למרות המוניטין של היותה שמאלנית ואולי בגללו, התקשורת הישראלית מעניקה לבנימין נתניהו הנחות של סוף העונה ממש.

לתקשורת, ובמיוחד לחדשות המשודרות, יש אחריות גדולה לכך שנתניהו שומר על פופולריות למרות נזקיו.

זה נכון (אם כי פחות מבעבר) שרוב העיתונאים אינם תומכים באופן אישי בראש הממשלה. זה פשוט לא בא לידי ביטוי בסיקור שלהם.

כמו כמעט בכל מקום בעולם, עיתונאים שייכים לשכבות המשכילות יחסית. בדרך כלל רמת השכלתם, הידע והאינטליגנציה שלהם הרבה מעבר לממוצע פשוט מתוקף העבודה שעליהם לעשות.

וכמו כמעט בכל מקום בעולם, יש קשר בין אותן תכונות לאינסטינקט הליברלי. זה לא מוחלט, ולכן דוגמאות סותרות אינן מוכיחות דבר. מדובר בהסתברות.

פעם זה היה בסדר. באמריקה, מגישי חדשות כמו אדוארד ר' מורו ו-וולטר קרונקייט היו אהובים ונחשבו אמינים במהלך שנות החמישים והשישים, תקופה פשוטה יותר. אנשים רצו שהשדרים שלהם יהיו מה"אליטות"; הם שאפו בעצמם להיות באליטות; לא הייתה מדיה חברתית, לא היו האקרים רוסים ולא היתה תעמולת שקרים שיטתית שתשגע אותם.

כיום אנו חיים בתקופה בה השסע הפוליטי רעיל. יש מתקפה מתואמת נגד עקרונות הדמוקרטיה הליברלית אשר הנהיגו המנצחים במלחמת העולם השנייה כדי להגביל את סמכויות המדינה ליצור נזק. גל הפופוליזם הגדול שקם נגד זה (חלקית כתוצאה מטעויות ה"אליטות" שהתעשרו יתר על המידה) פונה אל הלאומיות ואגוצנטריות הטבועה בכל אדם ובזה לעקרונות ההומניזם והצדק האוניברסלי, שמתוארים כסימנים לחולשה ואף חוסר נאמנות.

יש קשר הפוך בין תמיכה בפופוליזם הזה לבין חינוך, וזו הסיבה כאמור שרוב העיתונאים אינם תומכים בזה באופן אישי. אבל יש בכל זאת הרבה כסף וגם אנשים חכמים (ומרושעים) מאחורי הפופוליזם הזה והם חסרי רחמים. הם לא נחמדים. כדי להלחם בהם יש להשיב אש; בקרב פוליטיקאים ישראלים בכירים, נראה שרק אהוד ברק ובמידה פחותה יותר יאיר לפיד מבינים זאת.

חזית מרכזית במלחמה העולמית נגד ערכים אוניברסליים היא התקשורת המיינסטרימית, שהפופוליסטים עושים לה דה-לגיטימציה. במקומה הם מציעים מקורות מידע "אלטרנטיביים" שהם למעשה פלטפורמות תעמולה לתנועת הפופוליסטים הגלובלית; כולנו יודעים מהן אלו.

איך מגיבים בתקשורת? ארגונים רציניים, כמו סוכנות הידיעות AP שעבדתי בה שנים, משתדלים מאוד להביא מידע מבלי לנקוט עמדה. היוצא מן הכלל, עבור AP, הוא שינויי אקלים, שהפופוליסטים נוטים לשלול. AP סירבה להעמיד פנים שמדובר בתפיסה לגיטימית, אני גאה לומר.

AP גם בודקת אחד לאחד את השקרים הבלתי פוסקים של טראמפ, מבלי לקרוא להם במפורש שקרים. יש ארגונים שכן עושים זאת, ועיתונים כמו "הניו יורק טיימס" מפרסמים מאמרי מערכת שתוקפים את הנשיא באופן קבוע. בעמודי הדעות שלהם יש כמה שמרנים, אך רוב הכותבים ליברלים, וגם שמרנים יחסית כמו ברט סטיבנס של הטיימס מתעבים את הנשיא.

בעמודי החדשות, עם זאת, מקפידים לא לתת לפופוליסטים סיבה לטעון שהם מוטים. בכל אופן, למעט פוקס ניוז ודומיו, התקשורת המיינסטרימית לא "מנרמלת" את הנשיא הסורר (למשל בכך שבבירור הוא גורף הון מנשיאותו). יש ויכוח אם זה חכם. אבל לפחות זה נראה צודק.

ומה קורה בישראל?

זה המצב:

• יש לנו ממשלה שהורסת את הסיכויים להפריד בין ישראל למיליוני פלסטינים, ובכך היא מחבלת קשות בפרוייקט הציוני. בינתיים המדינה מדכאת ושולטת במיליוני הפלסטינים הללו במשך כחצי מאה – וכתוצאה מכך ישראל איננה בדיוק דמוקרטיה.
• יש לנו ממשלה שמאפשרת לשכבה ענקית וצומחת של האוכלוסייה, החרדים, לשלול מילדיהם חינוך שיאפשר להם להיות מועסקים בכלכלה מודרנית. אין לזה אח ורע בעולם הדמוקרטי. בינתיים היא מסבסדת מגזר זה ברמות העולות בהרבה על מימון החינוך הרגיל עד לנקודה שיש מחסור במורים שיסכימו לעבוד עבור שכר מינימום. כל זה יקרוס כמו בית קלפים, בסופו של דבר.
• יש לנו ממשלה שעושה כל שביכולתה כדי להתנכר לחמישית מהאזרחים שהם ערבים. במצבנו העדין זה גובל בטירוף, כאילו היא מבקשת לגרום למרד.
• יש לנו ראש ממשלה, שתיקיו בגין שוחד והפרת אמונים (בכפוף לשימוע) הם רק קצה הקרחון. בזבזנות אישית מהממת, התנהגות שערורייתית מצד משפחתו, בנו הבוגר שנוסע למועדוני חשפנות על חשבון משלם המסים (על פי הקלטות שפורסמו לפני כמה שנים). זה לא יאומן.
• יש לנו כלכלה שלמרות התרברבות הממשלה צומחת בקצב איטי יותר מהממוצע של ה-OECD. רוב האנשים עניים למעשה, ורמת האי-שוויון היא מספר 2 בעולם המפותח. ללא סקטור ההיי-טק, שבו התמיכה בימין דלה למדי, היינו ברמה של יוון ואף גרוע מכך. זה לא מפתיע: מבזבזים הון על סבסוד החרדים ומפעל ההתנחלויות הקטסטרופלי בשטחים, ויש גם צורך אובייקטיבי בצבא מסיבי בגלל אתגרי ביטחון אמיתיים.

האם התקשורת מתמקדת בביזיונות הללו? האם היא רודפת את הממשלה כדי לאלץ אותה להשיב לשאלות הקשות שעולות ממדיניותה והתנהגותה?

התנהגותו האישית של ראש הממשלה מציעה כל כך הרבה פוטנציאל לסיקור ביקורתי. היכן  השאלות על ההוצאות ההזויות וחסרות התקדים?

מתי בפעם האחרונה הוזכר כי לפני עשור נתניהו אמר תחת כל עץ רענן שאהוד אולמרט לא יכול להמשיך לכהן בגלל חקירת משטרה? ברור שכעת הוא מעוניין להמשיך לכהן במהלך משפט ואחרי הרשעה אפשרית. זה אולי המקרה הגדול ביותר של צביעות בהיסטוריה הישראלית.

בראיון של נתניהו עם קרן מרציאנו בבחירות אפריל הוא הכחיש שהוא ינסה לארגן חסינות, ושקר זה נחשף בבירור ברגע שניצח. האם התקשורת עוסקת בזה?

מתי ספג ביקורת על כך שהוא לא מקיים מסיבות עיתונאים? אפילו לטראמפ יש אומץ לעשות זאת; לא לנתניהו.

מתי הוא אותגר על סירובו להופיע לעימות לפני הבחירות? לכל מדינה נורמלית יש את זה.

מתי ספג ביקורת על כך ש"מפלגת" הליכוד לא  מפרסמת מצע בחירות?

