הפעם הזו שבה ברחתי מהנער

 (צילום: iStock-demaerre)
iStock-demaerre

"למה הדבר דומה? לרחוב ללא מוצא, רחוב סגור בתוך עצמו,

אשר פתאום פותחים וממשיכים אותו

עד חוף הים".

אריה סיון

ואם פתאום, בדרך נס, נגלה לפנינו הרחוב הפתוח הזה, שלא ידענו על קיומו, מה אז? האם נוכל לשכוח את מה שראינו, האם נוכל לקפל אותו חזרה לתוך עצמו ולהגיד בעקשנות, הרחוב הזה סגור, כמו שבלול, ככה זה, קשה כמו שבלול, וזה מה שיש? ואולי לא נוכל, ובעל כורחנו נתמלא בתקווה?

איזה שיר יפה כתבת, אריה סיון. 

*  *  *

הפעם הזו, שבה ברחתי מהנער הקשה ואבא שלו לקח אותי הביתה באמצע הלילה, היתה הראשונה אבל לא היחידה. מאז ברחתי שוב, ושוב, ושוב, בערך פעם בחודש עשיתי את זה. האם ידעתי שאחזור כבר בשעה שהלכתי?  נקודת ההתחלה ונקודת הסוף היו מחוברות, הסיפור שלי עם הנער הקשה היה מקופל לתוך עצמו, סודי וסגור וחסר סיכוי. 

הפעם הזו, שבה ברחתי מהנער הקשה ואבא שלו לקח אותי הביתה באמצע הלילה, היתה הראשונה אבל לא היחידה. מאז ברחתי שוב, ושוב, ושוב. הוא לא התרגש מהבריחות שלי. הוא ידע שאחזור, שלא אצליח להתרחק

הוא לא התרגש מהבריחות שלי, הנער הקשה, אפילו לא בהתחלה, צבע הדבש הכהה של גופו לא טרח לדהות לכבודי מרוב דאגה. הוא ידע שאחזור, שלא אצליח להתרחק.  

אבל היתה פעם אחת שבה כמעט והצלחתי.

אתה שומע, אריה סיון, פעם אחת ראיתי איך הרחוב נפתח, יכולתי להריח את האוויר המלוח של הים, כמעט האמנתי.

*  *  *

הצריף להט, המאוורר עירבל את האוויר בקושי, יום שבת.

הנער הקשה שוכב באדישות על המיטה, הוא שוכב על הגב, כפות הידיים שלו שלובות מאחורי הראש. זה כאב לי, אני אומרת בשקט. עיניו עצומות בעקשנות. אני יודעת שהוא לא ישן, אני יודעת שהוא לא ישן, אני קמה ונעמדת ליד המאוורר, מסתכלת בשנאה על רצפת העץ, בגללה כפות הרגליים שלי לוהטות, ובגלל שאני עומדת ליד המאוורר הרוח לא מגיעה אלי. שורף לי, אני אומרת עוד יותר בשקט, כמובן שאני לא מצפה לתשובה.

הנער הקשה שוכב באדישות על המיטה, הוא שוכב על הגב, כפות הידיים שלו שלובות מאחורי הראש. זה כאב לי, אני אומרת בשקט. עיניו עצומות בעקשנות

הסדין מקומט, אבל הנער הקשה שוכב כמו עמוד ברזל, ישר לגמרי.

אני חושבת שאני אלך, אני אומרת. הוא לא מסתכל עלי, גם כשאני נאלצת לגעת בסדין המקומט כדי לחפש את התחתונים שלי הוא לא מסתכל עלי. אני חושבת שאני גם לא אחזור, אני משתדלת להדביק לקולי נחרצות. נדמה לי שאני רואה קו חיוך על השפתיים שלו, אני יוצאת, אני לא טורקת את הדלת כדי לא להעיר את ההורים שלו, כולם ישנים ביום שבת, במושב, בצהריים.

גם הרחוב לוהט, אני לא הולכת לכיוון של הבית שלי, אני הולכת לכיוון השני, אני הולכת על שבילי עפר, אפילו חתול אני לא רואה, בטח שלא פרפרים לבנים או ציפור נדירה, קיץ צהוב, כשאני מתעייפת אני יושבת על אבן גדולה.

אני לא עצומת עיניים ובכל זאת אני לא מבחינה בחבר הטוב של הנער הקשה, אני לא מבחינה בו עד שהוא לא נוגע בכתפי ואז אני קופצת.

הוא צוחק אלי.

אני חושבת שאני אלך, אני אומרת. הוא לא מסתכל עלי, גם כשאני נאלצת לגעת בסדין המקומט כדי לחפש את התחתונים שלי

אני לא מחייכת בחזרה, אני לא מצליחה, העיניים שלו רכות מאוד והוא מצביע על הבית ממש מאחורי, פה אני גר, הוא אומר, רוצה להיכנס?

*  *  *

הבית גדול וקריר, איפה ההורים שלך? אני שואלת. כולם ישנים בצהריים, הוא עונה, ומוזג לי לימונדה קרה, ומוסיף קרח. הוא מסתכל עלי כל כך בעדינות שאני תוהה אם הוא יודע מה באמת קורה ביני ובין החבר הכי טוב שלו. הוא לא שואל מה אני עושה פה לבדי, ופתאום אני מרגישה שאם כן היה שואל הייתי עונה. הייתי מספרת לו הכל. אנחנו יושבים במטבח, שולחן העץ מבריק ונקי, יש פירות על השולחן. יש עוגה בתנור, הוא אומר, רוצה?

אני מושכת בכתפיי.

הוא חותך לנו שתי פרוסות עבות של עוגה רכה עם פירות אדומים. גם אני אוהבת לאפות עוגות, אני מספרת לו, הוא מספר לי שיש להם פרדס מאחורי הבית, זו לא העונה אבל נעים וקריר שם, רוצה לראות? אני אוהבת תפוזים, אני מחייכת, בעצם זה הפרי שאני הכי אוהבת.

