ישראל חווה בשנים האחרונות את תוצרי הרדיפה אחרי התהילה, הראווה וההצלחה. כאזרחים אנחנו חשים גאווה כשאנו רואים איך מדינה מוקפת אויבים הצליחה להפוך למעצמת הייטק. אבל זו מדינה שבה יש מספר מועט של מתעשרים ורוב של כאלה החיים ממשכורות ממוצעות ומטה. המרחק בין המעמדות הולך וגדל. החזקים מושכים את עצמם למעלה ומותירים את הרוב עם ענני אבק של יוקרה ועושר.

ישראל חווה בשנים האחרונות את תוצרי הרדיפה אחרי התהילה, הראווה וההצלחה. כאזרחים אנו חשים גאווה שמדינה מוקפת אויבים הצליחה להפוך למעצמת הייטק. אבל המרחק בין המעמדות גדל

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

די לנו שנלך ברגל ברחובות הערים ונראה את המגדלים המתנשאים אל-על שדמי האחזקה החודשיים בהם יכולים להגיע לשלושת אלפי שקלים. אנחנו מביטים אל-על ומבינים עד מהרה שהמעמד הבינוני והנמוך מעניינים את מקבלי ההחלטות רק בחודש שלפני הבחירות. אז מתנוססים פלקטים מרשימים של מנהיגים ומנהיגות שמבטיחים לנו שרק הם יכולים. הם מבקשים מאתנו לבוא ולהצביע כדי שיהיה להם מקום בכנסת.

מה הם יעשו שם זו כבר שאלה אחרת. הם מספרים לנו שמיד לאחר הבחירות הם ינסו להתברג בצמרת ולהוביל את השינוי, לשמור על ביטחון ישראל. אבל איך הם יעשו זאת עם קואליציות דלות משתתפים? לכך אין התייחסות.

אני מקווה מאוד שהציבור מתחיל להבין שהשקר הוא כלי העבודה המרכזי של מקבלי ההחלטות. הם לא המציאו את זה, זו תכונה אנושית מוכרת גם במחקרים השונים. השקר הוא תנאי הכרחי לקיומה של פוליטיקה, זו עובדה שלא מדברים עליה, כי זה נוח.

מקבלי ההחלטות יכולים לשקר בלי חשבון והציבור מקשיב ומקבל את השקר, שנראה לעתים כאמת, תלוי בזהות השקרן. במילים אחרות, צריך לדעת איך לעשות זאת, איך לשקר מבלי למצמץ או פשוט להעביר נושא.

הפילוסופית חנה ארנדט כתבה על כך ב-1967 במאמר שכתבה בניו יורקר: "Truth and Politics", הפוליטיקאים אימצו זה מכבר את העיקרון של מהילת העובדות בדעות ופרשנויות, וכך הם מסוגלים לחסום עובדות שאינן נוחות להם.

זה היה נכון אז וזה נכון גם היום, אולי אף ביתר שאת. מכאן המסלול ברור – תקשורת ההמונים מנכיחה את השקרים, את העובדות המהולות בדעות ופרשנויות, והיעד של תרבות השקר רחב ככל הנדרש. לא עוד הפצת מידע רק על אויבים, אלא גם על קבוצות אזרחים שאינן הולכות בתלם שחרשו מקבלי ההחלטות.

ואנחנו, העיתונאים והעיתונאיות, בלחץ האירועים ובכלל, זורמים עם שטף הידיעות, שלא פעם הן עובדות מהולות בדעות אישיות ופרשנויות. מחקרים רבים מדברים על שתוף הפעולה וההפריה ההדדית בין פוליטיקאים לבין עיתונאים. שיתוף פעולה של תן וקח, מידע המלבין לעתים ידיעות – שמרחקן מהעובדות גדל והולך.

תקשורת ההמונים מנכיחה את השקרים, את העובדות המהולות בדעות ופרשנויות. לא עוד הפצת מידע רק על אויבים, אלא גם על קבוצות אזרחים שאינן הולכות בתלם שחרשו מקבלי ההחלטות

כעת נוסיף לכך את דברי הפתיחה שלי ונראה שהתיאור של חנה ארנדט מתאר את המצב במדינת ישראל. מדינה המתהדרת בקידמה, בניהול ראוי של מדינה, בהפרדת רשויות ועוד, כפי שעושות מדינות דמוקרטיות נוספות במערב – אך הפוליטיקאים שלה משקרים לעם.

ואני אוסיף משהו שיעצבן למדי, לא רק הפוליטיקאים מאמינים בתרבות השקר – כן, גם אנחנו הבוחרים עוצמים עיניים ונותנים תוקף לשקרים. בלשון העם – מדברים לא פעם על שקר לבן, אותו שקר שבקריצת עין הופך לעובדה.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.