תרגיל הטעיה טקטי על התקשורת

הצנזורה היא אחד הכלים החשובים שיש בידי צה"ל להכתבת הנרטיב שהתקשורת מספרת לציבור בישראל ● בארוע שלשום על גבול לבנון, הגוף הצבאי ניווט את נבחרת השחייה הצורנית של העיתונות הישראלית בין נרטיב אחד לנרטיב שני, כי תמיד יש עובדות אלטרנטיביות ● טור אישי (שעבר את אישור הצנזורה)

שחייה צורנית. אילוסטרציה (צילום: wellphoto/iStock)

מזמן לא קיימתי כל כך הרבה שיחות טלפוניות ליליות עם גברים זרים. על מי אני עובדת, זה אף פעם לא קרה. ולכן, כשבמשך כמעט יממה מצאתי את עצמי בטלפון עם הצנזורה הצבאית אחת לשעתיים בערך, כולל בשעות הקטנות של הלילה, זה הרגיש קצת כמו אותם מספרי הטלפון שהתנוססו במודעות שמימנו את המשכורות שלי ושל עמיתיי ברשת שוקן, לפני כמה עשורים.

הם תמיד גברים, תמיד עם שמות ארצישראליים כאלה – שתי הברות, במילעיל. א-רז, עו-פר, או-רי, תו-מר. וכשמתקשרים, אף פעם לא מקבלים את אותו הבחור. בקו החם, כל פעם מגרילים שתי הברות במילעיל אחר. קצת קשה לטפח מערכת יחסים ככה.

במדינת ישראל, וזה לא חדש, צריך להגיש לאישור הצנזורה כל מידע שנוגע לצבא וביטחון לפני פרסומו. לא שמים לב לאבסורד הזה, בעידן הנוכחי, עד שלא חווים אותו יד ראשונה: בזמן שאולפני החדשות מתפקדים כרציף של תחנת רכבת בשידור חי, בתחנות הרדיו מלהגים ללא מסננת, ברשתות החברתיות כל ממזר שמעון שיפר ובווטסאפ נסראללה מפיץ סרטונים, מי שהתמזל מזלו לאחוז בעט, כמאמר המשורר, צריך אישור מהצנזור.

בזמן שאולפני החדשות מתפקדים כרציף של תחנת רכבת בשידור חי, בתחנות הרדיו מלהגים ללא מסננת וברשתות החברתיות כל ממזר שמעון שיפר, מי שהתמזל מזלו לאחוז בעט, כמאמר המשורר, צריך אישור מהצנזור

זה בסדר, את אומרת לעצמך, יש הבדל בין להג ברשתות החברתיות למתפרסם בעיתונות הממוסדת. כשם שאף אחד (וחבל) לא עורך בדיקת עובדות לפני שהוא מצייץ בטוויטר, וכשם שאף אחד (וחבל) לא מתייעץ עם עורך דין לפני שהוא עושה שיימינג בפייסבוק, כך רף האמינות והאחריות של הדברים שנכתבים בעיתונות צריכים להיות גבוהים יותר.

ואז את מגלה שבעצם, הצנזורה היא אחד הכלים הכי חשובים שיש לצבא בישראל בניווט הנרטיב, בהאחדת הסיפור שמספרים לאוכלוסיה כאן – ועל הדרך, שליטה במסרים שמעבירים לאויב.

הסיפור שהתקשורת הישראלית מספרת על כל אירוע ביטחוני נראה לפעמים כמו שחייה צורנית: הנה רוני דניאל, אלון בן-דוד ואמיר בוחבוט צוללים לתוך קו ה"צה"ל ביצע הטעיה מושלמת". והופ, הנה יואב לימור, רועי שרון וניר דבורי מניפים רגל מסוקסת, חלקה למשעי, אל מחוץ לבריכה עם "טעות מבצעית כמעט עלתה בחיי אדם".

נהוג לחשוב שזו תולדה של מעורבות רבת שנים, עמוקה, של הכתבים הצבאיים במנגנון הצבאי. אולי זה נכון, אבל גם האזרחית ב' היא שחיינית צורנית לעת מצוא, אם צה"ל צריך, במסגרת הלוחמה הפסיכולוגית שלו, לבצע תרגילי הטעיה טקטיים – על התקשורת עצמה.

