קראתי את הפרסומים על הילד בן ה-10 שהתאבד כביכול בעקבות חרם או אירוע חברתי שעבר בבית הספר, ואת הפרסומים על הילדה הקטנה שעברה התעללות חברתית החלה ללמוד השנה בבית ספר חדש כדי להתרחק מהצלקת הנפשית שתשאר שם כנראה לתמיד.

ונזכרתי, בפתחה של שנת הלימודים, בדודאל מזרחי ז"ל שהתאבד בגלל התעללות חברתית קשה, ובאחיינית הקטנה שלי, רק בכיתה ג', שמתלוננת כי יש שתי ילדות שמציקות לה.

והנה אני כבר בן 40, וזה מחזיר אותי אחורה לגיל 10, בכיתה ד', כשרשמו לי ב"ברכת פרידה" – "שתדע שאהבנו אותך גם אם לפעמים התאכזרנו אלייך".

וזה מחזיר אותי לכיתה ה', כשאני תלמיד חדש בבית ספר חדש שצוחקים עליו כי קשה לו לעכל את המעבר לעיר חדשה. וזה מחזיר אותי לכיתה ו', כשאף אחד לא משחק איתי בהפסקות ואני לבד.

וזה מחזיר אותי לכיתה ז', כשמתחילות גם המכות בנוסף לעלבונות, וזה מחזיר אותי לכיתה ח' כשאף אחד לא רוצה לשבת לידי בשורה האחרונה בכיתה, ואף קבוצה לא בוחרת בי "לשחק כדורגל" בשיעורי התעמלות. והפחד לצאת למסדרון כי אני יודע שמישהו יצחק עליי, מישהו אולי ינסה להכות.

וזה מחזיר אותי לכיתה ט', כשאני מגיע לתיכון, ואני לבד ואני מגיע לכיתה שמורכבת מילדים שמזהים מהר מאוד את החולשה שלי והופכים אותי לשק החבטות שלהם, ואחרי חודשיים אני מגיע לכיתה חדשה שכבר התגבשה וגם שם לא מקבלים אותי ובהפסקה אחת מישהו מצמיד אותי לשולחן וילדה אחרת מכה אותי עם ספר על הראש כשכולם מסביב צוחקים, ובאחד הימים מישהו דוחף אותי לקיר ומפנים אותי לבית חולים.

וזה מחזיר אותי לכיתה י', כשאני מוצא את הספרים שלי מפוזרים בכיתה והתיק רטוב, ובאחד השיעורים מישהי תגיד למורה בקול רם שאני חושב "שתהיה שנה לא טובה", כי כולם שונאים אותי, ובעוד הפסקה תקרא לי אחת התלמידות בכיתה להתקרב אליה כי "יש לה משהו להגיד לי" וכשאני אתקרב אליה מספיק היא תירק עליי ליד החברות שלה. וביום אחר אני אגיע לכיתה ואני אראה שלקחו לי את השולחן והוא יחזור אליי עם קללות.

וזה מחזיר אותי לכיתה י"א, לטיול השנתי, לאוטובוס, כשבאמצע הנסיעה יבואו לעמוד לידי כמה ילדים והם ימשכו לי בשיער עד שייתלש, וכשיועצת בית הספר תגיע לכיתה לדבר איתם, בסוף השיעור הם "יודו לי" שבזכותי היה להם "שיעור חופשי" ויצחקו.

וזה מחזיר אותי לכיתה י"ב, לטיול השנתי לאילת, כשאני יושב 3 שעות לבד ליד האוטובוס ב"זמן החופשי" שנתנו לנו כי אין לי עם מי ללכת. וכמובן שזה מחזיר אותי למסיבת הסיום של התיכון, כשאני נוסע חזרה הביתה עם הקלה גדולה ותחושה של ניצחון.

וכל לילה בכל השנים האלו, אני אשאל את עצמי בבכי, "למה?!" "מה עשיתי לכם?!" "למה אתם מתאכזרים אליי?!" "מה לא בסדר בי?" – והאמת היא, שעד היום אין לי תשובה. אני רק יכול לומר לעצמי שהיום אני לא צריך את התשובה שלהם! היום אני יודע מי אני, מה אני, למה אני מסוגל ואיך אני היום שונה לחלוטין מכל מה ומי שהייתי פעם.

כששומעים על הסיפור שלי שואלים אותי לפעמים "איפה הייתה מערכת החינוך?" – אני יכול להגיד שבעיר בה למדתי בבית הספר היסודי, לפעמים היה נדמה שגם ה""מחנכת"" שלי הייתה "משתתפת בחרם".

אני זוכר שהיא הייתה "מתקדמת" רק עם התלמידים ה"חזקים" של הכיתה, אותם אלה שמכים אותי, אותם אלה שצוחקים עליי, והיא הייתה מודעת לכל, כל ה"מערכת" הייתה מודעת להכל! אבל היה למערכת יותר נוח לקרוא להורים שלי לשיחה ולומר להם שהם צריכים להכיר בעובדה שהבן שלהם "מפגר".

בבית הספר התיכון המערכת דווקא מאוד ניסתה לעזור ולהבין את שורש הבעיה, "מה גורם לתלמידים להציק למישהו שלא עשה כלום ושום דבר לאף אחד?!" אבל לא הצליחו להגיע לתשובה או למסקנה.

אולי בגלל שזאת החברה הישראלית שבמשך שנים על גבי שנים "צוחקת" על השכבות החלשות בתוכה?! אולי גידלו פה את כולם על "אתוס" שכל הישראלים צריכים להיות "גיבורים" וילד שהוא קצת יותר רגיש או שקט "אין לו מקום?!"

או אולי בכלל כל מי שאומר ש"ילדים הם עם של נבלות" פשוט צודק, וככה זה בג'ונגל… כולם צריכים להיות ב"חבורות" וה"מנודים דינם להירדף ולהיטרף"?!

היום לא הכל זוהר בחיים שלי ואני לא "מוצף" בחברים, ובהחלט יש בי "צלקות" שנשארו מאותה התקופה, אבל אם הייתי יכול לדבר שוב עם אלעד הילד/נער, הייתי אומר לו שיש תקווה ושלא כל החיים הוא ירגיש כמו שהוא הרגיש אז.

הלוואי ומישהו יכול היה לדבר עם אותו ילד בן 10 ולהגיד לו לא לקפוץ ולוותר על החיים.

אלעד עזר הוא בן 40 ממרכז הארץ ועובד בתחום התיירות היוצאת.