זירת הבלוגים

מערכת החינוך חוזרת, כמו המדוזות

קמתי בבוקר ומיד שמחתי שאין לי בית ספר

01/09/2019 11:57
ילדה בלבוש צנוע, מתוך ספר הלימוד "לחיות יחד בישראל"

קמתי בבוקר ומיד שמחתי שאין לי בית ספר. שמחה כזו נקראת שמחת זקנתי, מסתבר שיש שמחות אחרי גיל 60 והמשמחת בהן היא העובדה החותכת שלא אצטרך להשתרך למוסד שאבד עליו הכלח ושאת מה שלמדתי בו ב-12 שנה יכולתי לסגור בשנה אקסטרני ושלוש שנים ים, שזה בערך מה שעשיתי חוץ מהקטע של האקסטרני, ההורים התעקשו על כלא רגיל אז ברחתי לים כדי לשרוד.

קמתי בבוקר ומיד שמחתי שאין לי בית ספר. לא אצטרך להשתרך למוסד, שאת מה שלמדתי בו ב-12 שנה – יכולתי לסגור בשנה אקסטרני ושלוש שנים ים. שזה בערך מה שעשיתי, חוץ מהקטע של האקסטרני

וראו זה פלא, מלא שנים חלפו על דן, וגם דנה קמה כל שנה, דנה גם נמה חופשי בשיעורים משמימים שלא יקדמו אותה לשום מקום שהיא לא יכולה להגיע אליו לבד.

כמו המדוזות בחודש יולי, גם מערכת החינוך חוזרת על עצמה בספטמבר, אנמית אבל צורבת. ככה זה בטבע וגם בית ספר זה טבע וחבל שהוא שרד ככה, בלי להתפתח.

שימו לב, תלמידים. מאחורי המחיצה שכמותה יקימו בכל בית ספר שמכבד את השר ישבו בקרוב תלמידות צנועות, בנות ישראל כשרות, כל כבודן בת מלך פנימה. כבוד השר לא מעוניין לדמיין אותן במכנסיים קצרצרים שחושפים רגליים ארוכות של מתבגרת שעופריה אך הנצו והיא כולה מחמדים ומדוחים, טפו, פריצע, השם ישמור.

תכירו את ספר הלימוד "לחיות יחד בישראל" המיועד לכיתות ב' בחינוך הממלכתי. הציורים, שהבחין בהם לראשונה העיתונאי אורי משגב, משקפים נאמנה את הטרפת הדתית.

בספר הלימוד "לחיות יחד בישראל" לכיתות ב' בחינוך הממלכתי, הציורים, שהבחין בהם לראשונה העיתונאי אורי משגב, משקפים נאמנה את הטרפת הדתית. מצוירות שם, למשל, תלמידות בחצאיות מעל מכנסיים

בספר מצוירות תלמידות בחצאיות מעל מכנסיים והמורות בשביס או כל כסת"ח אחר שבחרו הקומיסרים של משרד החינוק. הספר כולו נראה כאילו נכתב בחוות בודדים ביצהר, אבל אל תתנו לזוטות כאלה להפריע לשנץ הלימודים.

תמשיכו ללכת ואל תסתובבו. בטח גם השנה זה יתחיל בטקס. המנהלת החסודה תתן נאום מנהלים ותיזהר לא להרגיז את כבוד השר ופרשיו, המורה למוזיקה תחרוק ברמקול ותזמין את המקהלה לשיר. בשנה הבאה לא יהיו ערוות שרות. רק בנים.

תהיה גם מסכת ובה יקבלו את ילדי כיתה א'. תלמידי כתה ב' ימלמלו חרוזי העצמה חילוניים אבל זה זמני. בשנים הבאות יחברו תפילות אמיתיות. מה שלא ישתנה בשום אופן זו חגורת ההורים המצלמים למען הדורות הבאים.

ברקע תתנוסס כרזת הנושא של שנת הלימודים החדשה, אולי יחזרו על 'האחר הוא אני'. זה כבר היה פעם אבל לא כל כך תפס אז שוקלים לעשות לו טיפול המרה, בכל זאת שר חינוך חדש עם מלא חינוך בין השיניים. אולי ילמדו גם לצוד ילדי עובדים זרים ולזרוק חזרה לפיליפינים לצלילי 'האחר הוא לא ענייני'. זה גם מכין לצבא העם.