* * *

בחלק הראשון של שירותי הצבאי, לפני כמעט 35 שנים, שירתתי במדור כתבים צבאיים בדובר צה"ל, בקומה העליונה של בית סוקולוב. בקומת הקרקע ישב משרד הצנזור הצבאי, מתחת ללשכת העיתונות הממשלתית וממש מעל למדור הצילום המשותף של "במחנה" ודובר צה"ל. אימפריית עיתונות בשליטת המדינה. קצינים התרועעו תדירות בבית הקפה של בית סוקולוב עם בכירי הכתבים. השיח תמיד מצ'ואיסטי, תמיד שו-שואיסטי.

שני דברים זכורים לי היטב מהתקופה ההיא: האחד, הלילה שבו נחטפו שני חיילי גבעתי, רחמים אלשייך ויוסף פינק, ליד בית ג'ביל בדרום לבנון. אני זוכרת את הלילה, כי החבר שלי אז, חפ"ש בגולני, היה בכוח שנכנס לחיפושים – ולמרות כל המידע שזרם אלינו במהלך האירוע היישר מה"בור" המבצעי בקריה, היחיד שידע לומר לי במדויק מה קורה שם היה פרשן הארץ זאב שיף.

השני היה תדריך שנתן קצין מאוד בכיר לכתבים הצבאיים, שנועד להיות "לא לציטוט ולא לייחוס, לרקע בלבד", ולכן פרשן ידיעות אחרונות רון בן-ישי סרב להשתתף בו (למרות שתכלס, עם הידע שלו, הוא היה יכול לתת לקצין את התדריך בעצמו). הזיכרון שלי בוודאי מאדיר את האירוע, אבל אני אוהבת לחשוב שבן-ישי אמר אז משהו כמו, "לא תודה, באתי לקבל מידע לפרסום. אין שום דבר שאני צריך לדעת שהקוראים שלי לא צריכים לדעת גם כן".

בכל אופן, התחושה אז הייתה שהכתבים יודעים תמיד יותר מאנשי דובר צה"ל, ושהצנזורה פוסלת רק עובדות – עד ש"פרסומים זרים" היו מנטרלים את האפשרות לפסול אותן. היא לא התעסקה במילים נרדפות אז, והיא לא הציעה נרטיב. היה עט שחור שמחק שמות, מקומות ותאריכים, או עמודים שלמים.

התחושה אז הייתה שהכתבים יודעים תמיד יותר מאנשי דובר צה"ל, ושהצנזורה פוסלת רק עובדות – עד ש"פרסומים זרים" היו מנטרלים את האפשרות לפסול אותן

למעלה משלושה עשורים אחר כך, הנוף בצד השני של השולחן לא משאיר לי ספק שהיוצרות התהפכו מזמן.

* * *

את שלשום בלילה, אחרי הארוע ליד מושב אביבים, ביליתי בוויכוחים עם שתי הברות במילעיל ואחראי המשמרת שלו, שתי הברות במילרע. אל תכתבי הונאה, תכתבי הטעיה. תורידי את המילה "עשוי" ותחליפי אותה ב"רצוי". אל תזכירי אירוע פומבי, ידוע, שכולם זוכרים, ותכתבי במקום זה ככה וככה. את רושמת? אני מכתיב.

הרגע הזה, כשאת קולטת שבצנזורה יושבים עורכים ספרותיים שמהדקים לך את הטקסט ועל הדרך גם מתקנים שגיאות הגהה, הוא הרגע שבו את מבינה שאת עובדת במערכת עיתון אחת השייכת לצה"ל.

הצנזורה בישראל מרשה לעצמה להשתמש בכוחה כדי לנווט את הסיפור שצה"ל רוצה שנסראללה יקרא. לא בטוח ששתי הברות במילעיל בכלל יודע מה הסיפור האמיתי – למה שהוא ידע? הוא בטח מילואימניק הייטקיסט שקיבל דף הנחיות כמו אחרון ההודים בחוות שירות במיקור-חוץ.

שלשום בלילה, אחד מהם הסביר לי, האזרחית ב', בסבלנות, מה צה"ל עשה בצפון – וכל זה כדי שאני אבין למה אני לא יכולה לכתוב את דעתי על מה צה"ל עשה בצפון. הייתי בשמחה משתפת – אבל זה לא יעבור צנזורה.

