"למה הדבר דומה? לרחוב ללא מוצא, רחוב סגור בתוך עצמו,

אשר פתאום פותחים וממשיכים אותו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עד חוף הים".

אריה סיון

ואם פתאום, בדרך נס, נגלה לפנינו הרחוב הפתוח הזה, שלא ידענו על קיומו, מה אז? האם נוכל לשכוח את מה שראינו, האם נוכל לקפל אותו חזרה לתוך עצמו ולהגיד בעקשנות, הרחוב הזה סגור, כמו שבלול, ככה זה, קשה כמו שבלול, וזה מה שיש? ואולי לא נוכל, ובעל כורחנו נתמלא בתקווה?

איזה שיר יפה כתבת, אריה סיון. 

*  *  *

הפעם הזו, שבה ברחתי מהנער הקשה ואבא שלו לקח אותי הביתה באמצע הלילה, היתה הראשונה אבל לא היחידה. מאז ברחתי שוב, ושוב, ושוב, בערך פעם בחודש עשיתי את זה. האם ידעתי שאחזור כבר בשעה שהלכתי?  נקודת ההתחלה ונקודת הסוף היו מחוברות, הסיפור שלי עם הנער הקשה היה מקופל לתוך עצמו, סודי וסגור וחסר סיכוי. 

הפעם הזו, שבה ברחתי מהנער הקשה ואבא שלו לקח אותי הביתה באמצע הלילה, היתה הראשונה אבל לא היחידה. מאז ברחתי שוב, ושוב, ושוב. הוא לא התרגש מהבריחות שלי. הוא ידע שאחזור, שלא אצליח להתרחק

הוא לא התרגש מהבריחות שלי, הנער הקשה, אפילו לא בהתחלה, צבע הדבש הכהה של גופו לא טרח לדהות לכבודי מרוב דאגה. הוא ידע שאחזור, שלא אצליח להתרחק.  

אבל היתה פעם אחת שבה כמעט והצלחתי.

אתה שומע, אריה סיון, פעם אחת ראיתי איך הרחוב נפתח, יכולתי להריח את האוויר המלוח של הים, כמעט האמנתי.

*  *  *

הצריף להט, המאוורר עירבל את האוויר בקושי, יום שבת.

הנער הקשה שוכב באדישות על המיטה, הוא שוכב על הגב, כפות הידיים שלו שלובות מאחורי הראש. זה כאב לי, אני אומרת בשקט. עיניו עצומות בעקשנות. אני יודעת שהוא לא ישן, אני יודעת שהוא לא ישן, אני קמה ונעמדת ליד המאוורר, מסתכלת בשנאה על רצפת העץ, בגללה כפות הרגליים שלי לוהטות, ובגלל שאני עומדת ליד המאוורר הרוח לא מגיעה אלי. שורף לי, אני אומרת עוד יותר בשקט, כמובן שאני לא מצפה לתשובה.

הנער הקשה שוכב באדישות על המיטה, הוא שוכב על הגב, כפות הידיים שלו שלובות מאחורי הראש. זה כאב לי, אני אומרת בשקט. עיניו עצומות בעקשנות

הסדין מקומט, אבל הנער הקשה שוכב כמו עמוד ברזל, ישר לגמרי.

אני חושבת שאני אלך, אני אומרת. הוא לא מסתכל עלי, גם כשאני נאלצת לגעת בסדין המקומט כדי לחפש את התחתונים שלי הוא לא מסתכל עלי. אני חושבת שאני גם לא אחזור, אני משתדלת להדביק לקולי נחרצות. נדמה לי שאני רואה קו חיוך על השפתיים שלו, אני יוצאת, אני לא טורקת את הדלת כדי לא להעיר את ההורים שלו, כולם ישנים ביום שבת, במושב, בצהריים.

גם הרחוב לוהט, אני לא הולכת לכיוון של הבית שלי, אני הולכת לכיוון השני, אני הולכת על שבילי עפר, אפילו חתול אני לא רואה, בטח שלא פרפרים לבנים או ציפור נדירה, קיץ צהוב, כשאני מתעייפת אני יושבת על אבן גדולה.

אני לא עצומת עיניים ובכל זאת אני לא מבחינה בחבר הטוב של הנער הקשה, אני לא מבחינה בו עד שהוא לא נוגע בכתפי ואז אני קופצת.

הוא צוחק אלי.

