שלום אבי מעוז,

קראתי השבוע שאתה עומד להקים ולנהל את הרשות לזהות לאומית-יהודית, וכי ראש הממשלה הנכנס בנימין נתניהו התחייב במסגרת המשא ומתן הקואליציוני, להעביר לשליטתך המלאה את פיתוח ואישור תוכניות הלימוד בבתי הספר בישראל, עם דגש על התוכניות העוסקות בזהות לאומית ויהודית.

מר מעוז, למרות שאיננו מכירים ומעולם לא נפגשנו, ברצוני לברך אותך על הישגך הפוליטי ועל כניסתך לתפקיד החשוב, שבמסגרתו תוכל להשפיע על עיצוב תפיסת העולם של ילדי ישראל.

אני מבין שאת השקפת העולם היהודית-לאומית שלך גיבשת כתלמידו המובהק של הרב צבי טאו, וכי היא כוללת מלחמת חורמה בפרוגרס הפוסטמודרני ובחסידיו השוטים ש"מטשטשים את ההבחנות הבינאריות שעומדות ביסוד הקיום האנושי ופוגעים ב'פשטות' וב'נורמליות'" – טשטוש אשר עומד בעיניך על מישור אחד עם טשטוש בין אדם לבהמה (משכב בהמה), מבוגר וילד (פדופיליה), ובעיקר מטשטש את האבחנה העקרונית בין יהודים לאלה שאינם יהודים – ולכן הצהרת בנאום בכנסת, כי המלחמה בטשטוש הזהויות היא-היא הדבר העיקרי לשמו נכנסת לפוליטיקה.

לפיכך, אך הגיוני שדרישתך הראשונה הייתה להקים ולעמוד בראש הרשות לזהות לאומית יהודית.

הרשה לי, אם כך, לברך אותך מכל הלב: לך תזדיין.

יו"ר מפלגת נעם, ח"כ אבי מעוז (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

סלח לי על השפה שאולי תשמע לך בוטה. ככה מדברים אצלנו, בעיר החטאים תל אביב. אתה אולי היית בוחר בביטויים עבריים מעודנים יותר ונעימים יותר לאוזן, כמו "להתעלס", "לבוא", "לקיים יחסי אישות", או כלשון הגויים "לעשות סקס". הכוונה, על כל פנים, זהה.

לך תזדיין, אבי מעוז. עם אישה. עם גבר. עם טרנסית. בזוג. בשלישייה. באורגיה קבוצתית. ברכות או בקשיחות. מה שיעשה לך טוב. אני מאחל לך מכל הלב, שתזכה להגשים את כל מאווייך המודחקים, עם כל מי שיסכימו ליהנות בחברתך. אני מאחל לך שתענג את עצמך ואת שותפיך למשכב.

לך תזדיין, אבי מעוז. עם אישה. עם גבר. עם טרנסית. בזוג. בשלישייה. באורגיה קבוצתית. ברכות או בקשיחות. מה שיעשה לך טוב. אני מאחל לך מכל הלב, שתזכה להגשים את כל מאווייך המודחקים

אני משוכנע שאחרי שתפרוק את המתח המיני, שאני מדמיין שאצור בגופך ומרעיל את נשמתך מאז גיל ההתבגרות, בגלל הנסיבות המרוסנות והקשות שבהן גדלת, תחווה שחרור עילאי שלא ידעת כמותו, ואולי תחדל סוף סוף לחוש צורך אובססיבי לשלוט ולמשטר את חיי הנפש, הרוח והמין של זולתך ולכפות צניעות וריסון על כל האנשים סביבך.

אני מניח שהדברים הללו יראו בעיניך הוכחה ניצחת לשטחיות, לריקנות, לרדידות, לאובדן הדרך והזהות ואולי גם לריקבון המוסרי, שפושה באגפי הפרוגרס המטורללים של התקשורת הליברלית השמאלנית, שהתנתקה מהמורשת הלאומית והיהודית, ולכן יש להילחם בה ובהשפעתה המזיקה עד שתעבור מן העולם.

מאחר שאיננו מכירים, מר מעוז, הרשה לי לתאר בפניך בקצרה מה כוללת ואיך גובשה הזהות היהודית והלאומית הרופסת שלי. הדברים הבאים יהיו אסוציאטיביים ולא שיטתיים ואולי גם מעט מבולגנים. אני מתנצל על כך מראש. אבל האמן לי: הם ייכתבו בכנות מלאה ויצאו מלב פתוח.

