זירת הבלוגים

לא תחתיי אני קודח

חברה ומדינה: הרהורים על המצב הפוליטי של מדינת ישראל ומטאפורת המדינה כספינה

04/09/2019 14:25
ציור: אז'ן דלקרואה

השקפת העולם של המקרא שמה את הדגש על החברה. מבחינת המקרא, איכות החברה היא שקובעת את אופי המדינה, ולא הארגון הפוליטי שלה או אפילו הארץ הפיזית.

הישיבה של העם בהארץ אמנם מובטחת, אבל היא מתקיימת בתנאי שתתקיים בה חברה מסוימת. חברה שנוהגת לטפח ולקדם מוסריות, יחס שוויוני בפני החוק לכל התושבים, ושאיפה להגדיל כבוד לה' ולתורה בין כל התושבים.

מטאפורת המדינה כספינה במסורת היהודית

קיימת בתרבות המערבית מטאפורה רווחת על המדינה כספינה. מקור המטאפורה ב"רפובליקה" של אפלטון. הוא מתאר את המדינה כספינה, שיש אנשים המפעילים אותה:

יש בעלים המעוניינים ברווח שהספינה יכולה להביא להם, אבל לא יודעים הרבה על תפעול או ניהול של ספינה.

יש אנשי צוות שיודעים לתפעל ולתחזק ספינה, ובהם גם מפקד ספינה שמבין בהפעלת הספינה, אבל בעיקר מנהל את הצוות.

ויש את הנווט, שהוא היחיד שיודע ומבין – לא רק את הספינה, אלא גם את הים, והוא אחראי להביא את הספינה בשלום ממקום אחד לשני.

מטאפורת הספינה מופיעה גם במקורות ישראל, אבל הגישה מבוססת המקרא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על האזרח. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה

מטאפורה זאת מופיעה גם במקורות ישראל. אבל כפי שציינתי בהתחלה, הגישה היהודית מבוססת על המקרא, והיא שמה את הדגש להצלחת המדינה לאו דווקא על המלך, אלא על כל אזרח יחיד. כל יחיד ויחידה אחראים לדאוג שהחברה מתנהלת במשפט וצדקה. ולכן המשל מופיע במדרש בצורה הזאת:

תני חזקיה "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל " (ירמיה נ, יז). נמשלו ישראל בשה, מה שה אחד מאיבריה לוקה כל איבריה מרגישין, אף ישראל כך, "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף" (במדבר טז, כב). תני ר' שמעון בן יוחי משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו למה אתה עושה כן, אמ' להן מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח? אמרו לו מפני שאתה מציף עלינו את הספינה. … [ויקרא רבה (מרגליות) פרשת ויקרא פרשה ד; ועוד מקומות]

הרהורים על מצב הפוליטי של מדינת ישראל

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב. כל האמור במקרא על משפט וצדקה לא נשמע, לא נלמד ולא מיושם בחברה, שסובלת מקידוח בספינת המדינה שלה על ידי כל עדה בפני עצמה.

הבעיה העיקרית בקיום המדינה שלנו היום היא, שכל אחד קודח בספינה. דהיינו, עושה מעשים שנראים לו כהישג גדול עבורו, בלי לחשוב אפילו לרגע על ההשלכות של מעשיו על כל החברה מסביב

חייבים להתעורר להילחם על המצב הפוליטי של מדינת ישראל. דהיינו המצב הפוליטי הפנימי בין העדות השונות של עם ישראל, ובין האזרחים היהודים והלא יהודים.

מצב החברה בישראל הוא עניין חשוב, ולא רק ליהודים בישראל, אלא לכל היהודים בעולם כמעט. ולא רק ליהודים, אלא גם לכל האזרחים שאינם יהודים. ולכן, חייבים לשים דגש, ולהקדיש מחשבה, מרץ, ושיח צבורי נרחב על מצב הדת והמדינה. זה הנושא שמביא לקידוחים הרבים ביותר בספינה מכל נושא אחר!

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך ללמוד מחדש את ההיסטוריה, אבל יותר חשוב – נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל!

זה לא אומר שיסכימו על כל דבר, וזה לא אומר שלא נתווכח על מדיניות או כל דבר אחר קשור לרווחת המדינה, אבל זה כן אומר שאף קבוצה או חוג או עדה תדרוש מהמדינה דברים שפוגעים באנשים רבים אחרים. שכל אחד ירגיש את האחריות לשמור ואף לגאול אזרח אחר בצרה.

אם יש אפשרות למשהו שדומה לאחווה בין יהודים, נצטרך להתחייב לנהוג לפי הכלל: אין עוד "מה איכפת לכם, לא תחתי אני קודח" בשיח היהודי במדינת ישראל

לגבי ה"אופי היהודי" של החברה הישראלית, חייבים להבין את העובדה שה"אופי היהודי" תמיד היה קשת של דעות, מנהגים ואמונות. שכולם הסכימו לשבת באותו שולחן ולא נדרשו לוותר על המנהגים שלהם, אלא במקרים שהיו פוגעים באחוות החברה. הדוגמה הבולטת היא שבית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה, אפילו כשנחלקו על קיום הנישואין לפי ההלכה, שהם פסקו לפי הבנתם.

הנביא ירמיהו תאר את המצב שאליו חייבים לשאוף:

כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: [ירמיהו ז:ה-ז]

עלינו לפעול לקדם שיח ציבורי רחב במאמץ להגיע לתודעה ציבורית למטרות שאליהן חייבים לשאוף.