הדיווחים בתקשורת הישראלית בימים האחרונים אודות גילויי העוינות במהלך המונדיאל בקטר כלפי ישראל הפתיעו רבים, אולם למען האמת אין מקום להפתעה. מערכת היחסים הישראלית-ערבית עברה בשנים האחרונות שינויים ותהפוכות מרתקים, והסכמי אברהם הינם כמובן גולת הכותרת או הביטוי המוחשי שלהם.

הדיווחים בתקשורת הישראלית על גילויי העוינות במהלך המונדיאל בקטר כלפי ישראל הפתיעו רבים, אך אין מקום להפתעה. מערכת היחסים הישראלית-ערבית עברה בשנים האחרונות שינויים ותהפוכות מרתקים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

רבות כבר נאמר ונכתב על השינוי בקרב לא מעט מן המדינות הערביות ביחס לאופן בו הן מביטות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומקומו בסדר העדיפויות שלהן. השלכותיו של האביב הערבי, האיום האיראני על האינטרסים הלאומיים ובעיקר של מדינות המפרץ, והשינויים במדיניות החוץ האמריקאית – הובילו כידוע להסכמי אברהם, ולגילויי נורמליזציה שלא היינו רגילים אליהם.

המונדיאל בקטאר: אוהדים פלסטינים התפרצו לשידור של אוהד חמו – וכך הוא הגיב להם @ohadh1 pic.twitter.com/B5EG95Lemt

— החדשות – N12 (@N12News) November 22, 2022

אולם, תמונת המצב, אף אם כאמור השתנתה, הינה מורכבת הרבה יותר. למעשה, ניתן כיום להביט על שלשה דפוסים עיקריים של הנורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי.

1. המדינות עמן לישראל הסכמי שלום – מצרים וירדן

למרות השלום היציב והאיתן בין ישראל ושתי המדינות לאורך שנים לא מעטות, מעט מאד השתנה בקרבן ביחס לאופן בו הן רואות ומעדיפות את מערכת היחסים הלא-פורמלית עמן, קרי: הנורמליזציה.

שתי המדינות, אמנם עם הבדלים לא מעטים ביניהן, צבעו את יחסי הנורמליזציה עם ישראל באור לא מזמין ולא רצוי, ויוצרות זיקה ברורה, אף אם לא תמיד נאמרת באורח רשמי, בין התקדמות, או פתרון, הסכסוך הישראלי-פלסטיני וחימום מערכת היחסים שלהן עם ישראל.

מעת לעת, אנו שומעים על צעדים שאך מחזקים את מתכונת הנורמליזציה הצרה בראייתן, וכך לאחרונה סביב הצעדים שאגודת הסופרים במצרים נקטה נגד שניים מחבריה. שתי המדינות הללו עושות הבחנה ברורה בין מערכת היחסים האסטרטגית, המשרתת את האינטרסים הלאומיים שלהן, לבין גילויי נורמליזציה, שניכר כי בראייתן אינן משרתות את האינטרסים החיוניים שלהן.

מצרים וירדן עושות הבחנה ברורה בין מערכת היחסים האסטרטגית, המשרתת את האינטרסים הלאומיים שלהן, לבין גילויי נורמליזציה, שניכר כי בראייתן אינן משרתות את האינטרסים החיוניים שלהן

2. מדינות "הסכמי אברהם" – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו

אלו מפגינות נינוחות רבה יותר, למעשה כמעט גישה הפוכה בכל הנוגע למערכת היחסים בינן ובין ישראל. הן מקדמות שיתופי-פעולה במגוון רחב של תחומים – מדיניים, ביטחוניים ולענייננו גם אזרחיים. ישראלים מתקבלים בברכה בשלש המדינות הללו, וכאמור הן מספקות רושם אותנטי, כי מבחינתן מערכת היחסים הפומבית והחמה כיום עונה על האינטרסים שלהן, למרות היעדר התקדמות, והיעדר תהליך מדיני כלל, בין ישראל והפלסטינים.

3. מדינות שיוצרות (עדיין) זיקה בין התקדמות פומבית במערכת היחסים עם ישראל והסכסוך הפלסטיני

קטר מובילה, מבחינות רבות, גישה זו, למרות שיג ושיח מדיני קרוב ומעניין בפני עצמו בינה ובין ישראל. התמיכה הקטרית בחמאס ברצועת עזה, בברכתה של ישראל (ומצרים) ממחישה אינטרס משותף בהקשר זה, למרות חילוקי דעות עמוקים ביניהן ביחס למקומו של האסלאם הפוליטי באזורנו.

אגב, ניתן להוסיף לקבוצה זו מדינות כמו עומאן, ובאופן שונה כווית או אפילו תוניסיה, שאינן ממהרות לחמם ולתת פומבי למערכת יחסים כזו או אחרת ביניהן. מעשית, קיימת מבחינתן זיקה בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין מערכת היחסים עם ישראל.

דפוס מיוחד נוגע לסעודיה, ולאופן בו היא רואה את הדיאלוג עם ישראל, שאלת העלאתו אל מעל לפני השטח, וגילויי נורמליזציה ברורים יותר. בשנים האחרונות חלו שינויים לא מבוטלים בגישתה כלפי ישראל. אלו באו לידי ביטוי הן במתן אור ירוק לבנות בריתה הקרובות כבחריין ואיחוד האמירויות לחתום על "הסכמי אברהם", והן בצעדים שלא היו מקובלים בעבר מבחינתה (בין השאר, מתן זכות מעבר מעל המרחב האווירי שלה למטוסים ישראליים, או הדלפת ביקורו של רה"מ בזמנו נתניהו בממלכה). אולם, למרות ציפיות וספקולציות שונות ביחס לצעדים נוספים מצידה, הממלכה הסעודית שבה ומבהירה מעת לעת את הזיקה הקיימת מבחינתה, אף אם באופן פחות הדוק כבעבר, בין התקדמות בתהליך הישראלי-פלסטיני לבין מערכת היחסים הדו-צדדית שלה עם ישראל.

