כשהייתי ילד היו נחלקים עובדי משק הבית לשניים, עושי פאנלים ומי שלא עושים פאנלים. מעולם לא הבנתי מה מיוחד בעשיית, או אי עשיית, פאנלים, אבל בשנות השבעים והשמונים היה מדובר בעניין גדול.

לצערנו חלפו השנים, מה קורה בתחום משק הבית אני פחות יודע, אבל התקשורת התמכרה לפאנלים. איפה שלא תפתח טלוויזיה תמצא פאנל. הפאנל של אילה חסון, של דני קושמרו באולפן שישי, שבת, חמישי, אולפן החג ואולפן החול. כל עיתונאי מתחיל או מתקדם אוסף סביבו חבורת אנשים ופותח פאנל.

התקשורת התמכרה לפאנלים. איפה שלא תפתח טלוויזיה תמצא פאנל. הפאנל של אילה חסון, של דני קושמרו באולפן שישי, שבת, חמישי, אולפן החג ואולפן החול

עיתונות מתבססת על ארבע רגליים. הרגל הראשונה היא חדשות. הבאת חדשות. זה בסיס העיתונות ולא במקרה מהדורות הערב נקראות "החדשות". מקצוע העיתונות מבוסס על כתב או כתבת שיוצאים אל השטח ומביאים חדשות. לא רכילות, לא ספקולציות, אלא חדשות.

הרגל השנייה היא רגל ההרחבות או התחקירים. כלומר זווית אחרת לסיפור קיים, או תחקירים שהם חדשות בהרחבה. מוצר ארוז, בדוק, ממוסמך ומתוחקר שמביא סיפור שיש בו חדש ומעניין.

הרגל השלישית היא הרגל המגזינית, או רגל הראיונות. ראיון עם מישהו מהאנשים ששמם עלה לכותרות השבוע, או הרחבה על תופעה, חדשה מעניינת וכו'.

והרגל האחרונה, היוקרתית, אבל השולית ביותר, היא רגל הדעות. פובליציסטיקה בלשון העם, כלומר אנשים שכותבים בעיתון או מופיעים בתקשורת המשודרת ומביעים דעה על נושאים דיומא.

ומי רשאי להביע דעה? מן הסתם מי שנחשב מומחה בתחומו. מומחה משפטי על התחום המשפטי, מומחה ביטחוני על תחום הביטחון, מומחה כלכלי על הכלכלה וכיוצא בזה.

אנחנו מקשיבים למומחים, ומומחיות, כמובן, כי אנחנו יודעים שמדובר באנשים בלתי תלויים, מקצוענים בתחומם, שיודעים לבאר לנו סוגיה מסובכת ולהסביר לנו את דעתם עליה. יתרה מכך, אנו מצופה מהם לזקק לזמן האוויר שהם מקבלים את שנות הלימוד או הניסיון וההתעמקות שמאחוריהם ולהעניק לנו מהידע הרב שלהם בדייקנות.

ולאיזה רגל משתייך עולם הפאנלים לדעתכם? בעקרון לרגל הרביעית. מהו פאנל אם לא אוסף מומחים שדנים בנושא מסוים?

כך היה למשל בתחילת דרכו של אולפן שישי. היו יושבים להם רוני דניאל, אהוד יערי, קרן מרציאנו, רינה מצליח ואודי סגל. איש איש מספק כותרת בתחומו ומוסיף פרשנות בתחום המוכר לו.

איש מהם לא היה איש ימין או איש שמאל, ביביסט או אנטי-ביביסט, אלא כתב מומחה שיושב ומדבר על התחום המוכר לו. ואם היה צריך חיזוק? היו מוזמנים לפאנל איש משפט או כלכלה, אשת מדע או תרבות ותורמים בתורם מהידע שלהם לנושא הרלוונטי.

עד כאן אין בעיה. נכון, לא מדובר בעיתונות עילית, הרי קשה הרבה יותר לצאת לשטח ולהביא סיפור גדול או תחקיר, מאשר ללהג דעה, אבל בהתחשב בכך שמביעי הדעה הם מומחים בתחומם, יש ערך מוסף לציבור.

אלא שהיום הפכו הפאנלים לא רק לנפוצים כמו בולענים באיילון, אלא לכאלה שאין להם שום סף כניסה. דרמה כלכלית? איתנו המומחים בני ציפר, פליט ריאליטי תורן, סנדרה רינגלר ודודו אוואט.