*  *  *

באמת נעים שם בפרדס, באמת קריר, יש צל והעלים בצבע ירוק כהה. החבר הטוב פורש שמיכה לבנה ואנחנו יושבים עליה, את יודעת שאני אוהב אותך, הוא אומר, נכון?

"למה הדבר דומה? לרחוב ללא מוצא, רחוב סגור בתוך עצמו,

אשר פתאום פותחים וממשיכים אותו

עד חוף הים."

פרחים אדומים פורחים בלחייו, העיניים שלו חומות ומבריקות, אני עוצמת את שלי בחוזקה ומשאירה אותן סגורות. אני חושבת, הכתפיים שלו רחבות כל כך, נדמה שאפילו טרקטור הוא יכול להרים בשעת הצורך, אם אבקש ממנו. את יכולה לבקש ממני כל דבר, הוא לוחש, אני אעשה הכל בשבילך, את לא חייבת לחזור לשם.

את יכולה לבקש ממני כל דבר, הוא לוחש, אני אעשה הכל בשבילך, את לא חייבת לחזור לשם. אני לא חייבת לחזור לשם

אני לא חייבת לחזור לשם.

*  *  *

אנחנו יושבים שם כל אחר הצהריים,

אנחנו לא מדברים. אני מעזה להניח את ראשי על ברכיו ולנוח, הוא לא מלטף לי את השיער, הוא לא נוגע בי, תודה אלוהים, אנחנו מחכים יחד לתשובה שלי שתבוא, נדמה לי שאני נרדמת כי אני רואה פרפר לבן, הוא עף היישר לתוך השערות שלי, מסתבך בהן ולא יכול לצאת. כשאני פוקחת את העיניים הוא עדיין נמצא שם, החבר הטוב. אתה אוהב פרפרים לבנים? אני שואלת אותו. הוא צוחק בפליאה. אני אשאר איתך. העיניים שלו מזדהרות, באמת? תישארי איתי?

אני אשאר איתך. בפעם השניה שאני אומרת את זה מתחיל הספק. 

הוא כל כך שמח, החבר הטוב, הוא קם בקפיצה מהשמיכה הדקה, היא מתקמטת, הוא יושב בחזרה מיד, הוא לא יודע מה לעשות עם הגוף שלו שמבקש לפרוץ מתוך עצמו, הכתפיים שלו מתרחבות לכל הצדדים כשהוא רוכן אליי, הוא מנשק אותי. 

אנחנו נופלים בלי קול על השמיכה הלבנה, הגוף שלו כבד, קשה לי לנשום, האישונים שלו גדלים כשהוא מסתכל עלי, אני עוצמת את העיניים, שומעת צריחה דקה של ציפורים זרות ואת הנשימות שלו

העצים מאפירים, הוא מחבק אותי, העלים הירוקים הופכים שחורים, אנחנו נופלים בלי קול על השמיכה הלבנה, הגוף שלו כבד, קשה לי לנשום, האישונים שלו גדלים כשהוא מסתכל עלי, אני עוצמת את העיניים, אני שומעת צריחה דקה של ציפורים זרות ואת הנשימות שלו, אף פעם לא הבנתי בשמות של ציפורים, אני מרגישה את האבנים הקטנות שעל האדמה. הוא שואל משהו, אני בקושי שומעת אותו, את לא רוצה? הוא שואל שוב, בקול רם, הקול שלו הופך צרוד, אני לא עונה, הוא מתגלגל ממני ושוכב לידי, מסתכל לשמיים, גם אני מסתכלת על השמיים, על עלי הברזל של העצים, אנחנו מחכים עד שהשמיים נעשים שחורים לגמרי, ואז אנחנו קמים. 

האם הוא מסתכל עלי כשאני מתרחקת?

*  *  *

אני הולכת על שביל העפר בלי לשמוע את הצעדים שלי, מדי פעם מכונית עוברת בלי שאני שמה לב. משוגעת, תזוזי הצידה, צועק לי ראש אחד עם שיער אפור. אני מגיעה לחצר של הנער הקשה, אבא שלו עומד בגינה עם מספרים ענקיים ועושה תספורת לאיזה שיח. זו יערת הדבש, הוא מחייך אלי, נכון שהריח שלה נפלא? הריח ממלא את כל האוויר, יש לי בחילה. הוא מתוק מדי, אני אומרת בשקט. מה אמרת? הוא שואל ומחייך אלי שוב. ריח גן עדן, אני אומרת. 

אני פותחת את הדלת של הצריף, הנער הקשה שוכב שם, באותה תנוחה, ישר כמו עמוד ברזל. הוא לא מסתכל עלי, הוא לא אומר חזרת או שואל איפה הייתי. כשאני מתכופפת כדי לפתוח את אבזמי הסנדלים אני שמה לב שחתיכות קטנות של אדמה  נדבקו לכפות הרגליים שלי, אני נכנסת למיטה ושוכבת ליד הנער הקשה.

ממתי נכנסים למיטה עם בגדים, הוא אומר. אני מורידה את החולצה, ואת המכנסיים, בכל זאת הוא לא נוגע בי, אני שוכבת בשקט, נושמת נשימות שטוחות, אני מחכה.

אני לא מאמין.

נשימתי נעצרת.

אני לא מאמין שאת נכנסת ככה למיטה.

ככה איך, השפתיים שלי שואלות את השאלה אבל אין לי קול.

שמעת שיש דבר כזה בעולם שנקרא מקלחת?

מתחשק לי לשקוע לתוך המזרון, הגוף שלי עייף וכבד.  אני מדבר אלייך, אומר הנער הקשה, מה יש לך היום.

אני לא נותנת לגוף העייף שלי לעשות מה שהוא רוצה, ברור שלא, אני פוקדת על הגוף שלי, קום, ואנחנו קמים להתקלח.

