בקום המדינה חיו בישראל 800 אלף תושבים.

שיטת הבחירות שנוסדה, עם פרלמנט אחד ובו 120 נבחרי ציבור עוצבה על בסיס הנחות מסויימות לגבי האוכלוסיה שהמנגנון הדמוקרטי הזה יצטרך לשרת.

בקום המדינה חיו בישראל 800 אלף תושבים. שיטת הבחירות שנוסדה, עם פרלמנט אחד ובו 120 נבחרי ציבור עוצבה על בסיס הנחות מסויימות לגבי האוכלוסיה שהמנגנון הדמוקרטי הזה יצטרך לשרת

ב-1948 חבר כנסת ייצג 6600 בני אדם. אף אחד לא היה יכול לדמיין שבמהלך 75 שנה אוכלוסיית העולם תגדל מ-2 מיליארד ל-8 מיליארד. הרי לקח 120 שנה לאנושות להגיע מהמיליארד הראשון למיליארד השני. לכן אף אחד לא היה יכול לדמיין שישראל תגיע לאוכלוסייה של 9.5 מיליון כל כך מהר ושאותו מנגנון דמוקרטי בו נבחר ציבור ייצג 6600 תושבים, יצטרך לשאת בעומס של ייצוג כמעט 80 אלף. זה כאילו היו קובעים ב-1948 שמספיקים 10 חברי כנסת.

מספר חברי כנסת כמובן אינו חזות הכל, אך זו דוגמה שעוזרת להתחיל להבין את סוג העומס שגידול האוכלוסייה בכל העולם יצר על מנגנונים דמוקרטים שעוצבו בעידן אחר, במחשבה על עומסים דמוגרפים קטנים בהרבה.

אם זה לא מספיק, מדינת ישראל בולטת בכך שהיא נמשלת באופן ריכוזי קיצוני, ללא ביטוי מובנה ופרופורציונלי ברמת השלטון המרכזי לצרכים של אוכלוסיות באזורים גיאוגרפים שונים. נכון שאנחנו מדינה קטנה, אבל אין לתושבי תל-אביב את אותם צרכים של תושבי עוטף עזה.

הריכוזיות הזו באה לידי ביטוי למשל ב"אז מה אם חמאס יורה טילים על אשקלון" וגם ב"את משעממת אותנו" בתגובה לדרישה לחדר מיון בקריית שמונה. היא מקבלת ביטוי מעוות גם דרך הבחירות לכנסת, כשמפלגות שונות למעשה מייצגות אזורים גיאוגרפיים.

איש לא היה יכול לדמיין שישראל תגיע לאוכלוסייה של 9.5 מיליון כל כך מהר ושאותו מנגנון דמוקרטי בו נבחר ציבור ייצג 6600 תושבים, יצטרך לשאת בעומס של ייצוג כמעט 80 אלף

הליכוד מייצגת במידה רבה ישובים בפריפריה, ויש עתיד מייצגת במידה רבה את ישובי המרכז. המפד"ל עד גלגולה הנוכחי, עצמה יהודית, מייצגת במידה רבה אזרחים ישראלים שאינם חיים בשטח ריבונות ישראל אלא בגדה המערבית.

בקום המדינה חיו בישראל 800 אלף תושבים וכיום רק במחוז תל אביב חיים כמעט פי שניים מהמספר הזה. המנגנון הדמוקרטי הריכוזי ומיושן שלנו קורס תחת עומס האוכלוסייה ובו זמנית מכפיף אוכלוסיות גדולות, ובפרט אוכלוסיות גיאוגרפיות, לצרכים של אוכלוסיות אחרות שמקבלות ייצוג וכח ריכוזי לא פרופורציונלי.

גם אם מדינת ישראל לא הייתה בת ערובה של נאשם בפלילים סחיט שפועל בניגוד עניינים, היינו בבעיה אבל אולי היה יותר קל להתעלם ממנה. עכשיו, כשקשה להתעלם מהעיוותים הרבים שמביאים אזרחים לחפש לאן לעשות רילוקיישן תוך התקף חרדה באמצע הלילה, שווה להזכיר שהמדינה לא מנוהלת רק על ידי הממשלה. יש שלטון מקומי. יותר מחצי מהאנושות חיה כיום בערים והעתיד בעולם וגם אצלנו, הוא מוניציפלי.

להבדיל מראש ממשלה שנבחר על ידי 120 חברי כנסת, שגם הם נבחרים כחלק מרשימה של מפלגה לרוב ללא פריימריז, ראש עיר בישראל נבחר בבחירות ישירות. אין פוליטיקאים עם יותר סמכות דמוקרטית מראשי ערים ואין דרך יותר ישירה להשפיע על איכות חיינו מאשר בבחירות מוניציפליות. ראשי ערים וחברי מועצה מקבלים החלטות שמשפיעות על חינוך, תרבות, עסקים ומסחר, רווחה, תברואה, תחבורה, בטחון, בריאות, איכות הסביבה, שירותי דת וחופש ממנה.

