החודש, בימי החג של חוג המועד סוכות, לפני ארבעים ותשע שנים, החלו לצאת בכל הארץ קציני העיר כדי למלא את השליחות הנוראה מכל. להקיש בדלתות ולהביא את הבשורה שהבן, האבא, הבעל, האח, נהרג במלחמה. עוד ועוד דלתות, בערים, במושבים, בקיבוצים, במגורי המשפחות בבסיסים, נפתחו כדי לגלות בפתח את הקצין עומד ללא מילים, ללא אוויר, ללא צבע, תמונה שאומרת שהחיים, החלומות, התכניות והתקוות נגמרו.

עוד ועוד דלתות, בערים, במושבים, בקיבוצים, במגורי המשפחות בבסיסים, נפתחו כדי לגלות בפתח את הקצין עומד ללא מילים, ללא אוויר, ללא צבע, תמונה שאומרת שהחיים, החלומות, התכניות והתקוות נגמרו

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

2,297 דפיקות בדלת. 2,297 סיפורי אהבה שנקטעו ואלפים רבים מאוד של ילדות וילדים, אבות ואימהות, בני ובנות זוג, קרובים וחברים שחייהם נופצו. מידי שנה בימים האלו, כשאחרים חוגגים בסוכה, הם נפגשים לזכור, לנסות לאסוף יחד את הרסיסים ולחשוב מה היה יכול להיות אילו רק, אילו רק.

רבים מאלו הם עמיתיי בפורום המשפחות השכולות. אבות ואימהות שכבר זקנו, בנות זוג, אחים ואחיות, וילדים שחלקם לא זכו להכיר את אביהם ודמותו מוכרת להם רק מהאלבום. כולם הצטרפו לארגון כדי לנסות לשים סוף למעגל הכאב והדמים העצום, שהזמן ממאן לרפא.

כל שנה נחשפים ומתפרסמים עוד מסמכים ועדויות, סרטים ומאמרים, שאומרים דבר אחד – אפשר היה למנוע את מלחמת יום כיפור, ולא על ידי מנגנוני התראה יותר משוכללים.

לא רק המודיעין, הצבא, והממשלה שגו – כולם היו בטוחים בצדקתנו, בחוסננו, בעליונות כוחנו. כולנו זלזלנו במנהיגים הערבים. ההצעות והבקשות החוזרות ונשנות, בערוצים הגלויים והחשאיים, להתחיל תהליך של "סיני תמורת שלום" – אפילו לא זכו למענה.

הסרבנות, הזחיחות והשאננות עלו לנו באלפי חללים ומשפחות שכולות, רק כדי להגיע כמה שנים אחר כך להסכם שלום היסטורי, שהיה ניתן להשיג בחינם. ללא טיפת דם אחת.

מה צריך לקרות היום כדי שנבין שאנחנו בדיוק באותו המקום?

הסרבנות, הזחיחות והשאננות עלו לנו באלפי חללים ומשפחות שכולות, רק כדי להגיע בהמשך להסכם שלום היסטורי, שהיה ניתן להשיג ללא טיפת דם אחת. מה צריך לקרות היום כדי שנבין שאנחנו באותו המקום?

נכון, הפלסטינים לא יפתחו במתקפת פתע מתואמת מכל הכיוונים. אין להם יכולת, הם יפסידו, ננצח אותם שוק על ירך, ובכלל, עדיף חברון בלי שלום, על שלום בלי חברון. נשמע מוכר?

כבר שנים שהפלסטינים מבקשים מאתנו מעל כל במה, מקומית ובינלאומית, להיכנס למשא ומתן לסיום הסכסוך, וממשלות ישראל מתמידות בסירובן לחזור לשולחן המו"מ. ובינתיים עוד ועוד משפחות שכולות משני הצדדים ממשיכות לשלם את המחיר, והחברה הישראלית כולה הולכת ומתפוררת.

אין נושא חשוב יותר לממשלה הבאה מאשר למנוע את מחדל יום הכיפורים הבא. הגענו לסופה של היכולת הפלסטינית להכיל את המציאות שבה היא חיה, וההתפוצצות כבר בלתי נמנעת. רק פתיחה מיידית של תהליך מדיני שייתן תקווה עשויה לעצור אותה.

אי אפשר יותר לברוח להצהרות ש"הזמן אינו מתאים", "אין הנהגה פלסטינית יציבה", "יש לנהל או לצמצם את הסכסוך". על ממשלת ישראל הבאה לגלות מנהיגות ויצירתיות, לקחת יוזמה ולהוביל את התהליך בתנאים הקיימים, ולא משנה כמה שהם לא נוחים ולא מתאימים.

התנאים אף פעם לא יהיו מתאימים, במיוחד כשיש לנו צבא ומודיעין כל כך חזקים, והאמונה בזכותנו על כל הארץ כל כך חזקה. 45 שנים של שלום עם מצריים מוכיחות שהבלתי אפשרי יכול להפוך לאפשרי, שכמה שהאדמה יקרה – הדם יקר יותר ושהמחיר של השלום תמיד עדיף על מחיר המלחמה.

אין נושא חשוב יותר לממשלה הבאה ממניעת מחדל יום הכיפורים הבא. הגענו לסוף היכולת הפלסטינית להכיל את המציאות בה היא חיה, וההתפוצצות בלתי נמנעת. אלא אם נפתח מייד בתהליך מדיני שייתן תקווה

אנחנו מכירים את המחיר – אל תתנו לאף משפחה נוספת לפתוח את הדלת ולגלות בפתח את קצין העיר. זה בידיים שלכם.

יובל רחמים הוא מנכ"ל שותף של "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". יובל היה בן שמונה כששכל את אביו, ביום השני של מלחמת ששת הימים. בשנת 2010 הוא הצטרף אל פורום המשפחות השכולות לאחר שהבשילה אצלו ההבנה ששנאה ונקמה לא ישקיטו את נפשו, ושרק הידברות עם הפלסטינים וסיום הסכסוך ימנעו עוד שכול בשני הצדדים.