זירת הבלוגים

נצחון האדם הלבן

השחקנים השחורים/היספנים של "המילטון" מאמצים באהבה ובהזדהות את הסיפור ההיסטורי הלבן של הולדת האומה האמריקאית

09/09/2019 17:26
Lin-Manuel Miranda, creator of "Hamilton: An American Musical," walks onstage during the curtain call on the opening night of the Los Angeles run of the show at the Pantages Theatre on Wednesday, Aug. 16, 2017, in Los Angeles (צילום: Chris Pizzello-Invision-AP)

המחזמר Hamilton הוא תופעה. המחזמר המצליח ביותר בתולדות ברודווי BY FAR. כעשרת אלפים איש מדי שבוע משלמים בין מאתיים לאלף דולר כדי לחזות בתופעה (במחירי קופה רשמיים. בשוק הספסרות באינטרנט המחירים הרבה הרבה יותר גבוהים).

המילטון הוא המופע הראשון בברודווי שעבר רף הכנסות של 3 מליון דולר בשבוע אחד, קצת לפני שעבר את הרף של 4 מליון דולר בשבוע. בממוצע הכניס בכל אחת מארבע שנותיו על הבמה עד כה מעל 140 מליון דולר.

לשם ההשוואה המחזמר השני לו בהצלחה מסחרית בתולדות ברודווי The Lion King, מכניס בשנה ממוצעת כמחצית הסכום הזה. בעיקר ספק אם נרשמה אי פעם אחידות דעים שכזו בין מבקרי תיאטרון, שמדובר גם בהישג אמנותי יוצא דופן.

המחזמר פרי עטו והלחנתו של לין-מנואל מירנדה, מספר את תולדות חייו של שר האוצר הראשון של ארצות הברית, אלכסנדר המילטון, אהבותיו, שנאותיו והתככים הפוליטיים שהובילו לסופו הטראגי, והכל במוסיקת ראפ מפתיעה ומשובחת.

לאחרונה יצא לי לחזות בארוע הזה (לא מכרתי כליה ולא משכנתי את הילדים, כפי שכבר הציע מבקר הניו-יורק טיימס לעשות. רוצים לדעת איך? טיפ מגניב בסוף הפוסט). אין ספק שמדובר בארוע נדיר. קטונתי מלהסביר, יש מספיק ביקורות אונליין, לכו לקרוא אותן. רק אומר שההצלחה מהמוצדקות בתולדות התיאטרון.

צוות השחקנים והרקדנים המוכשרים בטירוף כמעט כולו לא-לבן. השחקנים שחורים או היספנים (כמו מירנדה עצמו). אני ישבתי וצפיתי בצוות המהמם הזה וחשבתי לעצמי – איזה כיף להיות לבן באמריקה

צוות השחקנים והרקדנים המוכשרים בטירוף כמעט כולו לא-לבן. השחקנים שחורים או היספנים (כמו מירנדה עצמו). אני ישבתי וצפיתי בצוות המהמם הזה וחשבתי לעצמי – איזה כיף להיות לבן באמריקה (למרות שהייתי צריך לסייג את המחשבה הזו לניו-יורק). ההצגה הזו היא תעודת הנצחון של האדם הלבן באמריקה (או בניו-יורק).

יש הסברים למה לין-מירנדה בחר בצוות של מיעוטים אמריקנים, אפשר למצוא אותם בראיונות איתו ברשת. הם לא קשורים לתחושת הנצחון שלי כלבן ניו-יורקי לרגע.

המחזה מציג את המילטון ווושינגטון, מדיסון, בר, ג'פרסון וכמה מאבות האומה האחרים (לצד מלך אנגליה בכמה אתנחתאות קומיות קומיות במיוחד). לא צריך להיות מומחה לתולדות ארצות הברית בשביל לדעת שכל האבות המייסדים היו לבנים צחים, והשחורים היחידים בסביבתם היו העבדים של כמה מהם.

השחקנים השחורים/היספנים האלה מאמצים אל חיקם באהבה, בקשר רגשי עמוק ובהזדהות את הסיפור ההיסטורי הלבן של הולדת האומה האמריקאית.