ילדי השכונה בקריית מוצקין בשנות השבעים. אמיר בן-דוד למטה מימין (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

נולדתי בישראל ולא עזבתי אותה עד גיל 17. עברית היא שפתי. אני אוהב אותה וחי בתוכה. אני מתפרנס מכתיבה ומיצירה בעברית כבר כמעט ארבעה עשורים. כתבתי אינספור כתבות מגזין עיתונאיות, וגם פזמונים, תסריטים לקולנוע ולטלוויזיה, סיפורים קצרים ושני רומנים.

אם תבוא לעשות שבת בביתי אשר בשדרות ההשכלה בתל אביב (אתה מוזמן בחפץ לב), ודאי נעלה יחד לחדר העבודה הצנוע שלי המשקיף אל מגדלי עזריאלי. מהקירות ומהמדפים תוכל ללמוד עליי ועל עולמי:

צילום יפהפה של היהודי בוב דילן מניח תפילין בכותל המערבי; פוסטר שצייר הצדיק דודו גבע זצ"ל, עם הברווז המפורסם שסכין תקועה בגבו והכיתוב "אני אופטימי" (למטה משורבטת הקדשה שממלאת את ליבי אושר: "גאה להכיר רוקר אמיתי"), ואיור נוסף של גבע: תיאודור הרצל משקיף על הפקקים באיילון.

יש גם פוסטר ישן של הסדרה התיעודית על הכלכלה הישראלית "מגש הכסף" שיצרתי עם דורון צברי; ופוסטר חדש של הסידרה התיעודית "וזכרוני הראשון" על חייו ויצירתו של שלמה ארצי, שיצרתי השנה עם ירון שילון ומוריס בן-מיור; ופסלון של פרס אופיר על הפסקול של הסרט "צומת וולקן", סרט שכתבתי עם משה זונדר וערן ריקליס (גרסת מחזמר בימתית תעלה השנה בתיאטרון באר שבע. נכון שזה מרגש?)

ויש גם אלבום פלטינה של להקתי, אבטיפוס, שפועלת עד היום (ספוטיפיי בדיוק עדכנו אותנו השבוע שהיו לנו השנה 969.2 אלף האזנות, 194.1 אלף מאזינים, ב-145 מדינות. כסף לא ממש עושים מזה, אבל כיף לדעת).

ויש גם אלבום פלטינה של להקתי, אבטיפוס, שפועלת עד היום (ספוטיפיי בדיוק עדכנו אותנו השבוע שהיו לנו השנה 969.2 אלף האזנות, 194.1 אלף מאזינים, ב-145 מדינות. כסף לא עושים מזה, אבל כיף לדעת)

ויש גם שער של המגזין "טיים אאוט" אותו ערכתי כמה שנים, שמתאר את החיים בתל אביב בימי מלחמת לבנון השנייה (שער שעליו זכינו בפרס "שער השנה" של רשת "טיים אאוט" העולמית לשנת 2006 בטקס חגיגי בסנט פטרסבורג).

כמה מהפוסטרים על קירות המשרד הביתי של אמיר בן-דוד

לא רק ישראל מעניינת אותי. אני סקרן ופתוח לכל תרבויות העולם, לצערי רק באנגלית (הלוואי שהייתי שולט בשפות נוספות), ומתעניין בעולמות שמרוחקים מאוד מעולמי:

למדתי יוגה ומדיטציה באשרם הודי על גדות הגאנגס, שמעתי הרצאות מרתקות במקדש בודהיסטי בטיבט, ראיתי את הזריחה מעל מקדש הזהב של הסיקים בפונג'אב, סובבתי גלגלי תפילה במקדשים בתאילנד, ביקרתי במסגדים בקשמיר, במצרים ובירדן והתפעלתי מכנסיות מרהיבות באירופה.

בזכות המפגשים עם אנשים זרים ושונים ממני, למדתי שהתרבות העברית והתרבות היהודית שאל תוכן נולדתי, הן לא התרבויות היחידות בעולם, ושאין כל הצדקה לראות אותן כנעלות על תרבויות אחרות.

