20 שנה אחרי הפגישה מול המראה בשירותי הנשים בתיאטרון ירושלים

איור: אבי כץ
איור: אבי כץ

"נו? אז החלטת להישאר כאן? לגור בארץ?" שאלה העולה הוותיקה שעמדה מעבר למראה. למרות הטון המעט אגרסיבי שלה, עמדנו על קרקע ניטרלית — שירותי הנשים של תיאטרון ירושלים. היא — חברה טובה מאוד של האישה שבעתיד תהיה החמות שלי — העיפה בי מבט בראי להעריך את הסחורה.

כנראה עברתי. היא, אישה שעלתה מארצות הברית 50 שנה קודם לכן, חייכה קצת והמשיכה, "את צריכה לדעת כבר עכשיו: תמיד יהיה לך מבטא אמריקאי, ותמיד יהיה לך קל יותר לקרוא באנגלית."

"נו? אז החלטת להישאר כאן? לגור בארץ?" שאלה העולה הוותיקה שעמדה מעבר למראה. למרות הטון המעט אגרסיבי שלה, עמדנו על קרקע ניטרלית — שירותי הנשים של תיאטרון ירושלים

20 שנה אחרי השיחה הזאת עוד יש לי מבטא ואכן אני מעדיפה לקרוא (ולכתוב) באנגלית. אבל לפחות לא היו לי אשליות אחרות, וגם אין לי ספק שההחלטה הכי נבונה שלי בחיים הייתה לעלות ארצה (במקום שני צמוד — הבחירה בבעלי כשותפי לחיים).

אמנדה בורשל-דן
אמנדה בורשל-דן רגע לפני העליה למטוס לארץ

באתי ארצה עם תיק גב וכינור בתום התואר שלי בהיסטוריה ומדעי היהדות. בסמסטר האחרון שלי, בגיל 23 המופלג, הבנתי שהגיע הזמן לחשוב על העתיד. רציתי את הבלתי אפשרי — חיים יהודיים מלאים בלי להיות כבולה לבית כנסת. בארצות הברית יש מעט אפשרויות לסביבה יהודית לא דתית, ולנערה ענייה באינדיאנה עוד פחות. ישראל נראתה לי בחירה הגיונית — ואיכשהו פחות מפחידה מניו יורק.

שקלתי לעבוד בקיבוץ, אבל חודש לפני שסיימתי את לימודיי שמעתי הרצאה על תלמוד מפי ד"ר אביבה זורנברג, והבנתי שיש לי בור בהשכלה. ביררתי איפה היא מלמדת בירושלים, התקבלתי וקניתי מיד כרטיס טיסה.

עם מלגה של $400 לחודש שכרתי את החדר הכי זול שמצאתי — כוך פנימי עם חלון לסלון בדירה בת שני חדרים וחצי. החצי היה שלי. השותפים היו זוג עולים חדשים מארגנטינה (שרבו כל לילה, כל הלילה) ועובד זר לא חוקי מסרי לנקה שניקה דירות בעיר. לעומת הזוג חם המזג הוא דיבר אנגלית ועזר לי מאוד להתאקלם בחודש הראשון שלי ב'אלטנוילנד'.

אמנדה בורשל-דן
אמנדה בורשל-דן רגע לפני העליה למטוס לארץ

החגים היו יחסית מוקדמים ב-1999, ושביתת הזבל המסורתית הגיעה בתחילת ספטמבר. כמי שאינה רגילה לעיר הקודש, לא הבנתי שבאופן כללי היא לא עד כדי כך מלוכלכת. מהר מאוד ערמות הזבל הפכו לגבעות. עכברושים התרוצצו להם בשמחה לאור היום, ובתום השביתה העשן משרפת הפסולת הפך לעמודי ענן. אבל מבחינתי כל הבלגאן ואי הנוחות היו הוכחות שהגעתי למקום הנכון: "הנה," חשבתי לעצמי, "עובדי הזבל היהודים משתמשים בחגים היהודיים כדי לקבל העלאת משכורת. אין דבר שמשקף אורח חיים יותר יהודי מזה."

שביתת הזבל המסורתית הגיעה בתחילת ספטמבר. כמי שאינה רגילה לעיר הקודש, לא הבנתי שהיא לא תמיד מלוכלכת כל כך. מהר מאוד ערמות הזבל הפכו לגבעות. עכברושים התרוצצו להם בשמחה לאור היום

רגע האמת לפני ההחלטה הסופית הגיע כמה שבועות אחר כך בביקור בהר הרצל. כתיירת טובה שאלתי אנשים מה כדאי לראות בירושלים. אחרי שלא מעט ענו הר הרצל, נסעתי ביום שישי חופשי לראות מה זה. חשבתי שיהיה מוזאון לחולם הציוני המפורסם או אולי אנדרטה עם נוף. לא ציפיתי לבית קברות צבאי.

שנים ספורות לפני שבאתי ארצה איבדתי את אחד מאחיי במחלת הסרטן. הוא היה חייל אמריקאי ונקבר בבית קברות צבאי בארצות הברית. המציאות של מוות בגיל צעיר הייתה ידועה לי. אבל שם בהר הרצל שאלתי את עצמי אם אני מאמינה מספיק (חס ושלום) "להקריב" עצמי, את בעלי לעתיד או את ילדיי כדי להגן על מדינת היהודים. מוטב לא לעמוד בפני המציאות הארורה הזאת, אבל את יתד גורלי תקעתי בארץ הזאת מהיום הזה. תוך שנים בודדות, לצערי, שניים מחבריי ללימודים נרצחו בפיגוע.

