איך בגדנו ברשת האינטרנט החופשית

 (צילום: Photo by Markus Spiske on Unsplash)
Photo by Markus Spiske on Unsplash

חלקנו כבר לא זוכרים, רבים מאתנו צעירים מכדי לדעת, אבל רשת האינטרנט לא נולדה כמפלצת הקפיטליסטית המושלמת כמו שאנחנו מכירים אותה היום.

אם כל הרשתות, המקום בו אנחנו מעבירים את מירב זמננו בין התחמקות מקליק בייט לוויכוח עם הטרול התורן, המקום בו אנחנו חולקים את כל פרטינו האישיים, כמעט ללא מחאה, עם חברות ענק שעושות עליהם קופה, היה פעם מקום אחר לגמרי.

באינטרנט של פעם, צוקרברג היה מארק, דורסי היה ג'ק וברין היה סרגיי, והם היו חבר'ה כמונו. חנונים, פריקים של טכנולוגיה, עם כוונות טובות ואידיאלים על עולם חדש ואחר, או ככה לפחות חשבנו.

באינטרנט של פעם, צוקרברג היה מארק, דורסי היה ג'ק וברין היה סרגיי, והם היו חבר'ה כמונו. חנונים, פריקים של טכנולוגיה, עם כוונות טובות ואידיאלים על עולם חדש ואחר, או ככה לפחות חשבנו

השנים הראשונות היו נפלאות עבורנו, החנונים. עד 2007 האינטרנט היתה ברובו מקום אנונימי. האנונימיות אין פרושה חוסר זהות, לכל אחד מאיתנו היתה אישיות דיגיטלית (אחת או יותר), אבל הקשר בינה לבין הזהות ה"אמיתית" שלנו היה רופף אם בכלל.

הביישנים הפכו לנועזים, המשעממים למשעשעים והמופנמים לאסרטיביים.

תופעת הזהויות הבדויות הגיעה לשיאה ב Second Life – אוטופיה ליברטאנית טכנולוגית שם הבטיחו לנו שנוכל לחיות חיים מקבילים, משוחררים מהמסיכות המגבילות שנאלצנו לחבוש ב"חיים האמיתיים".

מעטים מאיתנו חשבו אי שם ב-1999 שיבוא היום והזהויות הוירטואליות יתערבבו להן עם הזהויות ה"אמיתיות". למעשה, ההתנגדות למסירת פרטים אישיים באינטרהט היתה כל כך חזקה, שכל ניסיון לדרוש מאיתנו ולו שם ושם משפחה נראה היה כהכרזת מלחמה.

שאני אמלא את פרטי האישיים כדי להוציא כתובת אימייל? או כדי לקרוא עיתון? לעולם לא אעשה את זה! שלא לדבר על כרטיס אשראי…

הרשת היתה ממלכת הפיראטים, ההרגשה היתה שלעולם לא נשלם עוד עבור ספר, תקליט או סרט. הכרזנו על עולם חופשי, ללא שליטה פוליטית וכלכלית של חברות ענק וממשלות. עולם שלנו, של החנונים האנרכו-ליברטאנים.

האינטרנט היה אוסטרליה דיגיטלית של נרדים, גיקים ולוזרים, מצאנו בו מקום להזדמנות שניה לחיי חברה עם הזהויות החדשות שלנו.

המקובלים, ה"ווינרים" של החיים האמיתיים, לא הטריחו את עצמם להתעסק "בשטויות האלה" בשנים הראשונות של האינטרנט.

הבעיה של Second Life ושל רוב המודלים העסקיים ברשת עד 2007 היתה בדיוק זו.

הרבה אנשים טרם נשאבו אל האינטרנט, והרשת היתה עדיין טריטוריה פראית ברובה, זירת משחק של גיקים שלא חלמו לספק את פרטיהם ובוודאי לא את כרטיס האשראי שלהם.

הרשת היתה עדיין טריטוריה פראית ברובה, זירת משחק של גיקים שלא חלמו לספק את פרטיהם ובוודאי לא את כרטיס האשראי שלהם

כאשר הקמתי עם כמה שותפים בארגנטינה את חברת הסטארטאפ decidir.com בשנת 1998 פיתחנו את טכנולוגיית התשלום הדיגיטלית הראשונה במדינה, שאיפשרה לעסקים מקוונים לגבות באמצעות כרטיסי אשראי.

כולם דיקלמו אז את המשפטים "אינטרנט הוא העתיד" "e-comerce יהיה זירת מסחר חשובה" אבל בפועל, בעשר השנים הראשונות, המסחר המקוון לא מילא את הציפיות שכולנו תלינו בו.

החברות הגדולות לא מיהרו לאמץ את האינטרנט, והתיחסו אל הרשת בחשדנות מהולה בפחד, והפרויקטים החדשים שהוקמו לא שיכנעו את הציבור הרחב להפקיד את פרטי כרטיס האשראי שלו, באותה רשת של פיראטים ואנרכיסטים.

מה ששינה את כללי המשחק, מיזג את הזהויות הוירטואליות עם תעודות הזהות וכרטיסי האשראי ושאב פנימה את כל המהססים והמזלזלים, היתה הופעתה של פייסבוק.

המלחמה בין האוטופיה הסייבראנרכית, לבין העולם הממושטר, מטורגט ומנוטר שאנחנו מכירים היום היתה קצרה ואכזרית. האוטופיה הפסידה בו כמו נד סטארק במשחקי הכס.

