"אם יבש מעין שיריך אל תיתן שנדע זאת לפניך" - שנה למות יורם טהרלב

יורם טהר-לב, 2008 (צילום: Yossi zamir/Flash90)
Yossi zamir/Flash90
יורם טהר-לב, 2008

בשבוע שעבר, ב-6 בינואר, מלאה שנה למות הפזמונאי-משורר הנהדר יורם טהרלב בגיל 83. הוא חדל לכתוב פזמונים סביב גיל 50, כאשר לזכותו נזקפו קרוב לאלף פזמונים, כ-850 מתוכם הולחנו.

טהרלב פנה לאפיקי יצירה אחרים: פירושים לספרי מוסר יהודי, פרפראזות משלו על פסוקי תנ"ך ועל דברי חכמים ועוד, והוא הופיע בהתמדה בערבי שירים וסיפורים משלו.

בשבוע שעבר, ב-6 בינואר, מלאה שנה למות הפזמונאי-משורר הנהדר יורם טהרלב בגיל 83. הוא חדל לכתוב פזמונים סביב גיל 50, כאשר לזכותו נזקפו קרוב לאלף פזמונים, כ-850 מתוכם הולחנו

יורם טהרלב לא הלך לאיבוד כמו יוצרים לא מעטים "לשעברים" שנהיו לעתים טרגיים, כאילו נקברו בעודם בחיים. הוא השכיל להמציא את עצמו מחדש. "אם יבש מעין שיריך/ אל תיתן שנדע זאת לפניך", כתב בשיר קצרצר שראוי לשמש מעין מנטרה ליוצרים שחייהם מתנהלים בין תקופות פריחה לשקיעה, כמו ברכבת הרים.

"משוררנו הלאומי" ח.נ ביאליק חיבר רק תשעה שירים במהלך עשרים וכמה שנותיו האחרונות. באותן שנים הוא לא חדל מפעילות ספרותית אינטנסיבית: ליקוט ותרגום מעשיות, חיבור מסות מרהיבות. אחדים מפרשני שירו הנודע "צנח לו זלזל" מצאו בשיר הזה מעין קינה על מעיין השירה שהתמצה והוא עומד להיחרב. "שרביט קירח, לא ציץ לו ופרח./ לא פרי ולא עלה", כתב ביאליק בן ה-48. הוא מת ב-1934, בן 61 בלבד.

ואולי מעיין יצירתו של ביאליק היה חוזר ומבעבע אילו האריך ימים? כבר היו יוצרים שחוו תקופות אלם, בצורת ומחסומי יצירה וחזרו ליצור בתנופה, אפילו בזקנתם.

הסופר ס. יזהר הוא מקרה קיצון נדיר. האלם הספרותי של יזהר נמשך כ-31 שנים, מאז פרסום ספרו המונומנטלי "ימי צקלג". והנה הסכר נפרץ בהיותו בן שבעים פלוס. ס. יזהר שב והיה כמעין המתגבר. שובר השתיקה הראשון היה הספר "מקדמות". בן 76 היה יזהר כאשר הספר יצא לאור. בהמשך פורסמו בזה אחר זה שבעה ספרים נוספים. האחרון שבהם "גילוי אליהו" שרקעו מלחמת יום הכיפורים, פורסם כשבע שנים לפני מותו של יזהר על סף גיל 90.

טהרלב השכיל להמציא עצמו מחדש. "אם יבש מעין שיריך/ אל תיתן שנדע זאת לפניך", כתב בשיר קצרצר שראוי לשמש מעין מנטרה ליוצרים שחייהם מתנהלים בין תקופות פריחה לשקיעה, כמו ברכבת הרים

אלמנתו נעמי סמילנסקי סיפרה לכתבת "הארץ" נרי לבנה, שיזהר היה מדוכא בכל שנות האלם הספרותי. הוא פנה ללימודי חינוך, חיבר מסות על סוגיות חינוכיות, "אבל כל חדוות החיים שלו הייתה קשורה לכתיבה", העידה, "כל היכולת הממשית לחוות את החיים".

ואני נזכרת במה שסיפרה לי עורכת כתב עת שבו פורסמו חלק ממסותיו של יזהר באותן שנות אלם. היא התמודדה עם אנרגיית כתיבה אדירה שהניבה עודפי מלל ראויים לדילול ולמחיקה. אולי היה בהם פיצוי חלקי על ההימנעות מחיבור ספרים.

