כבר הוכחנו לעצמנו שאפשרי להפיל גם ראש ממשלה שנבחר, כי זו היא דרכה וכוחה של דמוקרטיה, והיא איננה נמדדת בקלפי בלבד. הפעם מדובר בשלטון יחיד שיצר כאן והכין תשתית של הפיכה שלטונית.

הפעם הזאת, בשונה ממחאת בלפור, נלמד ונחכים, נגשר על הפערים ונפיק לקחים. הפעם זה לא יהיה עוד רק "לא-ביבי", אלא מאבק כנגד פשע מאורגן שכבש את ארצנו היקרה. הפעם נתאגד ונעצור את כל המדינה, נילחם כתף אל כתף, למרות חילוקי הדעות והכעסים, ונזכור שיש לנו מטרה אחת: להציל את ארצנו ולהיאבק על חרותנו.

אל תזלזלו בהיותכם אזרחים שזועקים, נלחמים ויוצאים להפגין. זה רק מעיד על האכפתיות, על המופת ועל הערכים של כל אחד ברמה האישית וברמה הלאומית. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא העם בהמוניו, הרחוב זעם ובעקבות זאת התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר.

אל תזלזלו בהיותכם אזרחים שזועקים, נלחמים ויוצאים להפגין. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים יצא העם בהמוניו, הרחוב זעם ובעקבות זאת התפטרה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר

הפעם מדובר בסיטואציה שונה, בנסיבות שונות ובזמנים אחרים. מדובר בשלטון יחיד שיצר כאן והכין תשתית של הפיכה שלטונית, אבל הודות לכולנו הצלחנו להזיזו, להפגין את כוחנו ולהזכיר למי ששכח כי העם הוא הריבון. כבר לא מתפשרים יותר על דבר. הפעם זה כבודנו, מעמדנו, חיינו כעם וכחברה וזהו מאבק עתידה של ישראל.

הייתי אישה בת 49 כאשר התחלתי לגמרי לבדי את מחאת בלפור. אישה גרושה עם שלושה ילדים הלומדים בבית הספר האזורי בנהלל, שהייתה חברת הליכוד כל חייה. החל משנת 2013 הפכתי לפעילה חברתית. במשך שנים הלכתי מדי שבוע וכל יום לכול אירוע או מפגש חברתי – מצפון ועד אילת. בכל הפגנה עמדתי, זעמתי, לא התביישתי ולא חששתי.

היסטוריה: הערב במוצ"ש לפני חצי שנה 6.6.20 החלה מחאת בלפור.
הגיע לשם אורי נחמן מהליכוד לישון ברחוב במחאה מתמשכת 7*24 עד שנתניהו יתפטר.

בחמישי באותו שבוע 11.6.20 הגיע אמיר השכל ממחאת היחידים עם "מחאת הכסאות" לאותה מטרה.

3 שבועות אח"כ ב 26.6.20 עצרו בשישי את אמיר…והשאר היסטוריה. pic.twitter.com/RqJOLm6Gtg

— אייבי בנימין (@AybeeBinyamin) December 6, 2020

היו רבים שהסתכלו ובחנו אותי כ"עוף זר" וכ"הזוייה". בליכוד מאוד לא אהבו וחששו מקול זעקתי ומהביקורת הנוקבת שלי. חברי כנסת, שרים וחברי מפלגה חתמו כאחד על עצומה להגיש כנגדי עתירה כדי להוציא אותי מהמפלגה בגלל פועלי ודברי הביקורת הקשים שלי נגד ראש המפלגה שלי והמפלגה שבשלטון ובה אני חברה.