האקטיביסטים של האנונימיות והחופש היו מוכנים להאבק בנסיונות שליטה מצד מדינות, אולי גם מצד חברות ענק בינלאומיות, אבל האויב צמח מבפנים, בשר מבשרנו, גיס חמישי.

מארק צוקרברג (כמו ג'ק דורסי מטוויטר ושאר יוצרי הרשתות החברתיות) היה נרד שבקלות יכול היה להסתתר מאחורי מסיכה של אנונימוס. הוא דיבר את אותה שפה, לבש אותם בגדים, ולפחות כלפי חוץ האמין באותם ערכים. ג'ק דורסי אמר לא מזמן שעיניין חופש הביטוי היה בדיחה שאנשים לקחו יותר מידי ברצינות. אבל אנחנו כבר היינו עסוקים מדי מכדי להקשיב.

צוקרברג בקלות יכול היה להיות דמות בסדרת The Big Bang Theory שבמקרה או לא במקרה, הושקה ב 2007 ושבפרקיה הראשונים מראה לנו עולם בו היחידים שמשתמשים בפייסבוק, ומייחסים ערך לאינטראקציה החברתית בה, היו הנרדים. הקוורטרבקס והצ'ירלידרס לא השתמשו אז בפייסבוק. עדיין לא.

בסדרה הזו אפשר לראות איך הרשתות החברתיות גרמו לנרדס להשיג זיונים. וזה לא עניין של מה בכך.

מארק וג'ק הפכו את הנרדים ל"שווים זיון". בפעם הראשונה המנודים, העלובים, פרחי הקיר עלו על משהו, זכו להצלחה בזירה שהיתה שלהם, והם לא התכוונו לוותר עליה.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שהקוורטרבקס הפכו ללוזרים בין לילה, אבל הם התחילו להבין שיש מסיבה בעיר שאף אחד לא הזמין אותם אליה. אנשים שמעולם לא זיכו אותי במבט התחילו לשאול אותי מה זה הטוויטר הזה, ואיך משיגים עוקבים.

פתאום גם בחיים האמיתיים ההצלחה שלך נמדדה במספר העוקבים, במספר הלייקים או במספר הרטוויטים שקיבלו השנינויות שהקלדת בבדידותך אל מול המסך המרצד. כלי התקשורת הקונבציונאליים הרגישו גם הם שהם נשארים מחוץ למשחק, והחלו ליצור גיבורי תרבות חדשים, אנחנו! הנרדים שבולעים את הלשון כששואלים אותנו מה השעה ברחוב, אבל הטוויט הארסי שלנו זכה ל-2347 רטוויטס ו-32 הודעות פרטיות של בחורות שרוצות להכיר אותנו.

תודות לפייסבוק ואחריו טוויטר, חוד החנית של צבא הסייבראנרכיה, התחיל להרוויח כסף, פרסום, עבודה וחברים (או האשליה הזו של חברים שנותנות הרשתות החברתיות) וסקס, סקס תמיד משחק תפקיד. הרי בשביל מה הקים מארק צוקרברג את פייסבוק?

כשהגיע הרגע למערכה הסופית בין שתי תפיסות עולם, התפיסה הקפיטליסטית התאגידית, אינטרנט שנשלט על ידי קומץ חברות ענק שיודעות עליך הכל, סוחרות בפרטיך האישיים, מספסרות בהם למרבה במחיר ומצנזרות את חופש הביטוי לפי כללים שהן קובעות בעצמן; לבין האוטופיה הסייבראנרכית של חופש מבוזר פראי ונטול צנזורה – הצבא של האוטופיה לא התייצב למערכה. הוא היה עסוק בספירת לייקים ורטוויטס. ובזיונים.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
גיא יקירי, אהבתי הנאמר, גם אם אמירה שכזו בין גבר לגבר הייתה פעם מעלה סומק הדדי ומבויש. אתה מעלה מה שאני אגדיר כפרשנות מעניינת, אבל בהחלט אחת מרבות. לידיעתי, המהפכה כבר רחשה בתחילת ובווד... המשך קריאה

גיא יקירי, אהבתי הנאמר, גם אם אמירה שכזו בין גבר לגבר הייתה פעם מעלה סומק הדדי ומבויש. אתה מעלה מה שאני אגדיר כפרשנות מעניינת, אבל בהחלט אחת מרבות. לידיעתי, המהפכה כבר רחשה בתחילת ובוודאי באמצע שנות השמונים, ועוד לפני "התפוצצות "האינטרנט והתרכזה באמירה :"אינפורמציה רוצה להיות חופשית" של סטיוארט בראנד. זו הייתה הנחת היסוד והציפייה שהעולם החדש והאמיץ יהווה את העגלה אליה יוכל העולם המערבי ,סוף סוף, לרתום את אידיאל הידע והרעיונות הפטור מכל שלטון ושעבוד של זכויות יוצרים, מקור,סמכות ופרשנות. השאיפה אל אלו ממשיכה לדעתי לרחוש ולהילחם ,גם אם היא מזמן נתונה מרצונה החופשי לאפליקצית טינדר, לחדש של נעה קירל, או לאפשרות המדליקה לשלם בתשלומים על המוצר שמעולם לא רציתי. דווקא בעולם המסחרר הזה שעל פניו איבדנו בו מזמן כל זכות בחירה וחופש ראוי ומעניין בעיני לבדיקה חוזרת של מושג החופש ולהשתנות הבלתי פוסקת שלו. אז, תביא עיפרון ומחברת ותתחיל לעבוד.

עוד 856 מילים ו-2 תגובות
סגירה