסיקר באומץ את מעשי הרצח בעירו, דיווח על התחזקות משפחות הפשע, ולא נרתע גם כשגברו האיומים על חייו, לצד העובדה שיש לנו מכרים משותפים, שהתאבלו השבוע על מותו של חברם.
ולאלה הצטרף פרסום ממצאי התחקיר של צה"ל שקבע, כי בניגוד למה שנטען עד כה, קיימת סבירות גבוהה, שהעיתונאית הפלסטינית שירין אבו-עאקלה נהרגה מירי מכוון של לוחם צה"ל, שזיהה אותה כחמוש פלסטיני. הודאה מפתיעה, שיו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס מיהר להגדיר כ"ניסיון ישראלי לחמוק מאחריות לרצח".
ברור שישראלים מעטים בלבד יסכימו שהאירוע הקטלני שהרג את העיתונאית בג'נין היה "רצח". למרות שבסיומו אישה חפה מפשע, שלא איימה על איש, נהרגה מכדורים שכוונו אליה, ונורו על מנת להרוג. על פי התחקיר הצה"לי, הלוחם שהיה בתוך כלי רכב משוריין, ירה כעשרים כדורים לעבר העץ שמאחוריו הסתתרה אבו-עאקלה.
ברור שישראלים מעטים בלבד יסכימו שהאירוע הקטלני שהרג את העיתונאית בג'נין היה "רצח". למרות שבסיומו אישה חפה מפשע, שלא איימה על איש, נהרגה מכדורים שכוונו אליה, ונורו על מנת להרוג
קצין בכיר בצה"ל שתדרך את הכתבים הצבאיים לקראת פרסום ממצאי התחקיר, הסביר ש"המרחב הוא מרחב קשה, ירי מחלונות, והלוחמים היו תחת סיכון עם אש מדויקת ואש פריפריאלית שנורתה לעברם". הוא גם התייחס לעובדה שמאז תחילת השנה נורו ונהרגו יותר מ-80 פלסטינים ברחבי הגדה המערבית והודה כי "השנה הזו הייתה אלימה מאוד" וכי "כמות האירועים משפיעה על השטח".
ואולי מי שבכלל אחראי לאווירה הרצחנית, שפעפעה כארס מתחת לשבוע החם והלח הזה, היה בעצם שר האוצר אביגדור ליברמן. מטבע הדברים, גם לי, כמו לכל מי שהתייחס לנושא השבוע, אין באמת מושג האם יוסי כמיסה, עוזרו לשעבר של ליברמן, דיבר אמת כשסיפר שליברמן הציע לשלם מאה אלף דולר למי שירצח עבורו את ניצב סנדו מזור. רצח שלא התבצע, כידוע.
ברור שאין להוציא מכלל אפשרות שכמיסה בחר לפרסם את הדברים השבוע, לקראת הבחירות הקרובות. ליברמן הזדרז להגיש נגד כמיסה קובלנה פלילית. ייתכן שהדברים יתבררו בהמשך. סביר להניח שלא. זה לא באמת משנה.
כי מה שמשנה בסיפור המשונה הזה, זה שכמעט כל מי שדיברתי איתו השבוע על הפרשה – כולל אנשים שמכירים היטב את החקירות הקודמות של ליברמן – אמרו, כל אחד בנפרד, אבל כאילו תגובותיהם תואמו מראש, שאמנם סביר להניח שהמקרה הזה מופרך ושלא סביר שליברמן ידבר ככה על כוונתו לרצוח ניצב במשטרה, אבל מצד שני "על ליברמן אפשר להאמין הכול".
כמעט כל מי שדיברתי איתו השבוע על הפרשה אמר שאמנם סביר להניח שהמקרה הזה מופרך ושלא סביר שליברמן ידבר ככה על כוונתו לרצוח ניצב במשטרה, אבל מצד שני "על ליברמן אפשר להאמין הכול"
וזה הרי דבר מדהים כשלעצמו. העובדה שאנשים נורמטיביים, שומרי חוק, חיים בשלום עם הידיעה ששר האוצר של מדינת ישראל הוא אדם שיכול להיות – לכאורה, עם כל ההסתייגויות ההכרחיות – מישהו שאין להוציא מכלל אפשרות שהוא מסוגל להזמין רצח. כי במקרה שלו? לך תדע. על פנחס ספיר או יורם ארידור או יאיר לפיד אף אחד לא היה חושב ככה.
אנחנו הרי לא מקלים ראש ברצח. רצח הוא האיום הכי גדול והכי מפחיד שיש. הוא הפסגה האלימה של החרדות. לכן אנחנו משכללים כל הזמן את ההדחקה של נוכחותו בקרבתנו.
כשהנרצחת היא אישה, אתה מתנחם שאתה גבר. כשהנרצחים הם ערבים, אנחנו מתנחמים שאנחנו יהודים. כשהנרצח הוא עיתונאי, את מתנחמת שאת בכלל בהייטק. כשהנרצח הוא עד מדינה במולדובה, אתה מתנחם שזה רחוק. כשהרצח בלוד או באום אל-פחם, אתה מתנחם שזה לא בתל אביב.
ובין לבין אנחנו מתמכרים לסדרות על רוצחים מהקרטל המקסיקאי, או מהמאפייה של בולטימור וניו ג'רזי, או מהעולם הדמיוני של משספי הגרונות ב"משחקי הכס" ו"שר הטבעות". נרגעים לפני השינה עם מעשי רצח דמיוניים, כדי לשכוח את מעשי הרצח האמיתיים שמתרחשים מדי יום במרחק שעה נסיעה מביתנו.