*  *  *

אחרי חודשיים הגיע יום ההולדת שלי, אני נעשית בת שש עשרה, הו,  גיל שש עשרה המתוק. אני כמעט ולא נמצאת בבית אבל יום אחד אני שמה לב שיש בקבוקים, של קולה וקינלי, בחדר השינה, ועוד ארגז אחד מלא חטיפים. כשאני שואלת את אמא שלי לפשר העניין היא עונה שאבא יוצא למילואים, וזה בשבילו, אני בקושי מקשיבה לתשובה שלה, אני ממילא לא אוכלת חטיפים או ממתקים, השאיפה שלי היא לא לאכול בכלל.

בבוקר יום ההולדת לובשת אמא שלי חיוך מתוק במיוחד, אבא שלי לא מסתכל לי בעיניים, אני מתחילה להילחץ. אני עוד יותר נלחצת כשאני שומעת דפיקות על הדלת, ואת הקול של נורית ושל עוד ילדים מהכיתה שלי. הקול של הנער הקשה מגיע עשר דקות אחריהם. אני נכנסת לחדר שלי וסוגרת את הדלת. חבל שאין לי מפתח, אני מתקפלת על המיטה, הכי קטן שאני יכולה, ומסתכלת על הקיר. 

אני שומעת את הצחוק הנבוך של אמא שלי, את הקול שלה שאומר, לא קרה כלום, היא תיכף תצא, היא בטח מתרגשת. הקול שלה מתוק מדי, עוד צחקוק, כמו הריח של הפרחים בגינה של הנער הקשה. דפיקות על הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, לכו דפיקות עקשניות, הניחו לי לנפשי.

היא עומדת ליד המיטה שלי.

תלכי מפה.

זו מסיבת הפתעה לכבודך, היא אומרת, למה את שוכבת ככה על המיטה, בואי לסלון.

אני לא עונה.

קומי כבר.

אני מתעלמת.

דפיקות על הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, לכו דפיקות עקשניות, הניחו לי לנפשי. היא עומדת ליד המיטה שלי. תלכי מפה. זו מסיבת הפתעה לכבודך, היא אומרת, למה את שוכבת ככה על המיטה

את יודעת כמה טרחנו, אבא ואני, כדי לארגן לך את המסיבה הזו? תיזהרי אמא, שקול האורחים היפה שלך לא ישבר. את לא  יכולה לעשות לנו את זה, היא מוסיפה, כמעט לוחשת כשהיא שולפת את המשפט הקבוע שלה, תחשבי פעם אחת על אחרים, ולא רק על עצמך.

בכל זאת אני לא קמה. היא יוצאת מהחדר, מלמולים וצחוקים בחדר השני, אני עוצמת עיניים כל כך חזק עד שאני רואה נקודות זוהרות, אני לוחצת עם האצבעות על העפעפיים עד שאפילו הנקודות נעלמות, כמעט שהגעתי לחושך המוחלט, הדלת שנפתחת שוב מפריעה לי להתרכז. 

מה פטיט, אבא שלי מתיישב על קצה המיטה, בצד שלי. יד הרופא המנחמת שלו קרובה לי לתלתלים, כמעט ונוגעת. אבא, אני אומרת. 

אני פותחת את העיניים ומסתכלת עליו, יש לנו אותן עיניים, לי ולאבא שלי, בגלל זה הוא מבין אותי, ואני אותו, בעיניים שלו כתוב שהוא אוהב אותי, שיש דברים שאין להם מילים ושהוא לא יודע מה לעשות עכשיו. אני לא יכולה לסבול את העובדה שבגללי הוא עצוב.

אני קמה.

*  *  *

בסלון הוא כבר לא יושב לידי, אבא שלי, מקומו ליד אשתו, כולם אומרים לי שלום בקול רם מדי. מזל טוב, נורית מחבקת אותי חיבוק מהוסס ואמא שלי מראה לי את ערימת החבילות העטופות שמחכות רק בשבילי. אני יושבת על הספה,  נורית מצידי האחד, הנער הקשה מצידי השני. הוא כל כך לא מתאים פה, הנער הקשה, שנינו לא מתאימים לפה, הוא ואני שייכים לצריף הלוהט, לסדין האדום מדי, וללילה. כולם יושבים יפה מדי, כמו באיזה מסיבת תה באנגליה, יש שקט מאוד לא יום הולדתי. מזל שאמא שלי לא יכולה לסבול את זה ויוצרת לגמרי לבד שיחה ערה. אין מה להגיד, היא ממש מוכשרת. החבר הטוב לא בא. אמא שלי גם מביאה עוגה עם נרות ואומרת לי לכבות אותה, אני לא אוהבת אגוזים בעוגה, אף פעם לא אהבתי, לא שזה משנה, אני לא אוכלת הרבה בימים האלה, אולי בגלל זה אני מאוד עייפה כל הזמן.

אני יושבת על הספה,  נורית מצידי האחד, הנער הקשה מצידי השני. הוא כל כך לא מתאים פה, הנער הקשה, שנינו לא מתאימים לפה, הוא ואני שייכים לצריף הלוהט, לסדין האדום מדי, וללילה

אחרי שעה כולם הולכים, אפילו הנער הקשה, ואני יכולה לחזור למיטה שלי. 

על המיטה מחכה לי עוד מתנה, אני יודעת שזה מאבא שלי לפי הנייר הפשוט ואני פותחת בזהירות, זו תמונה של עיר זרה שאף פעם לא הייתי בה. 

עיר שמדברים בה צרפתית. 

אני מניחה את התמונה בזהירות על הכיסא ונשכבת על המיטה, אני חושבת על העיר הזרה הזו כשאני עוצמת עיניים, אני מדמיינת ששום דבר בה לא דומה לפה, זה ממש מרגיע אותי, המחשבה שיש מקום שונה לגמרי עוזרת לחושך מאחורי העיניים שלי להתרחב למלא את כל החלל, סוף סוף, אני יכולה להירדם.