איך נפרצה הסתימה-חסימה יצירתית? לפי נעמי סמילנסקי זה קרה בעקבות פנייתו של המו"ל אוהד זמורה שביקש להוציא מחדש את "ימי צקלג". והיה טריגר נוסף: אישים מעיריית רחובות, עיר הולדתו של יזהר, ביקשו מהסופר לספר לעולים חדשים על רחובות. "זה פתח איכשהו את הסתימה והוא התחיל לכתוב".

*  *  *

זאת הנחה נפוצה: יצירתיות היא עניין הורמונלי, היא מונעת מתשוקה. ג'וזף הלר, מחבר הספר "מלכוד 22" שהופיע ב-1961 והיה לספר פולחן של מתעבי מלחמות, חיבר בזקנתו את ספרו האחרון "דיוקנו של האמן כאיש זקן". זהו כמובן ניגודו האירוני של "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" מאת ג'יימס ג'ויס, המתאר את התבגרותו של נער אירי קתולי המועיד עצמו להיות אמן.

אלמנתו נעמי סמילנסקי סיפרה לכתבת "הארץ" נרי לבנה, שיזהר היה מדוכא בכל שנות האלם הספרותי. הוא פנה ללימודי חינוך, חיבר מסות על סוגיות חינוכיות, "אבל כל חדוות החיים שלו הייתה קשורה לכתיבה"

ספרו של הלר מבריק, משעשע וכאוב. גיבורו, יוג'ין פוטה, מחפש נואשות אחר נושא רענן לרומן החדש שלו. הוא מנסה להתכחש לעובדה שאהבתו למלאכת הכתיבה חלפה, שבלי תשוקה – אין יצירה. בספר שלטת תחושת אין אונות ואוזלת יד. מבקרים ציינו שזהו ספר על מותו של היצר ודעיכתה של היצירה. ג'וזף הלר מת בגיל 76, ב-1999.

ואילו א.ב יהושע, סופר פורה במיוחד, אמר בראיון ל"הארץ" חודשים אחדים לפני מותו הצפוי שיש לו בראש מתווים לרומנים וסיפורים נוספים. אבל גם הוא הכיר בפחד המוכר לכל יוצר. שמעתי אותו לפני שנים אומר בראיון רדיופוני: בעלי מיומנויות נרכשות כמו רופאים, מהנדסים, פיזיקאים וכדומה אינם פוחדים בדרך כלל שמקצוענותם תימחק ותתפוגג. ואילו אנשים כותבים וגם יוצרים אחרים לא בטוחים שיהיה המשך ליצירתם, שהם לא "יאבדו את זה" ושמעיין יצירתם ימשיך לנבוע. לעתים קרובות הם חשים או חוששים שהפעם זאת יצירתם האחרונה.

*  *  *

אותה "אנרגיה יצרית" המאפיינת כתיבה צעירה לא נתפסת תמיד כיתרון. סגולות כמו בשלות, פיכחון, פיוס וגם חמלה מאפיינות יותר כתיבה מאוחרת. את זאת מדגימה, בין השאר, כתיבתו של עמוס עוז. עוז עצמו אמר בשנותיו האחרונות שהוא הנמיך בבגרותו את הווליום וניסה לחתור לפשטות. על כך מדבר הפרק התשיעי בספרה של נורית גרץ "מה שאבד בזמן, ביוגרפיה של ידידות", שיצא לאור בהוצאת "דביר" בסתיו 2020, קרוב לשנתיים לאחר מותו של עמוס עוז. עוז וגרץ היו חברים קרובים והדיאלוג המתמשך ביניהם מתואר בספר המעניין.

א.ב יהושע, סופר פורה במיוחד, אמר בראיון ל"הארץ" חודשים אחדים לפני מותו הצפוי שיש לו בראש מתווים לרומנים וסיפורים נוספים. אבל גם הוא הכיר בפחד המוכר לכל יוצר

נורית גרץ כותבת על "הדיאלוג הסמוי שבין עמוס עוז למבקריו". היא, כדבריה, אוהבת את כל ספריו של עוז אבל לא דוחה על הסף ביקורות רעות, לעתים אכזריות ואלימות, שהטיחו בו מבקריו. הוא הואשם באמביציה עצומה לחבוק עולמות, בצרחנות ובדציבלים גבוהים מדי, במטאפוריקה רעשנית, ב"לשון ארגמן ושיראין", כביטויו של חוקר הספרות אריאל הירשפלד. בחיפושיה בארכיונים ובעיתונים ישנים נורית גרץ מצאה ש"בין עוז למבקריו לא היה רק כעס, אלא דיאלוג סמוי".