בזכות המפגשים עם אנשים זרים ושונים ממני, למדתי שהתרבות העברית והתרבות היהודית שאל תוכן נולדתי, הן לא התרבויות היחידות בעולם, ושאין כל הצדקה לראות אותן כנעלות על תרבויות אחרות

אבל רק התרבות העברית היא התרבות שלי. זו התרבות שהכי קרובה לליבי ולחיי. זו התרבות שנוצרת בשפת האם שלי ועוסקת בעולם שקרוב אל עולמי. ולכן היא מעסיקה אותי יותר. בשבועות האחרונים, לדוגמה, קראתי בעיקר ספרות עברית חדשה.

קראתי את "סימני שיניים", הרומן הנוסטלגי החמוץ-מתוק-מריר של חנוך מרמרי, על ילדותו והתבגרותו בחיפה של שנות החמישים והשישים, עם המורים הקשוחים של בית הספר "הריאלי" וניסיונותיהם הכושלים למשטר את חיי הנפש של תלמידיהם.

בית ספר הריאלי בחיפה ב-1951 (צילום: ארכיון בנו רותנברג, הספרייה הלאומית)

קראתי בנשימה עצורה ובגוף מכווץ את "עד יום הימים", הרומן מפלח הלב של שרית סרדס-טרוטינו, על מערכת יחסים רומנטית ומינית פצועה וחולנית, בין תלמידה בת 14 למורה הנערץ שלה בבית הספר היסודי בבת ים.

וקראתי את "אין מקום כזה", הרומן החשוף עד כאב, שבו שפרה קורנפלד מתארת את התפרקות משפחתה החרדית, שקרסה תחת עומס הציפיות והלחצים החברתיים בירושלים.

וקראתי את "אין מקום כזה", הרומן החשוף עד כאב, שבו שפרה קורנפלד מתארת את התפרקות משפחתה החרדית, שקרסה תחת עומס הציפיות והלחצים החברתיים בירושלים

יצא כך, שאני מכיר ומיודד עם שלושת הכותבים של הספרים המצוינים האלו. חנוך מרמרי היה עורך "הארץ" – עיתון שאתה בוודאי מתעב, מר מעוז – בשנים שבהן כתבתי וערכתי שם. הערצתי אותו מרחוק עוד שנים רבות קודם לכן, כשהיה בין כותבי הסאטירה של חבורת זוארץ ו"ניקוי ראש".

גם את שרית סרדס-טרוטינו הכרתי במערכות העיתונים שבהן עבדתי, ואנחנו עובדים עכשיו יחד בעריכה ובתחקירים של תוכנית הטלוויזיה "פגישה עם רוני קובן" המשודרת בתאגיד "כאן 11", שאותו – כך שמעתי השבוע למרבה החרדה – אתה וחבריך לממשלה החדשה מאיימים לסגור.

שפרה קורנפלד נשואה (בנישואים אזרחיים) למולי שגב, חברי משנים רבות של עבודה בעיתונות, שהוא גם העורך הראשי של "ארץ נהדרת", תוכנית סאטירה שאני משוכנע שתעשה כל שביכולתך להעיף מהמסך.

הספרים ליד מיטתו של אמיר בן-דוד כרגע

חכה, מר מעוז, אל תתהפך עליי. אני לא קורא רק ספרים שכותבים חברים ומכרים. אני גם אוהב את י"ח ברנר ודויד גרוסמן, את יהושע קנז ויורם קניוק, שכתב לי פעם הקדשה יפה על ספרו תש"ח, שריגשה אותי מאוד כי הוריי היו לוחמים בפלמ"ח.

ואני אוהב את חזי לסקלי (הוא היה הומו ומת מאיידס, אני מקווה שזה לא יפריע לך להנות מהשירה הפרועה והמצחיקה שלו), ואת דליה רביקוביץ, יונה וולך ודויד אבידן, שפעם ביליתי איתו לילה סהרורי בנסיעה הלוך וחזור לחיפה בחיפושית המרוטה שלו. אני לא יודע להגיד אם הוא היה פרוגרס, אבל די בטוח שהוא היה מטורלל. אבל גם גאון. לפעמים זה הולך ביחד.