אני חושבת שאני אלך, אני אומרת. הוא לא מסתכל עלי, גם כשאני נאלצת לגעת בסדין המקומט כדי לחפש את התחתונים שלי

אני לא מחייכת בחזרה, אני לא מצליחה, העיניים שלו רכות מאוד והוא מצביע על הבית ממש מאחורי, פה אני גר, הוא אומר, רוצה להיכנס?

*  *  *

הבית גדול וקריר, איפה ההורים שלך? אני שואלת. כולם ישנים בצהריים, הוא עונה, ומוזג לי לימונדה קרה, ומוסיף קרח. הוא מסתכל עלי כל כך בעדינות שאני תוהה אם הוא יודע מה באמת קורה ביני ובין החבר הכי טוב שלו. הוא לא שואל מה אני עושה פה לבדי, ופתאום אני מרגישה שאם כן היה שואל הייתי עונה. הייתי מספרת לו הכל. אנחנו יושבים במטבח, שולחן העץ מבריק ונקי, יש פירות על השולחן. יש עוגה בתנור, הוא אומר, רוצה?

אני מושכת בכתפיי.

הוא חותך לנו שתי פרוסות עבות של עוגה רכה עם פירות אדומים. גם אני אוהבת לאפות עוגות, אני מספרת לו, הוא מספר לי שיש להם פרדס מאחורי הבית, זו לא העונה אבל נעים וקריר שם, רוצה לראות? אני אוהבת תפוזים, אני מחייכת, בעצם זה הפרי שאני הכי אוהבת.

*  *  *

באמת נעים שם בפרדס, באמת קריר, יש צל והעלים בצבע ירוק כהה. החבר הטוב פורש שמיכה לבנה ואנחנו יושבים עליה, את יודעת שאני אוהב אותך, הוא אומר, נכון?

"למה הדבר דומה? לרחוב ללא מוצא, רחוב סגור בתוך עצמו,

אשר פתאום פותחים וממשיכים אותו

עד חוף הים."

פרחים אדומים פורחים בלחייו, העיניים שלו חומות ומבריקות, אני עוצמת את שלי בחוזקה ומשאירה אותן סגורות. אני חושבת, הכתפיים שלו רחבות כל כך, נדמה שאפילו טרקטור הוא יכול להרים בשעת הצורך, אם אבקש ממנו. את יכולה לבקש ממני כל דבר, הוא לוחש, אני אעשה הכל בשבילך, את לא חייבת לחזור לשם.

את יכולה לבקש ממני כל דבר, הוא לוחש, אני אעשה הכל בשבילך, את לא חייבת לחזור לשם. אני לא חייבת לחזור לשם

אני לא חייבת לחזור לשם.

*  *  *

אנחנו יושבים שם כל אחר הצהריים,

אנחנו לא מדברים. אני מעזה להניח את ראשי על ברכיו ולנוח, הוא לא מלטף לי את השיער, הוא לא נוגע בי, תודה אלוהים, אנחנו מחכים יחד לתשובה שלי שתבוא, נדמה לי שאני נרדמת כי אני רואה פרפר לבן, הוא עף היישר לתוך השערות שלי, מסתבך בהן ולא יכול לצאת. כשאני פוקחת את העיניים הוא עדיין נמצא שם, החבר הטוב. אתה אוהב פרפרים לבנים? אני שואלת אותו. הוא צוחק בפליאה. אני אשאר איתך. העיניים שלו מזדהרות, באמת? תישארי איתי?

אני אשאר איתך. בפעם השניה שאני אומרת את זה מתחיל הספק. 

הוא כל כך שמח, החבר הטוב, הוא קם בקפיצה מהשמיכה הדקה, היא מתקמטת, הוא יושב בחזרה מיד, הוא לא יודע מה לעשות עם הגוף שלו שמבקש לפרוץ מתוך עצמו, הכתפיים שלו מתרחבות לכל הצדדים כשהוא רוכן אליי, הוא מנשק אותי. 