 

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,896 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שלישי, 17 בספטמבר 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

השופט מלצר ביטל את כנס סיום הקמפיין של כחול-לבן בזמן שגנץ נשא בו נאום

יו"ר כחול-לבן: "נתניהו רצה לגרור אותנו למלחמה כדי לדחות את הבחירות" ● נתניהו: "גנץ, תתבייש לך" ● גורם ביטחוני שנכח בישיבת הקבינט: "היתה תחושה שנתניהו איבד שליטה" ● יו"ר ש"ס אריה דרעי: "כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו באופוזיציה" ● ליברמן: "כל צמרת הליכוד עוסקת ביום שאחרי נתניהו"

עוד 69 עדכונים

כשצד אחד בלבד מכבד את מערכת הכללים

הבהלה הקבועה – היא המפתח האסטרטגי שמבטיח לימין הרפובליקני, גם בארץ, ניצחונות חוזרים בבחירות במלחמת החורמה נגד יריביו בזירה הפוליטית.

הימין הרפובליקני הישראלי בחר שלא לפעול לאור ערכים או מורשת. במקומם יש רק טקטיקה, ובחירה זו עוד תגרור כתב אישום היסטורי בבגידה נגד האסטרטגים במפלגות הימין שהתפצלו לזרם נפרד. זרם הסוגד לניצחון פוליטי בכל מחיר. מתי כתב האישום יגיע? רק כשנפסיק להיות מבוהלים.

בכל רגע נתון יכול השמאל להנחית מכת ברק על הימין הרפובליקני, שתחרוץ את דינו להפוך להיסטוריה. המטען החשמלי בין הפשיזם למגילת העצמאות גובר בכל פעם, שאסטרטגים החדשים במפלגות הימין חוצים את הגבולות, מפנים גב לממלכתיות, לזהות ולמורשת, ופועלים כנגד השיטה הדמוקרטית כולה.

ההיסטוריה הוכיחה שדרך קיצור מובילה אל סמכויות המדינה, אם כורתים ברית עם השטן, ונוקטים באמצעים פשיסטים של סימון אויבים מבפנים. ותמיד יהיו החלשים שיבחרו לקחת שאולה בצומת. בכל פעם שזה קורה, כמו נגיף אדפטיבי, רמת התחכום של הנגיף עולה. הגיע הזמן שגם רמת התחכום של מערכת החיסון תעלה.

ותמיד יהיו החלשים שיבחרו לקחת שאולה בצומת. בכל פעם שזה קורה, כמו נגיף אדפטיבי, רמת התחכום שלו עולה. הגיע הזמן שגם רמת התחכום של מערכת החיסון תעלה

נסכים על הנחת יסוד, שהמערכת הדמוקרטית הפוליטית איננה מתפקדת, אלא כששני הצדדים משחקים לפי אותם הכללים. בעבר, כשטובת הכלל היתה בקונצנזוס, שת"פ בין מפלגות יריבות היה אפשרי.

אבל לכולנו ברור שהיום המציאות שונה, מספיק שנריץ קדימה לסצנה אחת זכורה ששווה אלף מילים, לח"כ מהימין, יו"ר הקואליציה דויד ביטן, שמצווה על קואליציית מפלגות הימין בגערות "בעד" ו-"נגד", כיצד להצביע על הצעות חוק, כאיש אחד, בהתאם לקריטריון אחד ויחיד – מי המגישים. קואליציה לחיים, אופוזיציה למוות. ושום שיקול אחר.

עוד דוגמא שזכורה היטב, שלט אחד בודד "אשם עד שתוכח חפותו", אותו ליקט הימין והשתמש בו כדי להדגים כיצד השמאל הוא הוא שמפר את כללי המשחק, לא חלילה ראש הממשלה, שלא התפטר אחרי המלצת משטרה להעמידו לדין.

אלו פעמים בודדות מיני רבות, בהן הימין זרק מפתח שוודי אל תוך המערכת. בכל פעם שהימין מחבל במערכת הפוליטית, שובר גלגלי שיניים וכללי משחק, הוא מיד נענה בביקורת. אלא שבאופן אבסורדי, חברי הכנסת ממפלגות הימין, משתמשים בביקורת עצמה – כדי להאשים את חברי הכנסת ממפלגות השמאל בנזק שנגרם למערכת.

הפסילה במומם היא פעולת מנע טקטית של הקדמת הסתה למכה, כי חברי הכנסת ממפלגות הימין עושים לשמאל את מה שהימין לא רוצה שהשמאל יעשה לו.

מה שמבטיח לפוליטיקאים מהימין, שהפוליטיקאים משמאל לא ישיבו באותו מטבע – היחיד שמצביעי הימין מבינים – הם האינסטינקטים השמאליים לפעול בעליונות מוסרית. או במילים אחרות – ההתחייבות הלא כתובה של השמאל לגונן על כללי המערכת. הפשיזם מנצח כשאנחנו והצדק הופכים לבני ערובה של המערכת.

כולם יכולים לראות מה הימין עושה, אבל מוגבלים בהתנגדות לזה מתוך מערכת הכללים. את מערכת הכללים רק צד אחד מכבד. מערכת הכללים חלה רק על השמאל. את זה בדיוק הימין מנצל

אנחנו הימין, נסית נגדכם השמאל, בשיא חדש של שפלות מוסרית, כדי שאתם השמאל, מתוקף היותכם בני ערובה של המערכת, תסלדו מאופן המחאה של עצמכם, תחדלו מלהסית נגדנו, ולא תעשו לנו את הדבר היחיד שמעשינו מצדיקים שיעשו לנו.

