השאלה האם יש או אין רוב יהודי בארץ ישראל מעוררת מהומה בכל פעם שהיא עולה. וזה רלוונטי במיוחד בתקופת בחירות, שבה אחת הבחירות המהותיות – והכי לא מדוברות – היא בין מצדדי הסיפוח של הגדה המערבית לבין המתנגדים לסיפוח.

השאלה אם יש או אין רוב יהודי בישראל מעוררת מהומה בכל פעם שהיא עולה. במיוחד בתקופת בחירות, שבה אחת הבחירות המהותיות – היא בין מצדדי סיפוח הגדה המערבית לבין מתנגדיו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

תקציר התשובה ניתן בפרק השלישי של הפודקסט "הדרך להסכם" של "יוזמת ז'נבה", שבו התארחתי ביחד עם טליה ששון. התפקיד שלי היה להביא נתונים על הדמוגרפיה בארץ, והקשר שלה לאופי המדינה ולגבולות שונים אפשריים. מטבע הדברים בפודקסט אי אפשר להתעמק ולהראות גרפים, אז אני עושה זאת כאן.

הקושי לענות על שאלת הרוב היהודי נובע מכך שאנחנו לא מדינה נורמלית. למדינה נורמלית יש גבולות, והגבולות האלה תוחמים שטח מסוים, ומי שגר בתוך השטח הזה נחשב תושב המדינה ומי שלא לא. הסיבוך היחיד הוא שיש אזרחים שנמצאים מחוץ לארצם באופן זמני, אבל כרגיל מספרם קטן יחסית.

אצלנו חוסר ההתאמה בין ספירת התושבים להגדרת השטח הוא כל כך מקובל, שרבים אינם שמים לב אליו בכלל. מבחינת שטח יש לא פחות מ-5 אזורים עם היסטוריה ומעמד שונים:

• מדינת ישראל כפי שהייתה ב-5 ביוני 1967, לפני מלחמת ששת הימים – מה שנקרא גבולות הקו הירוק או קווי 67'.
• מזרח ירושלים, שסופחה מיד אחרי מלחמת ששת הימים והגדילה את העיר פי שלושה. העיר המזרחית הפכה לאזור הגידול של ירושלים, עם פסיפס של שכונות ערביות ושכונות יהודיות חדשות.
• רמת הגולן, שסופחה בשנת 1981.
• הגדה המערבית – או לחלופין, יהודה ושומרון – שבה מתמקד מפעל ההתנחלויות. עתיד השטח הזה הוא שנתון במחלוקת החריפה ביותר, בין מצדדי הסיפוח לתומכי פתרון שתי המדינות.
• רצועת עזה, שהייתה באותו המעמד כמו הגדה עד ההתנתקות בשנת 2005, אבל מאז כנראה שאף אחד לא באמת רוצה לחזור אליה. בצד הימני של המפה הפוליטית יש אפילו כאלה שמתכחשים לרלוונטיות שלה, למרות הרקטות שעפות משם מדי פעם.

הקושי לענות על שאלת הרוב היהודי נובע מכך שאנחנו לא מדינה נורמלית. למדינה נורמלית יש גבולות, והגבולות האלה תוחמים שטח מסוים, ומי שגר בתוך השטח הזה נחשב תושב המדינה ומי שלא לא

מבחינת האוכלוסייה, החלוקה המקובלת היא לשלוש קבוצות עיקריות, אם כי יש גם כמה תת-חלוקות:

• אזרחי המדינה היהודים. הקבוצה הזו מורכבת בעצם משני חלקים: אלה שגרים בתחומי המדינה, והמתנחלים, שבאופן פורמלי לפחות גרים מחוץ לגבולות המדינה. בזירה הבינלאומית ההבחנה בין שתי הקבוצות האלה גם היא במחלוקת: בארץ מקובל לחלוטין שתושבי שכונות מזרח ירושלים הם תושבי המדינה, ואילו ברוב העולם רואים בהם מתנחלים כי השכונות האלה נבנו על שטח שנכבש בשנת 1967.
• ערביי ישראל, שהם אזרחי המדינה מאז הקמתה. אליהם נוספו ב-1967 תושבי מזרח ירושלים, אבל הם לא קיבלו אזרחות אלא נשארו במעמד תושבי קבע בלבד. אחת ההשלכות היא שהם אינם יכולים להצביע לכנסת, למרות שמותר להם להצביע בבחירות העירוניות.
• ערביי השטחים. כאן ראוי להבחין בין תושבי הגדה המערבית לבין תושבי רצועת עזה, בגלל המעמד השונה של שני האזורים האלה.

על שתי הקבוצות הראשונות יש נתונים סדורים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שנחשבים אמינים. הנתונים האלה כוללים כמעט את כל אזרחי ותושבי המדינה: את היהודים שגרים בתחומי המדינה, את היהודים שגרים בשטחים (המתנחלים), ואת הערבים שגרים בתחומי המדינה – כולל ערביי מזרח ירושלים. בנוסף יש הבחנה בין "יהודים", שמוכרים כיהודים לפי ההלכה, לבין "אחרים" – במידה רבה עולים מכוח חוק השבות שהגיעו בגל העלייה של שנות ה-90 אבל אינם יהודים (או לא הוכרו כיהודים). הנתונים לא כוללים את מבקשי המקלט והעובדים הזרים בתוך תחומי המדינה, וכמובן שגם לא את ערביי השטחים.