גרץ מצטטת אמירה של עמוס עוז, הכלולה בספר שיחותיו שם שירה חדד "ממה עשוי התפוח", שיצא לאור ב-2018. "כנראה", אומר עוז, "הקשבתי במיוחד לביקורות שאמרו לי תירגע קצת, תנמיך את הווליום. […] יכול להיות שזה השפיע עלי. […] אמרו גם שידבר כמו בן אדם, שלא ידקלם. שלא יהיה מין הפגנת עושר כזאת".

נורית גרץ מזכירה גם את דברי מבקר הספרות עמרי הרצוג ברשימה על ספרו המאוחר, הבשל, של עוז "בין חברים" שהופיע ב-2012. כתיבתו המוקדמת של עוז על הקיבוץ אכן התאפיינה באנרגיה יצרית. עמרי הרצוג (לטעמי מבקר משובח וחכם) כתב:

"כעת עוז מביט בסקרנות מלנכולית על המקום הקטן שביקש לתקן עולם. שפתו המאוחרת מדברת בטון מתון, מפוכח ושלם, מריר ומלא חמלה".

"כנראה", אמר עוז, "הקשבתי במיוחד לביקורות שאמרו לי תירגע קצת, תנמיך את הווליום. יכול להיות שזה השפיע עלי. אמרו גם שידבר כמו בן אדם, שלא ידקלם. שלא יהיה מין הפגנת עושר כזאת"

"אני שואלת את עצמי האם אחרי גיל שישים אנחנו נידונים לחזור על כל מה שכבר אמרנו" חושבת גיבורת סיפורה של סימון דה-בובואר "גיל המתינות". הגיבורה היא אשת אקדמיה מוערכת ומחברת ספרי הגות המתמודדת עם תסכולים וחרדות של תחילת הזקנה. בעלה המדען טוען ש"המדענים מחוסלים הרבה לפני גיל חמישים". והיא אומרת: "גם בספרות יש בטח רגע שבו אי אפשר לעשות יותר מלדשדש במקום אחד".

כבר היו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר משומש, מעופש. לעומת זאת, מחקרים דווקא מצביעים על מאפיינים ייחודיים של יצירה לעת זקנה. הבולטים שבהם: חתירה לפשטות וחסכון בקישוטים אמנותיים (ראה דוגמת עמוס עוז שהובאה לעיל), התבוננות מעמיקה פנימה והצטמצמות המרחב החיצוני, אדישות יחסית למוסכמות האסתטיות של התקופה, הבעה אינטנסיבית.

על כך כותבים ד"ר מירי ורון והפרופסור אמיר כהן-שלו בספרם "על שפע היש הנמלט – שירה בזקנה, זקנה בשירה". כבר ציטטתי אותם בעבר בהקשר אחר.

*  *  *

"המילים היו נעורי, השנים הן האבן הזאת שעל פי", כתבה לאה גולדברג באחד משיריה המאוחרים. שיר אחר שלה מתקשר לסוגיית הרלוונטיות של יוצרים ותיקים. הוא כלול ב"שירים ג":

"אל תנסה ללכת עם הדור,
הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור הולך למקום אחר
ולך אין הזמנה.

אל תנסה ללכת עם הדור
הדור אינו רוצה שתלך עם הדור.
הוא רוצה אותך היום לקבור
ולהנחילך לדורות אחרים".

"אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור / הדור הולך למקום אחר / ולך אין הזמנה. / אל תנסה ללכת עם הדור / הדור אינו רוצה שתלך עם הדור. / הוא רוצה אותך היום לקבור / ולהנחילך לדורות אחרים"

פרשנים ציינו שהשיר הוא תגובה עצובה של המשוררת לפואטיקה החדשה של שנות החמישים והשישים במאה הקודמת. זאת סוגיה ראויה לעיון ולפוסט נוסף: הרלוונטיות של יוצרים ותיקים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,240 מילים
סגירה