כולם יכולים לראות מה הימין עושה, אבל מוגבלים בהתנגדות לזה מתוך מערכת הכללים. את מערכת הכללים רק צד אחד מכבד. מערכת הכללים חלה רק על השמאל. את זה בדיוק הימין מנצל.

בעולם בלי פחד ובדידות, אין פשיזם. אבל אנחנו לא חיים בעולם אידאלי. למרות שעליונות מוסרית אמורה לעורר השראה, והצד שמתגייס להגן על המערכת אמור לזכות בתמיכה הציבורית – יש בעיה אחת שנוטים לשכוח – השמאל לא יודע על דרך אחרת להיאבק בפשיזם, מלבד לעולם לא להפסיד בחירות.

אז במקום לפרק את ארון הקבורה היחיד, היה נכון שבהפגנה הבאה היינו מביאים עוד מאה.

I need a hundred black coffins for a hundred bad men
A hundred black graves so I can lay they ass in
I need a hundred black preachers with a black sermon to tell
From a hundred black bibles, while we send them all to hell
I need a hundred black coffins, black coffins, black coffins, oh lord
I need a hundred black coffins, black coffins, oh lord, black coffins
I need a hundred
~
Rick Ross

נשאל אז, מה יקרה אם שני הצדדים יטיחו "פשיסטים" אחד כלפי השני? כמו בסצינה בסרט כשאחת הדמויות מחופשת לדמות אחרת, והיא והדמות שהתחפשה אליה נעמדים מול דמות שלישית, שלא יודעת להבדיל ביניהן. איך קובעים מי הדמות המחופשת? שואלים שאלה אישית. איך קובעים מי הפשיסט? מתחשבים בהקשר הרחב, מביאים את הצדק בחשבון.

מה יקרה אם שני הצדדים יטיחו "פשיסטים" אחד כלפי השני? כמו בסרט, כשאחת הדמויות מחופשת לדמות אחרת, והיא והדמות שהתחפשה אליה נעמדים מול דמות שלישית, שלא יודעת להבדיל ביניהן

מה שהשמאל צריך להבין זה, שכשהמערכת לא משרתת את הצדק, אין טעם יותר להגן עליה. מה הטעם? נשיל מעלינו את הכללים המגבילים, שנעדרי-מוסר מנסים לקבוע בשבילנו, ונעשה מה שצריך כדי להביא את בעלי-המצפון להחזיק בסמכויות מדינה, כי עליונות מוסרית, לפני היופמיזם, היא עשית הצדק.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 748 מילים

דעה הנה אנו המיואשים

אל פתיחת הקלפיות בבוקר מגיע ציבור הבוחרים כשהוא מרוסק, ללא חדווה, חסר-חיים, שפל-רוח ונטול-אמונה ● קשה למצוא אנשים שאוהבים את המועמדים שלהם ● קשה לראות מישהו רוקד כל הדרך אל הקלפי ● על תשוקה או אמונה יוקדת כבר אין מה לדבר ● ישראל ספטמבר 2019 – מסתפקים בזה שתגיעו

מחר בבוקר, עם חבוט יוצא לבחירות. מרוסק, ללא חדווה, חסר-חיים, שפל-רוח ונטול-אמונה. משמאל ומימין ייצאו מיליונים להצביע כקפאם-שד. קשה למצוא מצביעים שאוהבים את הבחירות האלה. קשה למצוא אנשים שאוהבים את המועמדים שלהם. קשה לראות מישהו רוקד כל הדרך אל הקלפי. על תשוקה, היסחפות או אמונה פוליטית יוקדת כבר אין מה לדבר. ישראל ספטמבר 2019 – מסתפקים בזה שתגיעו.

מדינת ישראל נחשבת לאחת התוססות והצעירות בעולם. לכאורה, הישראלים נהנים בשנים האחרונות מיציבות כלכלית יחסית, ולמרות החזיתות המתעוררות מצפון ומדרום, גם משלווה ביטחונית. זו פריזמה נוחה לפחות עבור חלק מהאוכלוסיה: חיי שפע ושיגשוג, טיסות ממריאות כל דקה, קניונים ומסעדות הומים אדם. לכאורה, ערוץ החיים הטובים. גם מי שאין לו מנסה לקחת משכנתאות והלוואות ולהעמיד פנים שיש. אם אתה לא חי בדרום או בשטחים, ואין לך בעיה עם אוברדראפט מפלצתי – הכל דבש.

אך מבחינה חברתית המדינה נדמית בסוג של שקיעה מתמשכת. הציבור מפולג וכיתתי מאי פעם, חשדן ואגרסיבי, אינו מאמין לנבחריו, מזלזל במוסדותיו הלאומיים ובז לחוקתו-הבלתי-קיימת. ההצבעה שבטית, השיח מתלהם, והאופק הפוליטי הוא מילימטר-וחצי קדימה.

הטון הוא הפחדה מתמדת: מהיריב, מהשמאל, מהחרדים, מהגזענים, מהערבים, מנתניהו. אין פוליטיקה של תקווה, ומעטים משלים עצמם שמשהו באמת הולך להשתנות.  מתנגדי-ביבי מכינים עצמם לקדנציה נוספת של שימועים, תומכיו מדגישים שאין לו תחליף.

הכול כה ציני, שאיש לא יפול מכסאות הנוח בים אם בשבוע הבא יתברר שהולכים לסיבוב שלישי.

מכל עבר עוטפים אותנו קמפיינים מתחננים: "צאו להצביע בבקשההההה". ברשתות החברתיות מאיימים עלינו לא להישאר בבית. פעולה פשוטה שלוקחת 15 דקות, ושעבורה קיבלנו יום שבתון, הפכה להיות עול נוראי, מעמסה נפשית כמעט בלתי-נסבלת. מי שמממש את זכותו הדמוקרטית הוא גיבור, ומי שבורח בוגד. פעם היה צריך לרדת מהארץ כדי להפוך לנפולת של נמושות. היום יש נפולת אינסטנט: השכן שלא הצביע.