אנחנו נופלים בלי קול על השמיכה הלבנה, הגוף שלו כבד, קשה לי לנשום, האישונים שלו גדלים כשהוא מסתכל עלי, אני עוצמת את העיניים, שומעת צריחה דקה של ציפורים זרות ואת הנשימות שלו

העצים מאפירים, הוא מחבק אותי, העלים הירוקים הופכים שחורים, אנחנו נופלים בלי קול על השמיכה הלבנה, הגוף שלו כבד, קשה לי לנשום, האישונים שלו גדלים כשהוא מסתכל עלי, אני עוצמת את העיניים, אני שומעת צריחה דקה של ציפורים זרות ואת הנשימות שלו, אף פעם לא הבנתי בשמות של ציפורים, אני מרגישה את האבנים הקטנות שעל האדמה. הוא שואל משהו, אני בקושי שומעת אותו, את לא רוצה? הוא שואל שוב, בקול רם, הקול שלו הופך צרוד, אני לא עונה, הוא מתגלגל ממני ושוכב לידי, מסתכל לשמיים, גם אני מסתכלת על השמיים, על עלי הברזל של העצים, אנחנו מחכים עד שהשמיים נעשים שחורים לגמרי, ואז אנחנו קמים. 

האם הוא מסתכל עלי כשאני מתרחקת?

*  *  *

אני הולכת על שביל העפר בלי לשמוע את הצעדים שלי, מדי פעם מכונית עוברת בלי שאני שמה לב. משוגעת, תזוזי הצידה, צועק לי ראש אחד עם שיער אפור. אני מגיעה לחצר של הנער הקשה, אבא שלו עומד בגינה עם מספרים ענקיים ועושה תספורת לאיזה שיח. זו יערת הדבש, הוא מחייך אלי, נכון שהריח שלה נפלא? הריח ממלא את כל האוויר, יש לי בחילה. הוא מתוק מדי, אני אומרת בשקט. מה אמרת? הוא שואל ומחייך אלי שוב. ריח גן עדן, אני אומרת. 

אני פותחת את הדלת של הצריף, הנער הקשה שוכב שם, באותה תנוחה, ישר כמו עמוד ברזל. הוא לא מסתכל עלי, הוא לא אומר חזרת או שואל איפה הייתי. כשאני מתכופפת כדי לפתוח את אבזמי הסנדלים אני שמה לב שחתיכות קטנות של אדמה  נדבקו לכפות הרגליים שלי, אני נכנסת למיטה ושוכבת ליד הנער הקשה.

ממתי נכנסים למיטה עם בגדים, הוא אומר. אני מורידה את החולצה, ואת המכנסיים, בכל זאת הוא לא נוגע בי, אני שוכבת בשקט, נושמת נשימות שטוחות, אני מחכה.

אני לא מאמין.

נשימתי נעצרת.

אני לא מאמין שאת נכנסת ככה למיטה.

ככה איך, השפתיים שלי שואלות את השאלה אבל אין לי קול.

שמעת שיש דבר כזה בעולם שנקרא מקלחת?

מתחשק לי לשקוע לתוך המזרון, הגוף שלי עייף וכבד.  אני מדבר אלייך, אומר הנער הקשה, מה יש לך היום.

אני לא נותנת לגוף העייף שלי לעשות מה שהוא רוצה, ברור שלא, אני פוקדת על הגוף שלי, קום, ואנחנו קמים להתקלח.

*  *  *

אחרי חודשיים הגיע יום ההולדת שלי, אני נעשית בת שש עשרה, הו,  גיל שש עשרה המתוק. אני כמעט ולא נמצאת בבית אבל יום אחד אני שמה לב שיש בקבוקים, של קולה וקינלי, בחדר השינה, ועוד ארגז אחד מלא חטיפים. כשאני שואלת את אמא שלי לפשר העניין היא עונה שאבא יוצא למילואים, וזה בשבילו, אני בקושי מקשיבה לתשובה שלה, אני ממילא לא אוכלת חטיפים או ממתקים, השאיפה שלי היא לא לאכול בכלל.

בבוקר יום ההולדת לובשת אמא שלי חיוך מתוק במיוחד, אבא שלי לא מסתכל לי בעיניים, אני מתחילה להילחץ. אני עוד יותר נלחצת כשאני שומעת דפיקות על הדלת, ואת הקול של נורית ושל עוד ילדים מהכיתה שלי. הקול של הנער הקשה מגיע עשר דקות אחריהם. אני נכנסת לחדר שלי וסוגרת את הדלת. חבל שאין לי מפתח, אני מתקפלת על המיטה, הכי קטן שאני יכולה, ומסתכלת על הקיר. 

אני שומעת את הצחוק הנבוך של אמא שלי, את הקול שלה שאומר, לא קרה כלום, היא תיכף תצא, היא בטח מתרגשת. הקול שלה מתוק מדי, עוד צחקוק, כמו הריח של הפרחים בגינה של הנער הקשה. דפיקות על הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, לכו דפיקות עקשניות, הניחו לי לנפשי.