ולא רק משוררים מתים אני אוהב, אלא גם את אלי הירש, שחוץ מזה שהוא משורר נהדר, גם ערך את שני הרומנים שפרסמתי בהוצאת חרגול-עם עובד, היה כיף לעבוד איתו. ואת נועם פרתום, שחוץ מזה שהיא מופע זיקוקי דינור צבעוני בעברית, היא גם זמרת נהדרת, ופעם  הופיעה עם הלהקה שלי, אבטיפוס, ושרה איתנו את שירה "מפרקים את העיר", שמתחיל ככה:

שעת דמדומים מוקדמת
גבר חדש עירום במיטתי
בחוץ תל-אביב קודחת
רועשת
רוטטת –
מפרקים את העיר.
מבעד לחלונות הזכוכית הרחבים משקולת זהב-לבן מסתחררת במהירות מפלצתית באוויר,
חותכת טלאיי-שמים בצורות גיאומטריות,
מתיזה סביבה רסיסי אור בהיר.
כל השטח מופז,
לא מפורז
מופגז על-ידי כוחות בנייה משחרים –
להרוס!
לנתץ!
לשבור!

אני מניח, מר מעוז, שתחוש אי-נוחות מנוכחותו של גבר חדש ועירום במיטתה של המשוררת (בהמשך השיר הם מזדיינים בלהט, אבל זה שיר ארוך ולא רציתי לצטט את כולו. חפש אותו ברשת), ואני מניח שלא תזהה את עצמך עם הכוחות הרועשים מחוץ לחלונה, בדרכם להרוס, לנתץ ולשבור.

נעם פרתום ויונתן כנען במופע "שירים מהבידיבום", 2013 (צילום: איליה מלניקוב, ויקיפדיה)

אני גם משער שתעשה כל שביכולתך, ותפעיל את מלוא סמכויותיך החדשות כראש הרשות לזהות יהודית ולאומית, להרחיק את כל תלמידי ישראל מהיצירות העבריות ההרסניות האלה שמניתי כאן.

אני מקווה שהצלחתי גם לשעשע אותך. את ההומור שלי ירשתי בעיקר מיהודים. אפרים קישון, ניסים אלוני, ג'ו אל-דרור, מודי בר-און, לארי דייוויד, ג'רי סיינפלד, וודי אלן, עלי מוהר, דורון רוזנבלום, אם למנות רק כמה.

אני מקווה שהצלחתי גם לשעשע אותך. את ההומור שלי ירשתי בעיקר מיהודים. אפרים קישון, ניסים אלוני, ג'ו אל-דרור, מודי בר-און, לארי דייוויד, ג'רי סיינפלד, וודי אלן, עלי מוהר, דורון רוזנבלום, אם למנות רק כמה

כשאני עצוב אני תמיד חוזר לשירים עבריים, שהם האהבה הכי גדולה של חיי. כתבתי כאן בזמן ישראל סדרת כתבות שאני גאה בה, "אתם זוכרים את השירים", על שירי המשוררים המולחנים בעברית, כדאי לך לקרוא אותה. בימי ראשון אני מלמד כתיבה והלחנת שירים בבית ספר "רימון", ובכל פעם שאני מגיע לשם, הלב מתרחב לראות את החבר'ה הצעירים יושבים על הדשא, מנגנים ושרים יחד. ובכל יום זיכרון אני בוכה עם "בן יפה נולד", "שנינו מאותו הכפר" ו"מה אברך". יהודי סנטימנטלי, נו.

כשאני חושב על הזהות היהודית שלי אני נזכר בבקרים שלמדתי את דף הגמרא היומי במכללת "עלמא". אבל אם להיות הוגן וישר עם עצמי ואיתך, לא התמדתי בזה מספיק כדי לעשות מזה עניין. כנראה שארמית לא באה לי טוב. אשתדל לתקן את זה. את "עלמא" (שהקימה ומנהלת הצדיקה רות קלדרון) אני פוקד על בסיס קבוע, ומקווה מאוד שלא תתנכל לה למרות פרוגרסיביותה.