ניכר, שקיימים התלבטויות וחילוקי דעות בין גורמי הכוח השונים בסעודיה ביחס לאופן בו יש להתנהל מול ישראל, אולם לפי שעה, ולא במפתיע, גוברת הנטייה לנהוג בזהירות רבה בהקשר זה, ובמיוחד לנוכח מעמדה המיוחד בזירה הערבית והאסלאמית.

בימים האחרונים דוברים סעודיים שבו ונתנו ביטוי מודגש ליוזמת השלום הערבית ובמשתמע לזיקה, אף אם מוחלשת, בין יחסים נורמליים עם ישראל לבין התקדמות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מובילה גישת ההתקדמות הפומבית בזיקה לסכסוך הפלסטיני, למרות שיח מדיני קרוב בינה ובין ישראל. התמיכה הקטרית בחמאס ברצועת עזה, בברכת ישראל (ומצרים) ממחיש אינטרס משותף בהקשר זה

ביטוי מרתק ולא שכיח לדיון שקיימנו לעיל, ניתן למצוא במאמרו של עבד אלעזיז אלח'מיס, עיתונאי ואינטלקטואל סעודי בולט, במאמר שפרסם לאחרונה (18/11) באתר בערבית של SKY NEWS.

אלח'מיס, עיתונאי סעודי ותיק שכיהן כעורך במספר עיתונים ערביים (סעודיים ואחרים), ניתח במאמרו את שתי הגישות העיקריות, בראייתו, של שאלת הנורמליזציה עם ישראל. הוא מבחין בין הגישה שמפנימה את השינויים שחלו במזרח-התיכון בשנים האחרונות, שמחייבים לדעתו את הידוק היחסים עם ישראל, לבין הגישה שיוצרת (עדיין) זיקה בין הסוגייה הפלסטינית לשאלת היחסים עם ישראל.

تطبيع صريح وتطبيع مخاتل https://t.co/DPgDwylJmG via @skynewsarabia

— عبد العزيز الخميس (@alkhames) November 19, 2022

בראייתו, הלחץ על ישראל להתקדם בפתרון הסכסוך הפלסטיני עבר מן המישור הצבאי לזה המדיני, ועל כן התקרבות לישראל בעת הזאת משרתת את האינטרס הערבי, ומאפשרת לשרת את העניין הפלסטיני באמצעות לחץ דיפלומטי על ישראל במישור המדיני.

אגב, הוא נתלה בהסכם הלבנוני-ישראלי סביב הגבול הימי על מנת להמחיש את ראייתו וטיעוניו בנדון. מאמר זה משקף חלק מן הדעות והדגשים בסעודיה ביחס למדיניות הראויה והרצויה מול ישראל, וכאמור ממחיש את השינויים הדרמטיים שחלו באזור בעשור האחרון.

עפ"י עבד אלעזיז אלח'מיס, הלחץ על ישראל בסוגיית הסכסוך הפלסטיני עבר מהמישור הצבאי למדיני, ולכן התקרבות לישראל כעת משרתת את האינטרס הערבי, והפלסטיני דרך לחץ דיפלומטי

כך או כך, למרות ההתפתחויות המרשימות ביחסים בין ישראל וחלק ממדינות ערב, ברור לחלוטין שהבעיה הפלסטינית נותרה סוגייה מרכזית, שמשפיעה על הגישה ברחוב הערבי, העממי כמו גם הרשמי, כלפי ישראל. אין זה מפתיע שביטויים מעין אלו נשמעו בקטר, שמדגישה בגלוי ובקול רם, את הזיקה בראייתה בין מערכת יחסים קרובה יותר עם ישראל לבין התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית.

קולות אלו מזכירים לכל מי ששכח, שלמרות הפחת במרכזיותה של הסוגייה הפלסטינית בשנים האחרונות, היא עדיין מעוררת תחושות רבות וקשות בזירה הערבית.

תזכורת מעין זו חשובה וחיונית מאד עבור דעת הקהל בישראל. משמעותה: למרות התחושה בשנים (הרבות) האחרונות כאילו הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא מעניין איש, אפילו בזירה הערבית, הרי שתמונת המצב (קצת) שונה.

מערכת היחסים המשופרת עם העולם הערבי, כפי שבאה לידי ביטוי מרשים ב"הסכמי אברהם", צריכה לחזק את הביטחון העצמי בישראל, ואת ההבנה שמוטב להעלות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על פסים מדיניים בתנאים אסטרטגיים משופרים ונוחים לישראל, בטרם הזירה הפלסטינית תעבור לפסים אלימים ובלתי נשלטים.

למרות ההתפתחויות המרשימות ביחסים בין ישראל וחלק ממדינות ערב, ברור לחלוטין שהבעיה הפלסטינית נותרה סוגייה מרכזית, שמשפיעה על הגישה ברחוב הערבי, העממי כמו גם הרשמי, כלפי ישראל

ניתן וצריך לגייס את מערכת היחסים הישראלית – ערבית המשופרת לטובת תהליך מדיני, אף אם צנוע ונעדר יומרה, בין ישראל והרשות הפלסטינית, למרות (ואולי במיוחד) דמדומיו של שלטונו של אבו מאזן.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/