היא עומדת ליד המיטה שלי.

תלכי מפה.

זו מסיבת הפתעה לכבודך, היא אומרת, למה את שוכבת ככה על המיטה, בואי לסלון.

אני לא עונה.

קומי כבר.

אני מתעלמת.

דפיקות על הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, לכו דפיקות עקשניות, הניחו לי לנפשי. היא עומדת ליד המיטה שלי. תלכי מפה. זו מסיבת הפתעה לכבודך, היא אומרת, למה את שוכבת ככה על המיטה

את יודעת כמה טרחנו, אבא ואני, כדי לארגן לך את המסיבה הזו? תיזהרי אמא, שקול האורחים היפה שלך לא ישבר. את לא  יכולה לעשות לנו את זה, היא מוסיפה, כמעט לוחשת כשהיא שולפת את המשפט הקבוע שלה, תחשבי פעם אחת על אחרים, ולא רק על עצמך.

בכל זאת אני לא קמה. היא יוצאת מהחדר, מלמולים וצחוקים בחדר השני, אני עוצמת עיניים כל כך חזק עד שאני רואה נקודות זוהרות, אני לוחצת עם האצבעות על העפעפיים עד שאפילו הנקודות נעלמות, כמעט שהגעתי לחושך המוחלט, הדלת שנפתחת שוב מפריעה לי להתרכז. 

מה פטיט, אבא שלי מתיישב על קצה המיטה, בצד שלי. יד הרופא המנחמת שלו קרובה לי לתלתלים, כמעט ונוגעת. אבא, אני אומרת. 

אני פותחת את העיניים ומסתכלת עליו, יש לנו אותן עיניים, לי ולאבא שלי, בגלל זה הוא מבין אותי, ואני אותו, בעיניים שלו כתוב שהוא אוהב אותי, שיש דברים שאין להם מילים ושהוא לא יודע מה לעשות עכשיו. אני לא יכולה לסבול את העובדה שבגללי הוא עצוב.

אני קמה.

*  *  *

בסלון הוא כבר לא יושב לידי, אבא שלי, מקומו ליד אשתו, כולם אומרים לי שלום בקול רם מדי. מזל טוב, נורית מחבקת אותי חיבוק מהוסס ואמא שלי מראה לי את ערימת החבילות העטופות שמחכות רק בשבילי. אני יושבת על הספה,  נורית מצידי האחד, הנער הקשה מצידי השני. הוא כל כך לא מתאים פה, הנער הקשה, שנינו לא מתאימים לפה, הוא ואני שייכים לצריף הלוהט, לסדין האדום מדי, וללילה. כולם יושבים יפה מדי, כמו באיזה מסיבת תה באנגליה, יש שקט מאוד לא יום הולדתי. מזל שאמא שלי לא יכולה לסבול את זה ויוצרת לגמרי לבד שיחה ערה. אין מה להגיד, היא ממש מוכשרת. החבר הטוב לא בא. אמא שלי גם מביאה עוגה עם נרות ואומרת לי לכבות אותה, אני לא אוהבת אגוזים בעוגה, אף פעם לא אהבתי, לא שזה משנה, אני לא אוכלת הרבה בימים האלה, אולי בגלל זה אני מאוד עייפה כל הזמן.

אני יושבת על הספה,  נורית מצידי האחד, הנער הקשה מצידי השני. הוא כל כך לא מתאים פה, הנער הקשה, שנינו לא מתאימים לפה, הוא ואני שייכים לצריף הלוהט, לסדין האדום מדי, וללילה

אחרי שעה כולם הולכים, אפילו הנער הקשה, ואני יכולה לחזור למיטה שלי. 

על המיטה מחכה לי עוד מתנה, אני יודעת שזה מאבא שלי לפי הנייר הפשוט ואני פותחת בזהירות, זו תמונה של עיר זרה שאף פעם לא הייתי בה. 

עיר שמדברים בה צרפתית. 

אני מניחה את התמונה בזהירות על הכיסא ונשכבת על המיטה, אני חושבת על העיר הזרה הזו כשאני עוצמת עיניים, אני מדמיינת ששום דבר בה לא דומה לפה, זה ממש מרגיע אותי, המחשבה שיש מקום שונה לגמרי עוזרת לחושך מאחורי העיניים שלי להתרחב למלא את כל החלל, סוף סוף, אני יכולה להירדם.

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה. בעלת קליניקה לטיפול רגשי בעזרת דמיון מודרך ויוגה