בין לבין אנחנו מתמכרים לסדרות על רוצחים מהקרטל המקסיקאי, או מהמאפייה של בולטימור וניו ג'רזי, או מהעולם של משספי הגרונות ב"משחקי הכס" ו"שר הטבעות"
כדי להרחיק מעליי את המחשבות הטורדניות הללו, צללתי השבוע אל נבכי האתר המעולה "עולמנו בנתונים" ואל המידע שנאסף שם על מעשי רצח בעולם.
"עולמנו בנתונים" הוא מאגר מידע מדעי, שמתמקד באיסוף נתונים על בעיות שונות שמאיימות על המין האנושי. עוני, מחלות, רעב, התחממות גלובלית, מלחמות, מעשי פשע וחדשות שמחות נוספות.
הפרויקט הוקם ומנוהל על ידי ההיסטוריון והכלכלן מקס רוזר, שמנהל צוות של חוקרים הפועלים באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. הם מעמידים לרשות הציבור את אחד ממאגרי המידע האמינים, הבהירים, המונגשים והנוחים שיש. מציעים בסיס נתונים, שנבדק בכלים המקצועיים ביותר, לטובת כל מי שמנסה להתגונן מפני מבול הפייק ניוז.
וזה מה שלמדתי השבוע על רצח מ"עולמנו בנתונים":
בישראל שיעור מעשי הרצח בשנה עומד על כ-1.5 נרצחים למאה אלף תושבים. הוא נמצא במגמת ירידה קבועה מאז 1990 (אז עמד שיעור מעשי הרצח בישראל על 3.4 למאה אלף תושבים). מצבנו טוב בהרבה ממצבן של רוב מדינות העולם.
כ-400 אלף איש נרצחים בעולם מדי שנה. בממוצע – 0.7% מכלל האנשים שמתו בעולם ב-2019 מתו כתוצאה מרצח. בישראל עומד אחוז הנרצחים מכלל המתים בשנה על כ-0.38% בלבד. מקום טוב בתחתית טבלת האלימות.
כ-400 אלף נרצחים בעולם מדי שנה. בממוצע – 0.7% מכלל האנשים שמתו בעולם ב-2019 מתו כתוצאה מרצח. בישראל עומד אחוז הנרצחים מכלל המתים בשנה על כ-0.38% בלבד. מקום טוב בתחתית הטבלה
וכשנוסעים אחורה בזמן, מגלים שאנחנו חיים בעידן נפלא ממש, שבו מעשי הרצח אמנם ממלאים את מהדורות החדשות ואת סדרות הטלוויזיה, ולכן מזינים גם את החרדות שלנו, כשבמציאות עולמנו דווקא בטוח יותר מאי פעם.
כדי לבדוק את התפלגות מעשי הרצח בעולם בראי ההיסטוריה, החוקרים של "העולם בנתונים" נעזרו בקרימינולוג מנואל אייזנר מאוניברסיטת קיימברידג', שריכז מאגר מידע על מעשי רצח בעולם מאז המאה ה-14, המבוסס על תיקים של בתי משפט, דיווחים בעיתונים, דוחות ממשלתיים או מלכותיים, יומנים אישיים ופרסומים שונים.
מטבע הדברים, המידע הזה מתייחס בעיקר לארצות מערב אירופה וארצות הברית, אבל מותר להניח שהוא רלוונטי גם לגבינו. המידע הזה לא כולל אנשים שנרצחו בפעולות אלימות המוניות של מדינות וצבאות – ולכן לא כולל את נרצחי השואה, למשל – אלא רק מקרים של אזרחים שנרצחים על ידי אזרחים אחרים.
החדשות המעודדות: עולמנו נעשה בטוח יותר. במאה ה-14 שיעור מעשי הרצח בארצות מערב אירופה נע בין 23 ל-56 רציחות למאה אלף תושבים – דומה לשיעור הרצח היום בחלק ממדינות אמריקה הדרומית ואפריקה, שהן המדינות הרצחניות ביותר בעולם. תוך 500 שנה שיעור מעשי הרצח בכל המדינות שנבדקו נחתך בין 79% ל-98%. רצח הפך מאירוע שכיח לאירוע נדיר למדי.
במאה ה-14 שיעור מעשי הרצח בארצות מערב אירופה נע בין 23 ל-56 רציחות למאה אלף תושבים. תוך 500 שנה שיעור מעשי הרצח בכל המדינות שנבדקו נחתך בין 79% ל-98%. רצח הפך מאירוע שכיח לאירוע נדיר למדי
שיעור מעשי הרצח השנתי בהולנד, שוויץ, גרמניה, איטליה וארצות סקנדינביה נע עכשיו סביב רצח אחד לכל 100 אלף תושבים. באנגליה המצב אפילו טוב יותר – 0.5 לכל מאה אלף. בישראל, כאמור, המצב מעט גרוע יותר, אבל לא בהרבה. ביחס לרבות ממדינות העולם מצבנו, כמו שאביגדור ליברמן נוהג לומר לפעמים, "גן עדן".
ספק אם זה יעודד את מי שמתאבלים על מנאר וחדרה חג'אג', שירין אבו-עאקלה או נידאל אגברייה. אבל זה לפחות יקל עלינו להמשיך ולהדחיק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם