משהו מעניין מאד קורה בממלכת הפרשנות הישראלית. למרות הריחוק וחוסר הרלוונטיות של פרשני ישראל, כל מישהו שהוא משהו חש לעצמו חובת כבוד לפרשן את מותה של המלכה אליזבת השנייה.
משהו מעניין מאד קורה בממלכת הפרשנות הישראלית. למרות הריחוק וחוסר הרלוונטיות של פרשני ישראל, כל מישהו שהוא משהו חש לעצמו חובת כבוד לפרשן את מותה של המלכה אליזבת השנייה
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
יש הקוברים יחד עמה את כל המיתוס של בריטניה; יש המלגלגים על רעיון המלוכה באשר הוא ומאחזרים את הסתייגותו הנוזפת של שמואל הרואה (שמואל א', פרק ח') וקוראים "רפובליקה עכשיו" בבריטניה; יש הכועסים על כך שהמלכה לא ביקרה מעולם בישראל; יש הבאים חשבון עם "אלביון הרשעה" של תקופת המנדט ומתעלמים מן התרומה העצומה שבריטניה הרימה לעצם התכנותה של ישראל בתשתיות פיזיות, משפטיות, כלכליות וצבאיות (בכך שאימנה בין 30,000 ל-40,000 חיילים עבריים). יש היודעים לנבא בוודאות כי עם המלכה המתה תרד לבור דוּמָה כל הממלכה המאוחדת כולה ותתפרק למרכיביה הלאומיים וכמובן גם כל חבר העמים יתפצל למדינות לאום עם נשיאים מתוצרת בית וללא קשר לממלכת האם.
אני מעז לומר שהכל פתוח והרשות להחליט נתונה לעמים הנוגעים בדבר, ולא למהגגים הישראלים המדברים מנהמת ליבם. אני גם מעז לחלוק על "תעשיית ההספדים" ולומר שבריטניה לא הולכת לשום מקום. אמת, היא איננה עוד מעצמת העל שהייתה עד מחצית המאה שעברה, אבל היא שחקן כלכלי וגיאו-אסטרטגי חשוב ביותר.
לפני כארבעים שנה אמר לי חבר פרלמנט שמרני ובן לאחת המשפחות רמות היחס באנגליה, בעת שביקר בארץ, כי "נפטרנו ממועקת האימפריה וכעת אנו חופשיים לנפשנו". במבט לאחור, אפשר שבריטניה מעולם לא תכננה לבנות אימפריה אלא האימפריה שלה נולדה במקרה.
עד ראשית המאה ה-18 הייתה בריטניה שרוייה בשרשרת ארוכה של מלחמות וסכסוכי פנים. החל מהעימות הסקסוני-נורמני, עבור למלחמת מאה השנים שהתחוללה באדמות שהיום אנו קוראים להם צרפת, המשך ב"מלחמות השושנים" בין הטוענים לכתר של בית לנקסטר ובית יורק שנסתיימו רק בסוף המאה ה-15. במקביל התחולל עימות אלים-פחות-או-יותר בין אנגליה לסקוטלנד, וזה הסתיים כשבפועל הייתה ידה של אנגליה על העליונה, אבל רק לאחר שהסכימה לאמץ לה בית מלוכה סקוטי (בית סטיוארט).
אני מעז לומר שהכל פתוח והרשות להחליט נתונה לעמים הנוגעים בדבר, ולא למהגגים הישראלים המדברים מנהמת ליבם. אני גם מעז לחלוק על "תעשיית ההספדים" ולומר שבריטניה לא הולכת לשום מקום
כל אותה עת, החל מהמגנה-כרטה בשנת 1215, התקיים מאבק פוליטי על זכויות וייצוגיות בין המלוכה לאצולה, ובסופו התיז הפרלמנט את ראשו של המלך צ'ארלס הראשון ומאז הלך כוחה של המלוכה וירד במקביל לעליית כוחה של האצולה המיוצגת בפרלמנט (ובהמשך הדרך עלה גם כוחה של הבורגנות ואף, שומו שמים, כוחו של הציבור הכללי).
האימפריה הראשונה "קרתה" בצפון אמריקה, כשסוחרים ושודדי-ים ובצדם אידיאליסטים פוריטניים מימשו זכיונות מלכותיים (charters), שניתנו גם כדי לבלום, בעָלוּת נמוכה-יחסית, את ספרד מדרום ואת צרפת מצפון. כך נוסדו 13 המושבות בצפון אמריקה ע"י יזמות פרטית כזו או אחרת.
רק בתום מלחמת שבע השנים (שהאמריקאים מכנים עד היום בשם "The French and Indian War") "התעוררה" לונדון לגלות שיש לה אימפריה בצפון אמריקה, שאפשר ואף רצוי להטיל עליה מיסים כדי לממן את הוצאות המלחמה מול צרפת, וגם כדי שמושבות אלו לא יעיקו על אוצר הממלכה הנקוב.
מלחמת העצמאות האמריקאית בשנים 1776-1783 נוהלה אפוא בין המתיישבים האנגלים (ברובם) שרכשו ניסיון צבאי מועיל במסגרת הכוחות הבריטיים של מלחמת שבע השנים, לבין הצבאות השכירים והפחות מנוסים (שחלקם לפחות גויסו בנחלות הגרמניות של בית הנובר) ששוגרו ע"י לונדון.
האנגלים (כלומר, המתיישבים) ניצחו, המלך ג'ורג' השלישי התפנה לטפל בשיגרון שלו ולונדון שחררה להיסטוריה מעין פיהוק כלאחר יד (offhand) בבחינת "טוב, אם לא רוצים אז לא צריך".
במאתיים וחמישים השנים שחלפו מאז המלחמה האנגלו-אמריקאית של 1812-1815 פיתחו שתי הארצות ברית טרנס-אטלנטית הדוקה, שהיא המסד למערב המדיני, הכלכלי והאסטרטגי כפי שאנו מכירים אותו.
ב-250 השנים שחלפו מאז המלחמה האנגלו-אמריקאית של 1812-1815 פיתחו שתי הארצות ברית טרנס-אטלנטית הדוקה, שהיא המסד למערב המדיני, הכלכלי והאסטרטגי כפי שאנו מכירים אותו
אין זאת אומרת שבריטניה לא ידעה להפיק תועלות מן האימפריה שצמחה לה. נהפוך הוא. ראשית, היא יכלה לקיים משק סגור, כמעט מרקנטיליסטי, ולשמר רווחים לעצמה. היא גם השכילה לגייס את כוח האדם האימפריאלי למלחמותיה (ובימים אלה אנו מציינים את שחרור חיפה ע"י כוחות הודיים ב-1918).
אך לעניות דעתי הייתה אידיאליזציה מוגבלת של רעיון האימפריה, ובפועל האימפריה "המיתולוגית" שרדה בערך מאה שנה. אפילו וינסטון צ'רצ'יל, אימפריאליסט מדופלם שהתנגד לעצמאות הודו, הכיר בעובדות החיים כשהיה עליו לתעדף בין תמיכת ארה"ב במלחמה הנואשת מול היטלר לבין המשך קיום האימפריה בהודו, למשל.
בריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה שחררה מושבות רבות (או השתחררה מהן) במהלך מהיר בן 15 שנים, לעתים תוך מאבק אלים (כגון בקניה) ולעתים בהסכמה. במבט על, בשנות ה-60 של המאה העשרים כבר פינתה האימפריה את מקומה ליצור אמורפי ושמו חבר העמים הבריטי.
כיום, אם תחלטנה ישויות כגון אנטיגואה לפרוש מחבר העמים או מאינסטיטוציות שלו (למשל, המלוכה), יהיה בכך משום מהלך טבעי שלא יפריע מאד את התה של אחר הצהרים בלונדון. לעומת זאת, אם יעז מי לתקוף נחלה בריטית כפי שעשה המשטר הצבאי של לאופולדו גלטיירי הארגנטיני באיי פוקלנד, יש לשער שיגלה כי גם לאריה זקן יש עדיין כמה נושאות מטוסים חדישות ושאר ניבים חדים ושהוא יודע להשתמש בהם.
כיום, בריטניה מבססת את מעמדה הבינלאומי בראש ובראשונה על "היחסים המיוחדים" שלה עם ארה"ב, יחסים בהם החל ווינסטון צ'רצ'יל שהיה בעצמו חצי אמריקאי, ואשר המשיך בהם ראש-ממשלה חצי-אמריקאי נוסף, הרולד מקמילן.
כיום בריטניה מבססת את מעמדה הבינלאומי בראש ובראשונה על "היחסים המיוחדים" שלה עם ארה"ב, בהם החל צ'רצ'יל, בעצמו חצי אמריקאי, ואשר המשיך בהם רה"מ חצי-אמריקאי נוסף, מקמילן
אני דולה מזכרוני נאום של רה"מ טוני בלייר בפני כינוס של שגרירים בריטיים ב-2004, בו טען במשך 5 דקות שלמות (בערך) כי הדבר החשוב ביותר לבריטניה באותה עת הוא יחסיה עם האיחוד האירופי, ואז ורק אז עבר לדון ביחסים המיוחדים עם ארה"ב, יחסים אותם טחן במשך למעלה ממחצית השעה.
המסר היה ברור, ואכן בריטניה של בלייר הזדרזה להתייצב לצד ארה"ב באפגניסטן וכיום היא השנייה לאחר ארה"ב בתמיכתה במדיניות שמובילה ארה"ב באוקראינה, עם סיוע בריטי בסך 4,500,000 מיליארד דולר עד כה. לא נראה שיחסים אלה ישונמכו בתקופת ראשת הממשלה ליז טראס.
"We will stand with Ukraine as long as necessary," US and Britain reacted to Putin's statement https://t.co/5KXYWFMnLT
— Ukraine News???????? (@UaNews_online) September 21, 2022
אולם לקהילת הפרשנים יודעי הכל במקומותינו כבר ברור ומחוור שהסיפור הבריטי תם ונשלם. אין זה משנה שאפילו ראש ממשלת אוסטרליה, הרפובליקאי במשנתו, אמר כי לא זה הזמן לדון בעתיד המשטר האוסטרלי, או שסקוטלנד הזילה דמעות לא פחות מאנגליה במותה של Elizabeth Queen of Scots.
ייתכן שהמלכה אליזבת, שיש המציעים לקרוא לה בדיעבד בשם Elizabeth the Great, העניקה במותה שרות חשוב אחרון לממלכתה, והוא היכולת להוסיף ולקיים את המופת והמודל שהציבה בריטניה.
לקהילת הפרשנים יודעי הכל במקומותינו כבר ברור ומחוור שהסיפור הבריטי תם ונשלם. אין זה משנה שאפילו רה"מ אוסטרליה אמר שלא זה הזמן לדון בעתיד המשטר שם, או שסקוטלנד הזילה דמעות לא פחות מאנגליה
ייתכנו שינויים, כמובן, ואין כמו המודל הבריטי גמיש וקשוב לרוח הזמן. אבל לא זרזירי העט המהירים שלנו הם שיקבעו את עתידם של בריטניה ושל חבר העמים אלא אותם 150 מיליון אישה ואיש בבריטניה, קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד ושאר הארצות הנוגעות לעניין.
ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
פוסט חמוד. לטעמי, פוסטים ארוכים מדי – מעייפים. אבל מי אני שאשפוט, שהרי בטוח ישנם כאלה שאני בא להם לא טוב בכל מיני עניינים. ובכל זאת, היות וביקורת זה סבבי, אז למה להיעלב כשאומרים למישהו שהוא חופר? קיים חשד קל שהבחור מכור למחיאות כפיים או להערצה, ככה זה אומנים: הסוטול של הקהל מצמרר להם ת'טיזה. ובכן, אין על 'זמן ישראל' ובירנית כמובן, הטובה והאנושית ביחסה לאוהבי האתר