מי שמממש את זכותו הדמוקרטית הוא גיבור, ומי שבורח בוגד. פעם היה צריך לרדת מהארץ כדי להפוך לנפולת של נמושות. היום יש נפולת אינסטנט: השכן שלא הצביע

וכמובן, שלב הגמר של התחרות הלאומית "אין לי למי להצביע", בה לוקחים חלק כשליש מהמצביעים שפשוט אין. להם. למי. להצביע. הם רוצים להצביע, כן? אבל אין להם למי. ברכבת מתנהלות שיחות עייפות וצפויות שתחילתן או סופן זהה: "גם לי אין הפעם! אני לא יודע מה אעשה?". אין לי מועמד, אין לי מפלגה, אין לי שייכות, אין לי בית פוליטי.

היו תקופות שישראל אהבה להצביע. זאת אינה נוסטלגיה, סתם ציון עובדה פשוטה. היו זמנים שהוויכוחים היו מלאי להט ותשוקה. אחוזי ההצבעה התקרבו ל-80 אחוז. נכון, פופוליזם ודמגוגיה תמיד איפיינו את המשחק הפוליטי. אבל קשה לי לזכור מתי התהליך הגעיל כל כך הרבה אנשים בבת-אחת.

פכים קטנים של פוליטיקה רכילותית

צפיתי בשרשרת הראיונות המייגעת של רינה מצליח בערוץ הלאומי עם ראשי המפלגות. מצליח היא תמונת המראה של עידן נתניהו. בערוצים האחרים, כך אומרים, התקיימו ראיונות עמוקים יותר.

פעם אהבתי לצפות בראיונות פוליטיים. ניתחתי את האסטרטגיה, התשובות, הגימגומים, ההתחמקויות, ההתקלות והכותרות. הפעם זה היה שיעמום צפוי ומוסכם מכל הצדדים. כאילו מצליח כינסה אותם אחד אחד בחדר צדדי והם חתמו על חוזה:

"נדבר על כלום. לא בריאות, לא רווחה, לא עתיד המדינה, לא חינוך, לא משפט, לא סביבה, לא מדיניות עולמית. אני אטווח אותך בצרור של שאלות שלא קשורות אחת לשניה על פכים פוליטיים מיותרים, בקצב של מא"ג 7.62. אתה תאשים פוליטיקאי אחר בהסתה ו/או שקר ו/או הפרת התחייבות. אני אוציא ממך כותרת.

"בערך בדקה השלישית תפתח עלי מבערים שאני שאלתי אותך אבל לא נותנת לך להשלים משפט ואני אאשים אותך שאתה לא נותן לי לשאול שאלה. ואז נתפייס ואני אשאל אותך אם אין שום סיכוי שבעולם שבאיזושהי קונסטלציה תשב עם ביבי. מבטיח? מבטיח-מבטיח? נשבע באמאשך? נגעת באדום?

"ואתה תגיד לי שאת זה אמרת לי כבר בשבוע שעבר ובזה שלפניו. ואני אזכיר לך ש'אמרת לי קודם באיפור' משהו שהשתמע אחרת. ואזהה אצלך עוית קלה בעין שמאל, שמעידה שאולי בכל זאת יש פתח לממשלה עם ביבי. שוב אוציא כותרת. ואתה תגיד 'רינה, אז הנה אני אומר לך כאן עכשיו, בשידור חי'. ואז תצא מהאולפן. ותקרא לבא בתור במסדרון".

בחירות 2019 מועד ב' ייזכרו לא רק כמיותרות לחלוטין. הם ייחקקו בזכרון כסמל לנתק המוחלט בין אזרח למדינתו, בין בוחר לנבחריו, בין ציבור לממסד. אלה הבחירות המבאסות והמעפנות שאיש לא רצה ואף אחד לא יודע להסביר למה הן באמת מתקיימות.

ובכל זאת הם כאן. אז צאו להצביע! בבקשהההההה.

עוד 654 מילים

רגע לפני הבחירות, תושבי טירה וטייבה מתלוננים על הזנחה ואפליה שיטתיות של קהילותיהם, אבל חלקם עדיין נחושים ללכת לקלפי ● "אנחנו רוצים שוויון בין יהודים לערבים", אומרת עאידה (62) מטייבה, "אני לא רוצה את נתניהו כי אני לא רוצה גזענות בממשלה"

עוד 1,537 מילים

"בחירות גורליות? רק לעתידם של הפוליטיקאים"

בין שליש ל-40% מאזרחי ישראל, קרוב ל-2 מיליון בעלי זכות בחירה, לא יצביעו בבחירות הקרובות ולא ישפיעו על המציאות במדינת ישראל ● שאלנו כמה מהם מה גרם להם לוותר על זכותם הדמוקרטית, וקיבלנו תשובות מפתיעות

עוד 1,614 מילים
גיא זהר גיא זהר

איך נתניהו והימין הפכו את השמאל ליהודים

תעמולת הנאצים ואנטישמים באשר הם, ממוקדת בהשחרת דמותו של היהודי כמקור הרוע, מקור הכשלים הכלכליים והחברתיים, הרעל המחלחל לתוך חברת המופת בה הוא חי והורס אותה מבפנים.

לאורך מאות רבות של שנות אנטישמיות ורדיפת יהודים, ובהתאם לטכנולוגיות המשתנות, חלחלו מסרים אלו בעל פה, בכתב, באמנות ובהטפות דת, באגדות עם, בספרות עילית ופופולרית, בתיאטרון, בסרטי תעמולה, בתקשורת כתובה ומשודרת.

בהתאם לכך גדלו והתרחבו היקפי פעולות השנאה, הפוגרומים, ההתנכלות האישית והקהילתית, שהשתכללו וצמחו עד השואה, שהיתה התוצאה "המוצלחת" ביותר מבחינתם של כל מי ששאפו להשמיד את החיידק הטורף המכונה העם היהודי.