בפעמים הנדירות שהוא מסכים להתראיין – על ידי עיתונאים נבחרים – הוא זוכה ליחס מתרפס באופן מחפיר, כאילו היה מלך. שפה מהססת, שאלות עקיפות, שפת גוף ביישנית.

לבני גנץ, לשם השוואה, לא ניתנות הנחות או התחשבות, משל היה אחרון הפושטקים.

איזו "תקשורת שמאלנית" תאפשר לממשלה כל כך מרושעת, מזיקה ומושחתת לחמוק מביקורת אפקטיבית?

המסנגרים יאמרו שקיימות עדיין שמורות של חשיבה ביקורתית, במיוחד בעיתונות הכתובה, ולא רק ב"הארץ ". ליברלים ישראלים שואבים מכך נחמה והמדינה פעם התגאתה בשיח החופשי. אבל זה מתמעט, וזה הופך בהדרגה לנחלתם של ותיקים הנמצאים במגננה. בטלוויזיה וברדיו, המשפיעים יותר על דעת הקהל, ההתקרנפות חזקה, לצד סוג של חוסר אונים.

הסיבות מובנות. האינטרנט הרס את המודל העסקי של התקשורת והכל עומד על בלימה היסטרית טרם פורענות. בסביבתנו המחוממת יתר המידה, התקשורת במיוחד מפחדת לעצבן. במקום ליידע היא שמה למטרתה לעיתים קרובות מדי להרגיע. בכך היא מנרמלת את האמור לעיל.

התקשורת מקבלת ללא עוררין את קלישאות הימין. כדוגמה אחת בלבד, אין שום דבר פסול ב"גירוש יהודים מבתיהם". אם בכלל, צריך לדבר על "גירוש אנשים". וממשלות עושות זאת כל הזמן, רק כדי לבנות אוטוסטרדה כשצריך. בוודאי שזה בסדר, עם פיצוי הולם, כשהמטרה היא הצלת הציונות. מתי הפעם האחרונה שה"תקשורת השמאלנית" שיקפה עמדה הזו (למעט במאמרי דעה ב"הארץ")?

בינתיים יש לנו תופעה של יותר ויותר נציגים של מגזר המתנחלים על המסך. הם חדים כמו סכין והם באו להילחם. עמית סגל הוא כמובן הסמל שלהם, אבל הוא רחוק מלהיות היחיד.

סגל זכה לאחרונה בלהיט עם הרצאה שמטרתה להסביר את נתניהו לציבור. אני לא חושב שזה בהכרח רע אם זה פרשנות. עם זאת, יש בעיה בכך שסגל הוא פרשן בעל דעה מובהקת וגם הכתב הפוליטי העיקרי בתוכנית החדשות הנצפית ביותר במדינה.

חייבים להודות שהוא סובטילי, ונראה נייטרלי למדי רוב הזמן. אך כמובן שניטרליות גם יכולה לנרמל משהו שאינו תקין.

בראיונות בעבר אמר סגל כי הוא מרגיש שעמיתים רבים אינם רואים את השקפותיו הימניות לגיטימיות. אני בטוח שרובם היו ממהרים להכחיש זאת. אני לא אעשה זאת.

אני חושב שיש לו נקודה, אם כי מעט לא מדוייקת. זה לא קשור ללגיטימציה. אלוהים יודע, בעולם כל כך לא שפוי, בעולם שבו התקינות הפוליטית ירדה מהפסים ופאשיסטים יצאו מהארון וחצי מהאנשים חושבים שהכול קונספירציה, בתוך עולם בו אחוז אחד מהאנשים מחזיק בעושר השווה לכל השאר, בעולם שבו דאע"ש בכלל יכול להתקיים ועוד לזכות בתמיכה של המוני משוגעים, אין מה לדבר על לגיטימיות.

אני מדבר על משהו אחר. רבים מעמיתיו של סגל אכן רואים את השקפותיו כדבר עצוב מאוד. זה פשוט מדכא כל כך שאנשים אינטליגנטים, שמסוגלים להחזיק מסך, שעבודתם מקדשת כביכול את האמת והעובדות, יכולים לתמוך בסטטוס קוו הדפוק עד היסוד.

אני לא מכחיש שאני חושב את זה, ועם סגל הסליחה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com