היום הפכו הפאנלים לא רק לנפוצים כמו בולענים באיילון, אלא לכאלה שאין להם שום סף כניסה. דרמה כלכלית? איתנו המומחים בני ציפר, פליט ריאליטי, סנדרה רינגלר ודודו אוואט

דרמה ביטחונית? איתנו אלירז שדה, פליט חתונמי, נטלי דדון ויעקב ברדוגו.

דרמה מדינית? אלירז שדה כמובן, שמעון ריקלין, שי גולדן ונינט.

נאום ביידן? איתנו אסי עזר, רותם סלע, ינון מגל וכמובן אלירז שדה. איך אפשר שלא.

איש מהמומחים לא צריך להבין בתחום המומחיות שלו, איש לא צריך להביא ידע חדש או כזה שלא מוכר לצופים. הדיון באולפן הוא חזות הכול. צעקות, מסרים שטחיים, אפס ידע, פייק ניוז. הכול הולך בתוך התבשיל הזול שנקרא פאנל באולפן. אם יש לך דעה, לא מבוססת ככל שתהיה, אתה בפנים.

הבעיה היא לא רק בתקשורת הגרועה שמועברת לציבור, אלא גם במסר. אין יותר שום צורך בהצטיינות, בהעמקה, בידע. בעוד שבעולם הרפואה אין היום כבר אורטופדים, אלא אורטופד כף היד, אורטופד גב ואורטופד ברכיים; ובעוד שבעולם המשפטים יש לנו תתי התמחויות לכל התמחות, בתקשורת אפילו ההתמחות כבר לא נחוצה.

כל אחד יכול לדבר על כלכלה, כל אחד יכול לפרש את ההסכם החדש עם לבנון, אפילו לא צריך לקרוא את ההסכם, לא כל שכן להבין בו. מספיק שאתה נושם עצמונית, מסוגל להגיע לאולפן ולפתוח את הפה, והנה, זכית, אתה כשיר לשבת בפאנל ולפרשן.

כל אחד יכול לדבר על כלכלה, כל אחד יכול לפרש את ההסכם החדש עם לבנון, אפילו לא צריך לקרוא את ההסכם, לא כל שכן להבין בו. מספיק שאתה נושם עצמונית, מסוגל להגיע לאולפן ולפתוח את הפה

הבעיה הנוספת, והקשה יותר, היא שהציבור הישראלי נחלק היום לשניים. צד אחד מקבל את החדשות שלו מהתקשורת הרדודה. הוא שומע מסרים שגויים, דיונים תפלים ורדודים וכתבים שבעיקר יודעים להגיד מה ביבי אומר על ההסכם, מה גנץ אומר, או במקרה הגרוע, מה דעתו של יובל המבולבל בנושא (כן, זו לא בדיחה).

הצד השני הוא הצד שקורא, לומד, מעמיק, בודק ושואל. הוא לא מקבל את החדשות שלו מהדיונים העלובים בתקשורת, אלא מגיע לעובדות בעצמו. לצערנו הצדדים לא זהים בגודלם. כי בעוד שלשבת מול הטלוויזיה ולשמוע שטויות זה קל, להגיע למידע בעצמך זה קשה ודורש התעמקות.

ולמה להתעמק אם המסר של התקשורת הוא שאין שום סיבה להתעמק, כל אחד יכול להיות פרשן, כל אחד שווה, כל אחד ראוי? למה שהבת שלי בת ה-12 תקדיש מזמנה ללמוד משהו לעומק, כשהיא יושבת מול הטלוויזיה ומקבלת את המסר שהעמקה זה בזבוז זמן? למה ללמוד שבע שנים באוניברסיטה אם אפשר לקבל מסר בעשר שניות בטיקטוק או בדיון של שמונה דקות בטלוויזיה תוך כדי גלישה בטיקטוק והזמנת ארוחת צהריים בוולט?

זה הנזק האמיתי. אנחנו מגדלים פה דור שלא מתכוון להעמיק, לא ללמוד ולא להשקיע. אם ברדוגו יכול לפרשן, אם טלי גוטליב יכולה לשבת בפאנל, גם אנחנו יכולים ובאמת שאין סיבה להתאמץ. ומעבר לפאנלים – תחקירים? כתבות עומק? זה לפראיירים שרוצים ממש לעבוד ולהשקיע. חבל על הכסף וחבל על הזמן. וההפסד? כולו שלנו. כרגיל.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.