היקפי פעולות השנאה האנטישמיות, הפוגרומים, ההתנכלות האישית והקהילתית – גדלו והשתכללו עד השואה, שהיתה התוצאה "המוצלחת" מבחינת מי ששאף להשמיד את החיידק הטורף המכונה העם היהודי

מעולם לא שינה לאותם אנטישמים ורוצחי יהודים מי הם המטרות לשנאה ופגיעה: אנשי רוח אשר עיצבו והטביעו חותם מפואר על עולם ההשכלה, האמנות והיצירה, הפילוסופיה, המדעים והמחקר, יהודים ויהודיות אשר ראו עצמם חלק מבשרה של האומה בה חיו.

היו אלו גם רוכלים פשוטים, אנשי עסקים, חסידים ורבנים המסוגרים בקהילתם, סוחרים ובעלי מלאכה וגם אחרון הפושעים היהודים. כולם היו שווי מעמד וטובים כחומר בעירה בתהליך חיסול היהודים – בגלל היותם יהודים ומכך נזק וגורם שלילי וחולני לחברה הלא יהודית בה חיו מאות בשנים.

בישראל, מתבססת גישה דומה כלפי השמאל. דומה כי העמדה הפוליטית חברתית שהיא שמאלה לימין (החדש, הישן – לא ממש ברור), הפכה לתיוג שלילי, ההופך את נושאו למוקצה מחמת מיאוס.

זוהי הדרך להפליל את טובי הא.נשים ובכירי הממסד בחברה הישראלית שאשמתם היא אי תמיכה בנתניהו או בימין החדש/הבית היהודי: קריירות צבאיות מפוארות, מי שהיו החזית הלוחמת במלחמות ההגנה על ישראל או המוח והתמיכה שמאחוריהם, א.נשי הגות, מדעים, מחקר, פילוסופיה, יצירה, פוליטיקה, משפט, אקדמיה, וסתם א.נשי יומיום המעיזים לבטא את עמדתם שאינה בהלימה לדעתו של השליט הנצחי ושליחיו.

בשליפה מיידית מוטח בהאשמה המושג "שמאל", כאילו מדובר בחיידק ממאיר וטורף. אבולה מזן קטלני במיוחד, המכלה את קודשי ישראל – אלו השוכנים בבלפור וקיסריה ובווילות ברעננה ושיכון בבלי

בשליפה מיידית מוטח בכוונת האשמה קשה המושג "שמאל", כאילו היה מדובר בחיידק ממאיר וטורף-אבולה מזן קטלני במיוחד, המכלה את קודשי ישראל – אלו השוכנים בבלפור ו-קיסריה ובוילות ברעננה ושיכון בבלי, ועימו מוריד שאולה את כל עם ישראל באשר הוא.

בשיח המתלהם הנוכחי, כמו בשיח האנטישמי, אין דיון-נימוק-ראציונל ואין אפילו רצון לומר עמדה מפורטת. די בשליפת ה"שמאלני" כהגדרה ובכך תם הכל.

הזולת הופלל, ודרכו לגהינום סלולה במיטב הקללות והנאצות שמפארות את קירות הרשתות החברתיות באיחולי: ״חבל שהנאצים לא גמרו אתכם באושוויץ״, מושפרצות בשנאה ובתיעוב ברחובות ונמסרות גם בעל פה בחסות נציגי שלטון הימין.

בקמפייני הבחירות הקודמות הציג ה"בית היהודי" את השמאל בסרטון שנראה בהשראת קריקטורות אנטישמיות של הדר שטירמר. גם "הליכוד" שחרר סרטים המציגים את השמאל כקאפו של דאע״ש.

כיום זהו ספורט פופולרי של הימין הלאומני המוסת. כולל יאיר נתניהו המצייץ וכותב פוסטים קריקטורות וממים של הסתה, השואבים את השראתם מגופים אנטישמים. כאלה הגאים בכך שבנו של ראש ממשלת ישראל מייצג אותם כל כך בנחישות כנגד יהודים.

מבחינת אותם אנטישמים, יאיר נ. נמצא באותה קטגוריה כמו שמאלנים אחרים, אבל ככה תמיד חשבו יהודים ששיתפו פעולה עם האנטישמים וחשבו שימלטו עצמם מציפורני שנאת היהודים, בזכות שיתוף הפעולה שלהם עם מחוללי השנאה עצמם.

כשמופלל "השמאלני", דרכו לגהינום סלולה במיטב הנאצות שמפארות את קירות הרשתות החברתיות: ״חבל שהנאצים לא גמרו אתכם באושוויץ״, מושפרצות בתיעוב ברחובות ונמסרות בע"פ בחסות נציגי שלטון הימין

אבא של יאיר לחש לפני שנים לרב מקובל וישיש שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים. את האמירה הזו גידל וטיפח, שכלל והעצים עד שהפכה להיות אמירה פשוטה ובוטה הנמסרת הישר מלשכתו לרחבי החברה הישראלית: שמאל שווה סכנה וטינופת אנושית.

בכך הצליח נתניהו להפוך את השמאל להתגלמות עכשווית-ישראלית של היהודי.ה הנרדפים בגלל אמונתם ודעותיהם על ידי שכבת השלטון, שמעולם לא הפנימה את משמעות שנות שלטונה ועוצמתה ועדיין רואה בשמאלנים חיידקים וסכנה שיש לחסלה.

ככה הגדירו מחדש נתניהו והימין את רדיפת ושנאת השמאל – כשנאת יהודים בגלל דיעותיהם. ואת עצמם הפכו לרודפי אותם יהודים.

