"איך אנשים שהשתמשו רוב שנותיהם בטלפון נייח יכולים להיות בעניינים ולשמור על רלוונטיות?" תהה טוקבקיסט המאמין כנראה שהוא יהיה צעיר לנצח. ביום שבו נתקלתי במקרה בגוגל באותו טוקבק שחצני קראתי במוסף "שבעה ימים", במדורו של שלמה ארצי, את זיכרונותיו מהימים הראשונים של כניסת הטלפון לחייו. שלמה ארצי כידוע נחשב כיום לאהוב בזמרי ארצנו. הוא מן הסתם עדיין לא איבד רלוונטיות.

"איך אנשים שהשתמשו רוב שנותיהם בטלפון נייח יכולים להיות בעניינים ולשמור על רלוונטיות?" תהה טוקבקיסט המאמין כנראה שיהיה צעיר לנצח. באותו יום קראתי את זיכרונות שלמה ארצי מכניסת הטלפון לחייו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ארצי נזכר איך אימא שלו אמרה: "הוא הגיע סוף-סוף". לפי האגדה המשפחתית, כדברי הזמר:

"הוא [הטלפון – ש.ט] הגיע בין ראש השנה ליום כיפור ויצר בבית התרגשות עצומה. 'אבל מה זה טלפון', שאלתי את אימא כשהבטנו בו בהערצה כאילו הוא מלך".

'זה מכשיר כזה שאפשר לדבר בו עם אנשים רחוקים', אמרה אימא וסקרה בפני את הדבר השחור, הכבד, עם החוגה והמספרים. 'ותדע שאתה תעשה מעכשיו טלפונים, אבל לא כל הזמן', אמרה וככה טבעה את מטבע הלשון 'לעשות'. ואכן 'עשינו' המון טלפונים, אבל לא כל הזמן. כי בלילה הוא ישן אתנו וביום עמדנו לא פעם בתור לדבר עם מישהו. אפילו הסבתא ניסתה פעם, רק שהיא החזיקה את השפופרת הפוך".

*  *  *

ואני הקטנה השתמשתי לראשונה בטלפון, כבד עם מנואלה ומספרים, בעת שהייתי חיילת. בקיבוץ שבו גדלתי, כמו בשאר הקיבוצים, היו רק שניים-שלושה טלפונים שהוצבו אז במזכירות הקיבוץ ובמקומות ציבוריים נוספים. עידן "הטלפון בכל בית" הגיע לקיבוצים באיחור שנראה היום מוזר: לא לפני תחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. גם בבתיהם של קרובי משפחה עירוניים שהתגוררו בתל-אביב ובחיפה לא היו טלפונים לפני שנות השבעים. התקשורת המשפחתית התנהלה כמובן במכתבים.

עידן "הטלפון בכל בית" הגיע לקיבוצים באיחור שנראה היום מוזר: לא לפני תחילת שנות ה-80. גם בבתי קרובים עירוניים בת"א ובחיפה לא היו טלפונים לפני שנות ה-70. התקשורת המשפחתית התנהלה במכתבים

חבלי ההסתגלות ל"טלפון בכל בית" לא היו פשוטים. קיבוצניקים עדיין לא הכירו אז כללי נימוס בסיסיים של תקשורת טלפונית ולא הורגלו להשתמש בטלפון לצורך "סידורים" טריוויאליים או פניות לבעלי תפקידים ציבוריים. הידיעה שאפשר להתקשר בטלפון למזכיר הקיבוץ, סדרן העבודה או האחות (היא כונתה אז "החובשת") הופנמה לאט ובהדרגה. וזה עדיף על הטרדת בעלי תפקידים בחדר-האוכל הציבורי או על מדרכות הקיבוץ.