שלשום בלילה, אחד מהם הסביר לי בסבלנות מה צה"ל עשה בצפון – וכל זה כדי שאני אבין למה אני לא יכולה לכתוב את דעתי על מה צה"ל עשה בצפון. הייתי בשמחה משתפת – אבל זה לא יעבור צנזורה

בבוקר למחרת, כולם כבר הביעו דעה נחרצת על מה צה"ל עשה בצפון, בגרסה נאמנה לחלוטין לזו שההוא הסביר לי בלילה. וזה בסדר, גם הילד ההולנדי (שבטח קראו לו מרסל – שתי הברות במילעיל, רואים?) בסוף התייאש מלתקוע אצבעות והסכר נפרץ.

הגרסה שהתפרסמה ושעליה כולם דיברו הייתה שיר הלל לתרגיל ההטעיה (המילה "הונאה" נפסלה) שצה"ל עשה לחיזבאללה. איך שיחקנו אותה – רמזים על רכב משוריין שהושאר ריק, אולי עם בובות דמויות חיילים, ונסראללה נפל בפח ופוצץ כלי משוריין שממילא היה מתפרק במבצע הבא בעזה. וכדי לעשות עליו שיגוע עד הסוף, שלחו מסוק לרמב"ם, שייראה כאילו פינו נפגעים.

אלא שאמש הנרטיב פתאום שינה כיוון, ועכשיו מדברים על נס גדול ומזל משמיים, ושבכלל היו חמישה חיילים ברכב מסוג "זאב" (שתי הברות, כן?) שניצלו מפגיעת טילי הנ"ט של חיזבאללה, והיו במקום שלא היו אמורים להיות, ואוי, זו בכלל פשלה מבצעית וצה"ל יחקור אותה ובסוף יודח איזה מג"ד.

* * *

יש לי תיאוריה (שים לב, שתי הברות במילעיל התורן – זו תיאוריה! אתה לא יכול לצנזר תיאוריות!) שלצה"ל היה נוח אתמול להסתיר פשלה ולכן פמפם – כן, גם בעזרת הצנזורה – את הנרטיב של "תרגיל הטעיה" (או סתם הונאה). וכשנסראללה שיחרר בערב את סרטוני הפעולה שלו, אז צה"ל שינה נרטיב.

לחלופין, יש לי תיאוריה שצה"ל שינה בכוונה את הנרטיב, כי כולם שם בקריה הבינו שזה לא בסדר שאנחנו ככה שמחים בפומבי לאידו של נסראללה ומספרים לו שהצלחנו לרמות אותו – זה רק ידרבן אותו לנקום. אז כדי לכבות את הלהבות, הלכו עם הנרטיב החדש של "בעצם כמעט היה פה אסון", וככה נסראללה ייצא מרוצה.

שתי התיאוריות תקפות מבחינתי.

אבל מה אם שום דבר מזה לא נכון? ומה אם מחר נגלה שברכב שכמעט נפגע הייתה מערכת נהיגה עצמאית של גוגל? ושצה"ל בעצם ממש מתקדם (ורק לעזה שולחים גרוטאות) אבל הוא לא רוצה שנסראללה יידע את זה? או שאולי ברכב היו החיילים הכי דפוקים בצה"ל, חפ"שים בסדיר שלא ראו ארוחה נורמלית מאז גיל 18, ואחד מהם הוא בטוח חייל בודד מארצות הברית שבסופי שבוע אף אחד לא בודק אם הוא בסדר?

הדרך הבדוקה לדעת מה הסיפור שהצבא רוצה לספר לאויב היא להגיש לצנזורה חמש גרסאות שונות של אותו סיפור, ולראות איזה מהן תיפסל בכל רגע נתון, ואז לזרום עם זה.

בעידן שבו האמת לא חשובה ועובדות אלטרנטיביות הן עובדה קיימת, דובר צה"ל הוא התסריטאי, והצנזור הוא העורך של הסרט שבו אנחנו חיים. אנחנו, בתקשורת, בסך הכול מבצעים תרגילי הונאה (טוב, נו, הטעיה) טקטיים.

ותהיו בטוחים שהיחיד שיודע את האמת, הוא נסראללה.