נורא מעניין מה יהיה נושא השנה הנוכחית. אני מציעה 'ערבית זה פויה'. זה תמיד עובד. אולי אפילו 'שמאלני גבר זה שמאלני בקבר' ברוח הימים האלה שלפני הבחירות, או 'אני חייל בצבא השם'. אבל למה להקדים את המתקרב במהירות מסחררת? בואו נעבור לאנקדוטה מחממת קרביים.

אולי יחזרו על 'האחר הוא אני'. זה כבר היה פעם, אבל לא כל כך תפס אז שוקלים לעשות לו טיפול המרה, בכל זאת שר חינוך חדש עם מלא חינוך בין השיניים. אולי ילמדו גם לצוד ילדי עובדים זרים לצלילי 'האחר הוא לא ענייני'

אני זוכרת את הטקס שנכדי הבכור השתתף בו. צפיתי בשעמום בתלמידים הכבויים שעמדו לרצות עוד שנה במוסד, ובההורים המצלמים עוד רגע בלתי נשכח בשרשרת רגעים בלתי נשכחים, והרמתי עיני לשמיים לחפש כוכב ולשאול 'אייכה' ולבקש על נפשם הרכה של תינוקות של בית רבן, כל פעם רבן אחר מהבית היהודי, אבל היה בוקר צח כמו בשנת תרל"ח והבנתי שמה שהיה הוא שיהיה. השמש זרחה והשיטה פרחה.

השנה, עם פרוש השר החדש הרב רפי פרץ, תעמוד בסימן 'אל המעיין'. כבר מכשירים יחידה מבצעית שתלווה טיולים שנתיים זקופים ונחושים בנגמ"שיות קטנות צבעוניות. יחלקו לילדים רובי צעצוע וסידור עם כריכה בצבעים עליזים, וככה יוכלו להעלות את שוועתם על כל צרה שלא תבוא.

אבל נחזור לטקס המשמים בבית הספר של הנכד שלי. הזמן נמתח כמו מסטיק ואני חיפשתי דרכי מילוט. כבר הייתי במקום הזה פעם, הבריסטולים, הטושים, המורה הצרודה, ריח של עיפרון מחודד וקלמנטינה…

הזיכרונות חנקו את גרוני. זה הציף זיכרונות כליאה, היה חסר רק שיר הנכאים 'הקיץ עבר, החום הגדול, שנה חדשה באה לכל,' ממשיך עם רמז מטרים: 'רוחות מנשבות, נודדות ציפורים', אללי… ומסתיים בשורה המדכדכת שאין ממנה חזרה: 'הולכים ובאים הימים הקרים'… מי יתנני עוף.

השנה, עם פרוש השר החדש הרב רפי פרץ, כבר מכשירים יחידה מבצעית שתלווה טיולים שנתיים בנגמ"שיות קטנות צבעוניות. יחלקו לילדים רובי צעצוע וסידור עם כריכה בצבעים עליזים

אבל אז הגיעה השורה של הנכד שלי בטקס בית הספר. קבלו:
'ועכשיו נחוד לכם חידה, לא קצרה ולא ארוכה.'
אלוהי. כאן הטקס התרומם. רחש עבר בקהל.
איזה ביטחון, איזו עמידה נחושה, איזה קול צלול. כל מילה מים חיים. הקהל עמד על רגליו והרים את התקרה במחיאות כפיים. כלומר הרמתי בעצמי עד ששלחו אלי את בוריס אב הבית. אין, איזה ילד! חבל שאין לי אייפון. בזבוז שלא צילמתי את זה לדראון עולם. כלומר למזכרת.

תשמעו סוד. דמעתי. חופשי דמעתי. איזה שירת ילדים זכה, והנכד שלי שלא חדל לנפנף אלי מהבמה. איזה טקס! כל הכבוד לשר החינוק. ךךךךך, חינוך, חינוך.
הלך עלי.

זהו. רציתי לשים כאן את השיר 'כל עוד' ולעצבן כל מי שהשיר מגרד לו את העצבים אבל החלטתי לזמזם בלב ולהקדיש לילדיי ששולחים היום שלושה ילדים לביה"ס ושניים לגן, מסבתא שלהם ששונאת בתי ספר ואת הפלוגה אבל אוהבת אותם.