המנגנון הדמוקרטי הריכוזי ומיושן שלנו קורס תחת עומס האוכלוסייה, ובמקביל מכפיף אוכלוסיות גדולות, ובפרט גיאוגרפיות, לצרכי אוכלוסיות אחרות שמקבלות ייצוג וכח ריכוזי לא פרופורציונלי

ראשי ערים וחברי מועצה בערים חופשיות עם רוב ליברלי יכולים ואף חייבים לפעול לרווחת התושבים שלהם, להגנה על זכויותיהם ואיכות חייהם גם נגד תכתיבי שלטון מרכזי קיצוני ואי-ליברלי. כך עשו מספר רשויות מקומיות נגד "חוק במרכולים" ב-2018. אפילו במדיניות חוץ נזכור איך רון חולדאי נתן במה ציבורית בכיכר הבירה הליברלית לנאום של וולודימיר זלנסקי, שסורב לנאום במליאת הכנסת. כך עשה ראש העיר ניו יורק כשהודיע לדונלד טראמפ ב-2016 שהעיר לא תשתף פעולה עם חוקי הגירה גזעניים.

כאלף אנשים הגיעו לכיכר הבימה לשמוע את נאומו של נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, בפני הכנסת, שמוקרן על בניין התיאטרון. באירוע נאמו ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, ושגריר אוקראינה בישראל, איבגן קורניצ'וק (צילום ודיווח: אורן זיו) pic.twitter.com/Jyo3gPyHsM

— שיחה מקומית (@mekomit) March 20, 2022

גם השיטה בארה"ב עוצבה בעידן אחר ואינה נותנת יצוג מידתי לאזרחים ליברלים המרוכזים כיום בערים מודרניות:

Another US election, another "Land doesn't vote, people do" style map showing the election results. pic.twitter.com/XmMTSUKJof

— Simon Kuestenmacher (@simongerman600) November 11, 2022

הערים החופשיות בישראל אחראיות על החלק הארי של תשלום המיסים במדינה, בשטחן רוב ההייטק, רוב בתי החולים, רוב מוסדות התרבות, האקדמיה. הערים החופשיות יכולות לבנות שותפויות אותנטיות של אינטרסים הדדים עם ערים חופשיות במגזר הערבי, ולבנות גשרים לחיים משותפים חיוניים. הערים החופשיות בישראל יכולות לקיים יחסים דיפלומטים עם ערים, מדינות וישויות פוליטיות מודרניות כמו ארה"ב והאיחוד האירופי. ואף לפעול לאוטונומיה לפחות כמו זו שנהנים ממנה חרדים ומתנחלים. למשל, הקמה של מערכת חינוך ליברלית עצמאית בטריטוריה של ערים חופשיות.

השלטון המרכזי כמובן לא יזדרז לבזר את כוחו, אך עם קואליציה של פוליטיקאים ליברלים שנבחרו בבחירות ישירות ושמייצגים את כמעט כל הציבור שמשלם מיסים, לא בטוח שתהיה לו הרבה ברירה. במיוחד אם הממשלה הזו תחליש את בג"ץ, לא יהיה לשלטון המרכזי למי לרוץ נגד עובדות בשטח שיקבעו ראשי ערים. כאלה שנזכיר, נבחרו בבחירות ישירות ומייצגים מיליוני בוחרים.

ב-31 לאוקטובר, 2023, קצת פחות משנה, יש בחירות מוניציפליות.

ראשי ערים וחברי מועצה בערים חופשיות עם רוב ליברלי יכולים ואף חייבים לפעול לרווחת התושבים שלהם, להגנה על זכויותיהם ואיכות חייהם גם נגד תכתיבי שלטון מרכזי קיצוני ואי-ליברלי

כשהנאשם אסר על מחאה יותר מ-1000 מטר מהבית, המחאה נגדו התבזרה מבלפור לכיכרות וגשרים בישובים ברחבי המדינה. הביזור לא החליש אלא חיזק אותה. הנה סרטון שצולם בבחירות המוניציפליות הקודמות.

פעילים ופעילות שהתגבשו בערים השונות צריכים לשים כיעד מוחשי ובר השגה את הבחירות המוניציפליות. לרוץ בבחירות למועצה. להתגבש כקבוצת לחץ על מועמדים ולדרוש הבטחות הרבה מעבר לפינוי אשפה: בתי ספר וגנים ליברלים ללא כפייה דתית ואינדוקטרינציה לאומנית, הכרה והגנה למשפחות להט"ב, קידום מעמד האשה, שיוויון וכבוד למיעוטים, מסחר, תרבות, תחבורה ציבורית בשבת, וזו רק ההתחלה.

אנחנו, הציבור הליברלי בישראל רוב מוחץ ברשויות המקומיות החזקות כלכלית ואסטרטגית. יש לנו שנה להבטיח בהן שליטה מלאה.

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.