הייתי אישה בת 49 כאשר התחלתי לגמרי לבדי את מחאת בלפור. אישה גרושה עם שלושה ילדים הלומדים בבית הספר האזורי בנהלל, שהייתה חברת הליכוד כל חייה. בליכוד מאוד לא אהבו את זעקתי

יכולתי להיכנע ולהיעלב, אך היה לי חשוב לעמוד על שלי, לפנות לבית הדין של המפלגה ולהוכיחם. ואכן ניצחתי אותם. לא התפשרתי, לא ויתרתי ואמרתי להם בפה מלא: "אתם לא ליכודניקים, אתם ביביסטים!". כך קראתי להם וכך ראיתי אותם. כך טבעתי את הכינוי, שלימים הפך לא רק למושג אלא גם הגדיר תרבות מכוערת בחברה הישראלית.

הגעתי לבלפור לראשונה מיד עם סיום מחאת פתח תקווה. עמדתי שם בבלפור יחד עם בן זוגי עו"ד דוד לוי במשך שלושה שבועות רצופים. ימים אחדים לאחר מכן הגיע למקום פרופסור יורם יובל, שמיקם את אוהל המחאה שלו מספר מטרים מהמקום שבו אנו עמדנו – בגן העצמאות.

פרופסור יובל הזמין אותי להצטרף, אך אני התעקשתי כי צריך לעמוד מול הווילון השחור ויש להתבצר על הבית. זה היה חייב להיות מול הכניסה לרחוב בלפור, מול הווילון השחור הארור.

כשראיתי איך כל הציבור נוהר ומתנהל במחאה אחרי פרופסור יובל, הבנתי שהציבור עדיין איננו בשל ואינו מבין את גודל השעה, ולכן הגעתי למסקנה שמיותר לעמוד כאן לעת עתה. קיפלתי הכול וחזרתי חזרה הביתה. שוב חזרתי לבלפור אחרי שישה חודשים, בתאריך, 6.6.20. חמישה ימים לאחר מכן הצטרף אמיר השכל, והשאר כבר היסטוריה.

עמדתי בבלפור עם בן זוגי 3 שבועות רצופים. כמה ימים אח"כ הגיע פרופ' יורם יובל, שמיקם את אוהל המחאה שלו כמה מטרים משם – בגן העצמאות. הוא הזמין אותי להצטרף, אך התעקשתי שצריך לעמוד מול הווילון השחור

יומיים לפני שהגעתי לבלפור נסענו אני ודודי ברכבנו הקטן, ועם מעט הכסף שהיה לי מקצבת הנכות שלי קניתי ציוד בסיסי כדי להתמקם בבלפור. ערב יום שישי, לאחר ארוחה משפחתית בנסיעה מהצפון למרכז, רדפה המשטרה אותי ואת דודי בסיטואציה הזוייה שלא הותירה כל מקום לדמיון.

ההסבר שניתן לנו לא הסתיר שמדובר ברדיפה של ממש, מתוך האזנה ומעקב שהתבצעו אחריי במדיה החברתית. פשוט ניסו למנוע ממני לבצע את תוכניתי להתחיל מחאה מול הבית בבלפור.

בכל זאת, במוצ"ש לאחר מכן הגעתי עם הציוד שלי לבלפור, כאשר להקת הסוגדים לראש הממשלה, הביביסטים, עמדה שם והיללה בקול את אלילם. הם ראו אותי וניסו בכל הכוח לערער, לאיים ולהפחיד אותי, אך לא ויתרתי ולא התרגשתי מכך.

מאז עברתי ימים ולילות מול מעגלים בתוך מעגלים של מאבקים וחרמות. למרות שזעקתי כנגד בנימין נתניהו ואף שהייתי בשנים לפני כן עם אותן דמויות ואותם אנשים במחאות בתל אביב ובפתח תקווה וגם שם בבלפור – החרימו אותי, התעלמו ממני ונידו אותי. עם זאת, בחרתי שלא להיעלב.

בלפור שייכת כיום להיסטוריה, בין אם היו טעויות, חילוקי דעות או קשיים. בלפור הייתה תקדים להפגנות של היום, רק שבעלי אינטרסים רכבו עליה ושיכתבו את המציאות מכלל האמת כפי שהייתה באמת.

