נסרין כבשה את המיינסטרים ואת לבבות הישראלים שבאו לצפות ב-1:1 שהסתיים בין ישראל למקדוניה. נסרין שרה בפתיחת המשחק את התקווה. חלקים רבים בהמנון לא מדברים אל ערביי ישראל.

נסרין אמנם התגיירה ושמה בעברית "ברכה קדרי", אך הגיור שלה לא הוכר על ידי הרבנות ומשרד הפנים. הזמרת המצליחה, שופטת ב"דה וויס", השלימה את הליך הגיור בבית דין רבני עצמאי שהיה היחיד שהסכים שתמשיך לשיר.

גם לואי, הזמר הדרוזי, שר בחגיגות השבעים לישראל את ההמנון, למרות שכנסת ישראל בחרה בו כאזרח סוג ב' כשחוקקה את חוק הלאום. נסרין ולואי מאוד אהובים, הם זמרים טובים (למרות שהם אזרחים סוג ב'), לא ממש מביעים דעה, אומרים את מה שהישראלים רוצים לשמוע, ומקובלים מאוד על עם ישראל. ברשת לא תמצאו עליהם טוקבקים מרושעים. ההיפך.

לוסי אהריש לא זמרת. היא גם לא עברה גיור למרות שנישאה רחמנה ליצמן לישראלי-יהודי (צחי הלוי). התקשורת געשה בימים האחרונים על כך שהוצבה שמירה לגיא פלג מחברת החדשות שספג איומים על חייו, תוצאה של הסתה פרועה שנשבה מהבית ברחוב בלפור.

התקשורת זעקה בצדק סיסמאות של חופש הביטוי ותקשורת חופשית. זו אותה תקשורת שסתמה את הפה של לוסי אהריש. העיפה אותה מלוח השידורים ואין גוף שידור טלוויזיוני שמסכים שתשמיע את דעתה, שתשמש קול לערביי הישראל. הקול השפוי שכל כך אהבתי לשמוע. אני מתגעגע אליה, למונולוג השבועי שלה שהיה פנינה טלויזיונית ודמוקרטית. אין לה תחליף.

לוסי אהריש: "אני כבר שמונה חודשים לא נמצאת בתקשורת הישראלית. אני לא רואה ערבים בתקשורת הישראלית. אני לא רואה ייצוג ערבי בתקשורת הישראלית. תתבייש לה התקשורת הישראלית, שאני לא רואה מישהו ערבי מדבר שם. לא באולפנים, לא מדבר בשמם, לא מדבר כמומחה בשמם. לא מדבר כמומחה למשהו. ואחר כך שואלים למה אנשים בבית מפחדים מערבים, אם התקשורת עצמה לא מראה ערבים. תתביישו לכם בתקשורת. זה מעצבן אותי".

היא צודקת. אין קול ערבי בתקשורת. מדובר על קהל של 2 מיליון אזרחים שאיש לא מדבר בשמם. כן, יש את התוכניות הללו שהגופים התקשורתיים מחוייבים מתוקף הרשיונות, אך מדובר בתוכניות פרווה שלא באמת מעניינות. לא נאמר שם שום דבר משמעותי.

לעיתים הם אפילו משרתים או אולי מפחדים מהשלטון של הטלוויזיה או השלטון ההוא המפחיד. בעצם אני לא יודע מי יותר מפחיד. אבא שלי נהג לומר שזו נבלה וזו טרפה.

היה עצוב לשמוע את התסכול של אהריש מתפרץ בשידור ברדיו כשראיינה את הבמאי רון כחלילי יוצר הסידרה שנאת מוות" (HOT8), העוסקת בשנאת ערבים בישראל: "אני מפחדת ממה שאני הולכת לראות, אני מתבאסת על החיים שלי. אני מרגישה שיש שנאה, כלפיי אישית, כלפי המקום שאני מגיעה ממנו. אני מתאפקת לא לבכות, אני ממש נחנקת. לא יכול להיות שאנחנו עדיין מתעסקים בדבר הזה. זה מה שמפחיד אותי בסדרה שלך, אתה יודע כמה קללות אני חוטפת ביום? אני כבר לא יודעת להכיל אותן. ולפעמים באמת שבא לי לקום ולהגיד, וסליחה שאני אומרת את זה ברדיו: 'כוס אמא של כולכם, אני לא יכולה לשמוע את הגזענות שלכם יותר. אני לא יכולה לשמוע את כל השנאה והרוע הזה שמסתובב בתוככם, איך אתם מגיעים לכמות כזאת של שנאה?' אני יודעת שיש גם אצלנו הערבים שנאה כלפי היהודים, אבל די! כמה אפשר להכיל את השנאה המטורפת הזאת, במיוחד כשזה מתוזמר מלמעלה, מפוליטיקאים, מאנשים שאמורים להנהיג את המדינה".

ואהריש אכן סופגת אין ספור קללות ונאצות על היותה ערביה, על הדעות הדמוקרטיות והחברתיות החשובות שלה, על כך שהעזה להתאהב בצחי שלה, על זה שנולדה.

היא מדברת על ההסתה שמגיעה מכל כיוון. מהימין הקיצוני, המתון, הימין הליברלי, הימין הדמוקרטי, הכנסת העלובה, הממשלה הגזענית, וראש ממשלה אחד שתולש שערה שיערה מהראש של מדינת ישראל ומותיר אותה פצועה, מדממת, נואשת. נעזבת לעצמה.

ואת התקשורת, את באמת עלובה, פחדנית, כל כך צהובה שבא לי להקיא בתוך הפה שלי. יותר מכל את צבועה. תתביישי!

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.