שנים ספורות לפני שבאתי ארצה איבדתי את אחד מאחיי, למחלת הסרטן. הוא היה חייל אמריקאי שנקבר בבית קברות צבאי בארה"ב. המציאות של מוות בגיל צעיר היתה ידועה לי

לגור בארץ זה עניין אחד, אבל עניין אחר לגמרי הוא להשתלב בחברה. החלטתי שהדרך היחידה לטפח את הנבט הישראלי שבי היא למצוא בן זוג משוגע כמוני — אבל ישראלי מלידה — וללמוד עברית היטב (בעלי לבטח צוחק לאור כל שגיאות הכתיב שלי שהוא תיקן עד כה).

לפני שפגשתי את האיש שיהיה אישי, כבר עברתי לדירה יותר נורמלית עם שתי שותפות דתיות אמריקאיות. החלון בחצי החדר שהוקצה לי פנה למרפסת הסגורה במקום לסלון. אחרי דייט גרוע עם בחור צרפתי שאלתי את אחת השותפות אם היא מכירה רווקים ישראלים נורמליים. היא חשבה וחשבה ולבסוף נזכרה ב… אחד.

אחרי שהיה ברור שלבחור ולי יש עתיד משותף, האתגר הבא היה ללמוד עברית. להעביר את שיחותיי עם בעלי לעתיד מאנגלית טובה וכיפית לעברית של אולפן רמה א' היה לא פשוט. כבר גרנו יחד, וכדי להרחיב את אוצר המילים שלי פיזרתי על הריהוט והחפצים בבית פתקאות עם שמות עצם — כורסה, ספה, ספל…

חודשים פחדתי לענות לטלפון או לבקש משהו בסופרמרקט. "אקח 4 חזיות עוף," ביקשתי מהקצב, שבלי לחייך ארז ונתן לי. לכל שיחה גייסתי כוחות פנימיים. ממני ברק אובמה אימץ את הסלוגן שלו.

חודשים פחדתי לענות לטלפון או לבקש משהו בסופרמרקט. "אקח 4 חזיות עוף", ביקשתי מהקצב, שבלי לחייך ארז ונתן לי

לאט לאט התחלתי להבין את הבדיחות סביב שולחן האוכל בלילות שבת עם המשפחה החמה של בעלי. כמו הסצנה המפורסמת ב'הקוסם מארץ עוץ', העולם בארץ הפך משחור לבן למלא גוונים.

היום יש תחומים שלמים שאוצר המילים העברי שלי עשיר יותר בעברית מבאנגלית — במיוחד היריון, לידה וכל מה שקשור לתינוקות. אבל לפעמים, כשאני עייפה מאוד, אני חושבת שאני לא דו-לשונית אלא אי-לשונית.

לאט לאט גם הבנתי שאני לא רוצה לגור בחברה נטולת בית כנסת, נטולת דת. כשראינו את מצב מערכת החינוך הממלכתי בירושלים, הבנו שנגדל עמי ארצות, ושיש סיכוי שכמו אימם לא יכירו את העושר והיופי האצורים בתלמוד.

בעקבות היכרות ארוכת שנים עם מייסדי כפר אדומים — יישוב קטן מחוץ לירושלים בדרך לים המלח — חשבנו שהוא מקום מתאים לגדל בו את דור ההמשך. הכפר הוא ניסוי חברתי שבו חילונים ודתיים גרים לזה לצד זה, והילדים לומדים זה עם זה במערכת משולבת. המטרה היא להכיר את ה"אחר" בחברה וביחד להפוך ל"אנחנו".

לאט לאט גם הבנתי שאני לא רוצה לגור בחברה נטולת בית כנסת, נטולת דת. כשראינו את מצב מערכת החינוך הממלכתי בירושלים, הבנו שנגדל עמי ארצות, ושיש סיכוי שכמו אימם, לא יכירו את העושר והיופי האצורים בתלמוד

לפני כשבע שנים מצאנו בית מתאים לנו ולששת ילדינו, ועם הבית מצאנו קהילה מחבקת. במפתיע אפילו מצאתי מניין לטעמי לחגים ולפעמים לשבתות: המניין המשתף, שבו נשים קוראות מן התורה. כפמיניסטית עד לשד עצמותיי, חשוב לי שלבנותיי תהיה אותה ההזדמנות להוכיח עצמן בקריאה מן הבימה בדיוק כמו שמצופה מן הבנים.

שני עשורים מאז הנחיתה שלי בארץ אני עדיין מעדיפה לקרוא באנגלית, ובוודאי יש לי מבטא, אבל 20 שנים אחרי הפגישה/חצי פגישה מול המראה עם העולה הוותיקה, מזמן אין לי שום אפשרות אחרת אלא שאגור בארץ לצד גדוד הצברים שלי. לא אוותר לה, כאן הוא ביתי.

אמנדה בורשל-דן היא כתבת הארכיאולוגיה ועורכת המגזין של הטיימס אוף איזראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,023 מילים ו-2 תגובות
סגירה