*  *  *

הנתונים וסיפורי הקוריוזים המובאים להלן כאילו נלקחו מתקופת האבן. הם נכללים בכתבה "אבני דרך בתולדות 'בזק'" שפרסמתי בביטאון של החברה ב-1993. הסתמכתי על ראיון עם מתי דנקנר, כלכלן וסטטיסטיקאי, שניהל אז את מחלקת הסטטיסטיקה של החברה.
.
מדריך הטלפונים העברי הראשון פורסם בשנת 1950, כשנתיים לאחר קום המדינה. המו"ל היה משרד הדואר אשר שמו הוסב לאחר שנים ל"משרד התקשורת". עד אז לא היה למעשה צורך במדריך טלפונים, כי הלוא מספר המנויים בישראל היה מועט להפליא. ישראלי מצוי הכיר לכל המרובה 11 ישראלים פריווילגיים, בעלי טלפון. ובדרך כלל הוא זכר בעל-פה את מספר הטלפון של מכריו שהיה חד ספרתי.

מתי דנקנר היה נער בנתניה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. אביו היה בעל חנות הצמודה לביתו וממנויי הטלפון הנדירים אז בעיר. דנקנר נזכר איך אבא היה פורש את כף ידו כאשר אנשים התעניינו במספר הטלפון שלו. כך הוא היה מודיע על המספר החד-ספרתי: 5.

עד שנות ה-50 לא היה צורך במדריך טלפונים, כי מספר המנויים בישראל היה מועט להפליא. ישראלי מצוי הכיר לכל המרובה 11 ישראלים פריווילגיים, בעלי טלפון. ולרוב זכר בע"פ את מספר הטלפון של מכריו שהיה חד ספרתי

ועוד זיכרון נעורים של מתי דנקנר: החיוג בטלפון התבצע אז באמצעות מנואלה. כל השיחות, גם המקומיות, בוצעו בתיווך מרכזיה. כאשר הקו המבוקש היה תפוס המרכזן הודיע: אחזיר לך צלצול כשהקו יתפנה. המתנה לשיחה בינעירונית נמשכה לעתים לא פחות משעה-שעתיים. כאשר המטלפן הודיע למרכזן שמדובר בשיחה דחופה, זמן ההמתנה קוצר עד לחצי שעה במקום שעתיים. ועלות השיחה הוכפלה.

החיוג הבינעירוני הישיר המתבצע ללא תיווך של מרכזת הונהג לראשונה באפריל 1955. הוא הושלם בהדרגה במהלך כעשר שנים. ב-1964 מנויי הטלפון כולם, בכל אזורי הארץ, כבר נהנו מחיוג ישיר.

כשנתיים לאחר הקמתה של חברת "בזק", במרס 1986, הפקתם של מדריכי הטלפון הועברה לחברת "דפי זהב". עד אז מדריכי הטלפון הכילו רק רשימות מנויים לפי סיווג מקצועי ועסקי. עם חתימת ההסכם בין שתי החברות – "בזק" ו"דפי זהב" – נוספו למדריכים רשימות מלאות של כל בעלי הטלפון.

על פי סקר שוק שנערך ב"בזק" בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, פוטנציאל המשתמשים הישראלים בטלפון נייד אינו עולה על 5000. המספר הלא יאמן כלול בכתבה שפרסמתי במוסף "טלקומוניקציה" של העיתון הכלכלי "גלובס".

בעת פרסום הכתבה, בנובמבר שנת 2000, כבר השתמשו בטלפון נייד כ-62 אחוזים מהישראלים. במספרים מוחלטים: 3.6 מיליון. ישראל כבר דורגה אז בין חמש המדינות המובילות בעולם בהיקף החדירה של טלפון נייד. ואחינו הישראלים מרבי הלהג השיגו שיא עולמי בזמן הדיבור הממוצע של מטלפן, או "משתמש" בעגה מקצוענית. כך דיווח לי בסתיו שנת 2000 יוני ספיר, האיש שהיה אז מנהל אגף התקשוב של "בזק".

בעת פרסום הכתבה, בשנת 2000, ישראל כבר דורגה בין 5 המדינות המובילות בעולם בהיקף החדירה של טלפון נייד. ואחינו הישראלים מרבי הלהג השיגו שיא עולמי בזמן דיבור ממוצע של מטלפן

מסקנה רטרואקטיבית בעקבות התחזית העתידנית: בעולם ההיי טק התזזיתי הנבואה ניתנה רק לשוטים, כלשון הקלישאה. ושוב מסתבר שגם קלישאה קלישאתית עשוייה להתגלות כמדויקת ברבות השנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.