 

גילה לבני זמיר, חיפאית, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, הבית ברחוב חיים, שינוי המציאות הפוליטית בחיפה ועוד. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה, BA בתקשורת, רוח וחברה. יו"ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 602 מילים
עודכן אתמול

למקרה שפיספסת

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

קולנוע כוכבת "משחקי הכס" תפיק סרט על אחיות יהודיות בשואה​

קאריס ון האוטן, שגילמה את מליסנדרה (הכוהנת האדומה) ב"משחקי הכס", עשויה גם לגלם את אחת הגיבורות בהפקה, שמבוססת על רב-מכר הולנדי

עוד 158 מילים

האם התקווה הגדולה ביותר של גנץ ונתניהו היא להפסיד בבחירות? ● יו"ר המפלגה הגדולה ביותר, שיקבל ראשון את המנדט מהנשיא, צפוי להתקשות בהרכבת קואליציה ולהזדקק לחסדי היריב שיתברג במקום השני ● בתרחיש כזה, דווקא המפסיד בבחירות עשוי לכהן ראשון בממשלת האחדות שתקום ● ובבחירה בין גנץ כראש ממשלה, לבין מועמד אחר מהליכוד - נתניהו יבחר בגנץ ● פרשנות

עוד 1,585 מילים

פרשנות מדוע המשטרה לא חוקרת את קשרי אנגלמן-נתניהו

מנדלבליט אישר לנתניהו לקבל כספים מספנסר פרטרידג', כדי להחזיר את הכספים שקיבל במרמה מבן-דודו ● זאת, אחרי שנקבע שפרטרידג' ונתניהו לא נמצאים בניגוד עניינים ● אבל ניגוד העניינים, לכאורה, עלול להסתתר דווקא בקשר בין נתניהו למתניהו ● ויש הסבורים כי האישור הראשוני להלוואה, שנתן מבקר המדינה, צריך להטריד את המשטרה

עוד 647 מילים

פרשנות ש"ס תהיה הפתעת הבחירות

הימים הם ימי חודש אלול, ומבחינת ש"ס מתקיים פה נס גדול: האפשרות לחבר בין חודש הסליחות ובין הבחירות ● מול קהל שבוי ולצד בכירי הרבנים בית הכנסת היזדים, יו"ר התנועה אריה דרעי מעביר את המסר: "כבודו של הקדוש ברוך הוא מונח כאן" ומזהיר מפני "ממשלה חילונית אשכנזית...שתעביר מאיתנו את כל הכסף״ ● שלום ירושלמי מנבא לש״ס תשעה מנדטים לכל הפחות

עוד 608 מילים

רוז מרימה ידיים נסגרה חקירת האנטישמיות באוניברסיטת היוקרה בפריז

רוז, הסטודנטית היהודייה לרפואה, הועברה לאוניברסיטה אחרת ● נגד הסטודנטים שהתעללו בחבריהם היהודים בפייסבוק לא ננקטו כל הליכים

עוד 619 מילים

בן מלוכה בכיר מבחריין: נתניהו הוא מכשול בדרך ליחסים טובים יותר

ראיון בלעדי בבית המלוכה בבחריין מגנים את הקמפיין הגזעני של נתניהו נגד ערביי ישראל ואומרים "כל מי שהוא משהו בבחריין מרגיש מידה כזו או אחרת של בוז כלפי נתניהו" ● "סיפוח בקעת הירדן יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של השלום" ● "למדינות המפרץ אין שום דבר אישי נגד האוכלוסייה בישראל או נגד יהודים ● "עידן חדש דורש מנהיג חדש"

עוד 836 מילים

שיטת מצליח נתניהו מתעלל בתקשורת - ומנצל אותה לצרכיו

הציניות של ראש הממשלה הגיעה אמש לשיא חדש, כאשר השתמש בכלי התקשורת המרכזיים בארץ כדי לתקוף את התקשורת ● הוא סירב להתחייב שלא יפעל לבחירות שלישיות אם ייכשל בהרכבת ממשלה, ולא הסכים לומר שלא יקדם חוק שיחלץ אותו מהרשעה או מאסר ● פרשנות

עוד 576 מילים

אחרי ששוק המלט נפתח לייבוא ולתחרות, מחירו צנח ● אבל ההוזלה הזו לא השפיעה על מחירי הדירות, והיצרנים הישראלים טוענים שהם עומדים בפני קריסה ● מי בוחש בחוטים בתעשייה הוותיקה הזו, כיצד מעורבבים שם הון ושלטון, אוליגרכים ופוליטיקאים, ומדוע איש לא סופר את העובדים עצמם

עוד 2,179 מילים

נתניהו ביטל כנס פעילים בעקבות "מחקר עומק"; גנץ במסר לנשיא ריבלין

יו"ר ועדת קלפי מטעם ש"ס יועמד לדין בכפוף לשימוע בגין זיופים בקלפי בטמרה ● כחלון מכחיש את הפרסום: "לא פורש. אני בשיא המרץ, רוצה להמשיך ולכהן כשר האוצר" ● שקד תוקפת את נתניהו: "לרה"מ ולסביבתו הקרובה יש איבה לא רציונלית כלפיי" ● רה"מ לאחר שיו"ר ועדת הבחירות סירב להיפגש עמו: "מלצר אמר לחוקק את חוק המצלמות ואז אמר שאין זמן"

עוד 46 עדכונים

פרשנות כדי שנתניהו יילך, עדיף לכחול-לבן להיות קטנה

כדי שציר נתניהו והדתיים לא יגיע ל-61 מנדטים צריכים לקרות שלושה דברים: שהעבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי יעברו את אחוז החסימה, שעוצמה יהודית תישאר בחוץ, ושהפערים בין הסקרים למנדטים יהיו הפעם קטנים במיוחד ● אלה יותר מדי דברים לקוות להם ● ללא חיבוק של המחנה הדמוקרטי-ליברלי לערבים, הדמוקרטיה הישראלית עלולה לקרוס

עוד 2,276 מילים
סגירה