המחזה אינו נוגע בשאלת העבדות כמעט בכלל, כי הוא לא היה בשלב הזה במרכז סדר יומן של הדמויות בו. שחורים, ולבטח היספנים, לא היו קיימים אז בכלל בשיח הציבורי. ודאי שלא כדוברים, ולא הרבה כמושאי דיבור. הם התחילו להופיע במאבקים סביב העבדות כמה עשרות שנים מאוחר יותר.

כל האבות המייסדים היו לבנים צחים, והשחורים היחידים בסביבתם היו העבדים של חלקם. השחקנים השחורים/היספנים האלה מאמצים אל חיקם באהבה ובהזדהות את הסיפור ההיסטורי הלבן של הולדת האומה האמריקאית

ובכל זאת הצוות של המילטון מוכיח שהם אימצו את סיפור האבות המייסדים לסיפור שלהם. הם לא רק נשאים אלא פרזנטורים מוכשרים ביותר ואמינים ביותר של הסיפור ההיסטורי של ארצות הברית הלבנה, ארצות הברית שהיא גם שלהם.

אדם אמריקני לבן שצופה בהצגה צריך להיות מרוצה מאד מאד. בעבר היו לו כלים של דיכוי וגזענות שהובילו למאבקים בלתי פוסקים ולעתים אלימים ולמבוכות גדולות לארצות הברית בעולם.

והנה לאחר שאלה הונחו ולאחר ששערי החברה האמריקנית (או לפחות הניו יורקית) נפתחו גם בפני שחורים והיספנים, זכה האדם הלבן לאישור חיובי לפרקים מסוימים בהיסטוריה שלו (לצד אזכורים צודקים וחשובים של חלקים מקוממים). יש לו שותפים חדשים ומוכשרים למלאכת קיום האומה האמריקנית וכתיבה מתמשכת של קורותיה. מלאכה חשובה ומורכבת.

כשיוצאים מהאולם, נפעמים וקצת כואבים את הסוף המר של המילטון, אי אפשר שלא לחשוב על הסכנות שההישג הזה של האדם הלבן עומד בפניהן.

השנאה והגזענות שמנהיגי הציבור הלבן בארצות הברית היום מפגינים כלפי כל מה שאינו דומה להם וגם של כל מי שדומה להם ואינו חושב כמוהם, עלולים בסבירות גבוהה להרוס את שבנו יחד לבנים ושחורים בארצות הברית בעשורים האחרונים. הוא מאיים לגלגל את ארצות הברית אחורה, חזרה לימים של מאבקים, אלימות ודיכוי שיקחו מהאמריקני הלבן את כל הגיוון והצוותא שניו-יורק מציעה לו.

לאחר שהונחו כלי הדיכוי והגזענות ולאחר ששערי החברה האמריקנית (או לפחות הניו יורקית) נפתחו גם בפני שחורים והיספנים, זכה האדם הלבן לאישור חיובי לפרקים מסוימים בהיסטוריה שלו

ואז חושבים על הבית. כמו הרבה השוואות, גם כאן ההשוואה רחוקה ממושלמת. המטענים בין הצדדים שונים מהותית. ועדיין יש הרבה מה ללמוד מהאופטימיות שהמחזה נוסך בכך כלבן, ומהפסימיות המשתלטת כשמקשיבים לחדשות.

*  *  *

אז אתם סקרנים איך נכנסתי לארוע? טיפ מחברה שמתמצאת היטב ברזי ברודוויי. זה לא סוד, אבל זה לא מפורסם בשום מקום, והרבה מקומיים שדיברתי איתם לא ידעו על זה.

בקצה האולם, מאחורי השורה האחרונה, ישנם מקומות עמידה, עם מעקה להישען עליו, ועליו חרוטים מספרי מקומות בעמידה. לציבור הרחב לא מוצעים כרטיסי עמידה למקומות אלה, בין היתר כי הם שמורים לאורחים של השחקנים וההפקה.

אבל בדקות הממש אחרונות לפני עליית המסך מוצעים למכירה כרטיסי עמידה למקומות האלה. 40 דולר לכרטיס. כמו שאתם יודעים – ישראלים אנחנו, עמדנו רק בחצי הראשון, בהפסקה עברנו למקומות ריקים שאיתרנו מבעוד מועד, לשבת ליד אנשים ששילמו אלף דולר ויותר לכרטיס. הגיעו לקופת התאטרון כ-45 דקות לפני ההצגה, עימדו בתור ה cancellations ובקשו כרטיס עמידה.