השאלה כמה ערבים חיים בשטחים היא שאלת המפתח. המקורות לנתונים על ערביי השטחים השתנו עם השנים. לפי הכיבוש ב-1967 היו מִפקדים של ירדן בגדה המערבית. אחרי המלחמה ב-1967 נערך מפקד ישראלי, והלמ"ס פרסמה הערכות אוכלוסייה שמתבססות עליו עד 1994. הרשות הפלסטינית בתורה ערכה שלושה מפקדי אוכלוסין בשנים 1997, 2007, ו-2017, בפיקוח ממשלת נורווגיה, והם משמשים בסיס לרוב ההערכות כיום. הגרף הבא מראה את כל המקורות האלה, וכולל הערכות של האו"ם, הבנק העולמי, המינהל האזרחי, והדמוגרף סרג'ו דלה-פרגולה. העיגולים מייצגים את תוצאות המפקדים.

גידול האוכלוסייה הערבית בשטחים

כפי שניתן לראות, חוסר ההתאמה העיקרי הוא בין הערכות הלמ"ס בתחילת שנות ה-90 לבין המפקד של 1997. אבל בשנים האחרונות רוב ההערכות מקבלות את נתוני המפקדים הפלסטינים. ההבדל בין ההערכות שונות קשור כנראה בעיקר לשאלה האם לכלול את ערביי מזרח ירושלים. רוב המקורות לא כוללים אותם, כיוון שהם נספרים על ידי הלמ"ס במסגרת ערביי ישראל. לכלול אותם גם במסגרת ערביי השטחים יוביל לספירה כפולה.

על שתי הקבוצות הראשונות יש נתונים סדורים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנחשבים אמינים וכוללים כמעט את כל אזרחי ותושבי המדינה. השאלה כמה ערבים חיים בשטחים היא שאלת המפתח

בהינתן הערכות סבירות על מספר הערבים בשטחים, ניתן לשרטט את הרכב האוכלוסייה בחלקים השונים של ארץ ישראל. הגרף הבא מכיל חמש עמודות, המייצגות את חמשת האזורים כפי שהוגדרו לעיל. אבל זה לא גרף עמודות רגיל: בגרף הזה, הרוחב של כל עמודה משקף את גודל האוכלוסייה באזור האמור. הצבעים בכל עמודה משקפים את הרכב האוכלוסייה באזור הזה. בזכות הצרוף הזה של רוחב העמודות והחלוקה שלהן לצבעים, השטח הצבוע משקף את גודל הקבוצות השונות באוכלוסייה. כך סך השטח הכחול מייצג את סך היהודים בכל חלקי ארץ ישראל, וסך השטח הירוק את כל הערבים. הנתונים הם הערכות של דלה-פרגולה ל-1 בינואר 2021.

הרכב האוכלוסייה באזורי ארץ ישראל

הגרף הזה ממחיש את ההשלכות של סיפוח אפשרי של השטחים. בגבולות מדינת ישראל (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן) יש רוב יהודי מוצק של 71.1%. אם כוללים גם את ה"אחרים" זה עולה ל-76.1%. וזה עוד בלי המתנחלים. כשמוסיפים את המתנחלים, מתקבל רוב יהודי של לא פחות מ-77.3%.

אבל להוסיף את המתנחלים בלי להתחשב בפלסטינים שבקרבם הם חיים מוביל לתמונה מעוותת על המצב. הערבים האלה לא הולכים לשום מקום, והם לא מתכוונים לוותר על האפשרות שגם להם יהיו זכויות כמו לנו. וזה יכול לקרות באחת משתי צורות: כשהם יהפכו לחלק ממדינת ישראל, או כשתהייה להם מסגרת נפרדת.

אם מספחים את השטחים, צריך לכלול גם את ערביי השטחים בסיכום. במקרה הזה שיעור היהודים ה"כשרים" (כלומר אלה שמוכרים על ידי הרבנות) הוא רק 48.5%. אם מוסיפים גם את ה"אחרים", שאכן משולבים ברובם הגדול בחברה היהודית אבל אינם מוכרים כיהודים, יש רוב דחוק של 51.8%. במילים אחרות, ה"אחרים" האלה הם לשון המאזניים שיכולה להפוך מיעוט יהודי לרוב יהודי. המספרים האלה משקפים את העובדה הפשוטה שבשטחים חיים כ-4.7 מיליון ערבים. סיפוח השטחים על כל תושביהם יביא למצב שבו במדינה יהיו רק קצת פחות ערבים מיהודים, מה שמעמיד את הרוב היהודי בסכנה.

המספרים משקפים את העובדה הפשוטה שבשטחים חיים כ-4.7 מיליון ערבים. סיפוח השטחים על כל תושביהם יביא למצב שבו במדינה יהיו רק קצת פחות ערבים מיהודים, מה שמעמיד את הרוב היהודי בסכנה

אז נכון שכיום רק מעטים מדברים באופן מעשי על סיפוח כל השטחים. ואפילו בימין המתנחלי-משיחי רבים שכחו את התנגדותם לתכנית ההתנתקות ושמחים להוציא את ערביי עזה מהמשוואה. אבל כמו תמיד, הם עושים את זה בלי להתחשב בערביי עזה עצמם, והם כאמור לא הולכים לשום מקום. מצד שני, גם סיפוח חלקי, של שטח קטן וחסר משמעות לכשעצמו, יכול להיות טריגר לתהליך שיוביל למיטוט הרשות הפלסטינית – בסופו של דבר ל"צורך ביטחוני" לספח את הגדה כולה. כל עוד יש מי שמקדמים את חזון ארץ ישראל השלמה, אנחנו בסכנה כפולה: או שנמסד את ישראל כמדינת אפרטהייד, או שנביא את הקץ על המפעל הציוני.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.