בית מכללת עלמא ברחוב שד"ל בתל אביב (צילום: עמוד הפייסבוק של עלמא)

וכך, אם לחזור לזהות היהודית שלי, נגיע בהכרח לחגי ישראל. את סוכות אני לא סובל. אני לא בטוח שאני מבין למה הפיטם של האתרוג כל כך חשוב, אבל יכול לחיות עם זה. פעם, לפני שנים, שכחתי באנג במסיבת פורים פרועה שנערכה במבצר הצלבני בקיבוץ יחיעם. אם הוא עדיין שם, הוא בטח נורא מסריח והמבקרים בטוחים שזה ריח של צלבנים.

בליל הסדר תמיד צחקקתי כשיצא לי להקריא את "תבואי בעדי עדיים שדיים". ביום כיפור אני לא צם, אבל תמיד נזכר ב-1973. בחנוכה אנחנו תמיד מדליקים נרות ושרים "מי ימלל גבורות ישראל" בשני קולות. אבל סופגניות אני כבר לא אוכל. הן נורא משמינות, ובכל מה שנוגע למשקל, אני לא מאמין בניסים.

בחנוכה אנחנו תמיד מדליקים נרות ושרים "מי ימלל גבורות ישראל" בשני קולות. אבל סופגניות אני כבר לא אוכל. הן נורא משמינות, ובכל מה שנוגע למשקל, אני לא מאמין בניסים

שני הבנים שלי חגגו בר מצווה, אבל בגרסה רפורמית, פרי סטייל, שאני לא בטוח שהרשות לזהות יהודית לאומית תאשר. יחד עם אמא שלהם (אנחנו לא נשואים, מצטער, אבל חיים בשוויון מוחלט) החלטנו שחשוב שהם יניחו תפילין ויעלו לתורה לפחות פעם אחת, ולשמחתנו הם הסכימו איתנו.

בשער החוברות שהדפסנו לטקסי בר המצווה שלהם ציטטנו מתוך מכתב יפה שכתב חיים נחמן ביאליק ב-1930 לחיים אומסנקי מקיבוץ גניגר, שביקש מהמשורר הלאומי עצה, איך על חילונים לנהוג בחגי ישראל:

"עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכול באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה".

יפה, נכון? אני חושב שאנחנו נוהגים על פי עצתו תמיד. או לפחות משתדלים לנהוג כך. למרות שאנחנו כנראה מתחכמים קצת יותר ממה שבאמת נחוץ.

בטקסי בר המצווה שערכנו לבנינו שילבנו שירים עבריים שאנחנו אוהבים. שרנו את "בראשית" של אהוד מנור ("גן בעדן, גן בלי שער / משמיים, גשם טוב ניתך / אלוהים היה רחום עם שחר / ולמשמרת נתן הוא לי אותך") , את "מי שמתעטף בטלית" של יהודה עמיחי, ושרנו את "מי האיש" שהלחין ברוך חייט על פי תהילים ל"ד, ואת "שיר למעלות" שהלחין יוסף קרדונר על פי תהילים קכ"א וגם את "תפילה" של לאה גולדברג ("למדני, אלוהי, ברך והתפלל / על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל / על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל").

כשעוברים על כל מה שכתבתי כאן – וזו תמונה חלקית בלבד, כמובן – נדמה לי שאין מנוס מלהסכים שמדובר בזהות יהודית, עברית ולאומית. ברור שזו זהות שלא הייתה יכולה להתגבש בשום מקום אחר ובשום תרבות אחרת. אבל אתה וחבריך לנעם, מר מעוז, בוודאי תטענו שזו זהות רופסת, שטחית, רדודה, צעקנית, חסרת שורשים וריקנית.

זו תמונה חלקית בלבד, כמובן – אבל נדמה לי שאין מנוס מלהסכים שמדובר בזהות יהודית, עברית ולאומית. ברור שזו זהות שלא הייתה יכולה להתגבש בשום מקום אחר ובשום תרבות אחרת

אני גם מניח – על בסיס הצהרותיך – שמעתה והלאה תעשה כל שביכולתך להרחיק אנשים כמוני מבתי הספר ומבני הנוער, כדי שחלילה לא נרעיל את הנפשות הזכות עם רעיונות הפרוגרס המטורללים שלנו.

כנראה שהזהות הלאומית והיהודית שלך, מר מעוז, זקורה יותר, חזקה יותר, קשוחה כפלדה. ולכן, לסיום מכתבי, אני שב ומאחל לך מכל הלב: לך תזדיין.