בלפור זה לא היה רק שירים ותופים, לא רק שמאל/ימין, לא רק מוצ"ש ולא רק ביביסטים ואין מצב. בלפור הייתה אנשים, אזרחים, שהיו חרדים מאוד לעתידה של ישראל. שיצאו מהבית ומאזור הנוחות כדי לא להתפשר על שמה ותדמיתה של ישראל – למרות החלטת בג"ץ וההחלטות ההזויות על סגרים.

בכל זאת, במוצ"ש שאחרי הגעתי עם הציוד שלי לבלפור, כשלהקת הסוגדים הביביסטים, עמדה שם והיללה בקול את אלילם. הם ראו אותי וניסו בכל הכוח לערער, לאיים ולהפחיד אותי, אך לא ויתרתי ולא התרגשתי מכך

בלפור זה היה להשפיל את כבודך האישי ולישון על מדרכה בחורף, בקיץ ובסתיו במשך תשעה חודשים מלאים, ללא כל תנאים אופטימליים. בלפור הייתה אות הפתיחה למהפכה האזרחית הראשונה אי פעם שידעה ישראל מאז תקומתה.

בלפור הייתה מפגש מציאות עם מגוון אזרחים בכל הצבעים, הדעות והתרבויות. בלפור הייתה לא מחאה, כי אם שליחות והתגייסות – מצילים את המדינה!

בלפור הייתה הצהרה על מה שכלל הציבור הבין וחש אך חשש לזעוק ולהודות בכך בקול – מדובר כאן בארגון פשע שכבש את המדינה. בלפור הייתה הצהרה ואמירה של כלל הציבור – הציבור הפטריוטי שאיננו רוצה להתפשר ולהאמין באותה השיטה ובאותם פוליטיקאים באשר הם.

בלפור הייתה "הסכין" שחתכה את הקליפה שמאחוריה מסתתרת אמת שחורה, קשה ומבהילה. היא קרתה בשעה שבה היה על הציבור להפנים שישראל שלנו לא רק התבגרה בגילה אלא שינתה את פניה ואת זהותה.

בלפור הייתה שעת המבחן של הציבור בינו לבין עצמו. בלפור הייתה שעה שבה לא יוצאים מהבית רק לכמה שעות ולא רק עבור קצבה, קוטג', מילקי או תנאים נוחים אישיים. בלפור הייתה מחאה מיוחדת במינה, ועיקרה היה זעקה בחרדה גדולה על הדמוקרטיה.

בלפור זה היה להשפיל את כבודך האישי ולישון על מדרכה בחורף, בקיץ ובסתיו במשך 9 חודשים מלאים, בתנאים לא תנאים. בלפור הייתה אות הפתיחה למהפכה האזרחית הראשונה אי פעם שידעה ישראל

בלפור הייתה מראה המשקפת את הבעיה בחברה הישראלית ומראה כיצד אנו נראים בינינו לבין עצמנו והיכן אנו ממקמים את עצמנו כאזרחים. התפיסה הרווחת כיום על זהותה של מחאת בלפור – לא קשורה למציאות. זאת מכיוון שהיו במחאה מי שניצלו אותה לאינטרסים פוליטיים ואישיים ולמטרות העצמה אישית.

מהר מאוד אותם אנשים יצאו לחגוג ולשבת על עלי דפנה, לתפור חליפות ולחגוג בצבעים ובאופן מוגזם וחסר כל פרופורציה, כמו היו עיוורים למציאות וקהי חושים מדי מכדי להבין ולקרוא את הנולד ולהיות ערוכים לשעה שתבוא. והנה היא באה כפי שהייתה צפויה.

הטעויות שנעשו הן היו בדיוק כמו אותן הטעויות שעשה העם במשך כל השנים מאז תקומתה של ישראל כמדינה. תמיד ידענו והיינו מוכנים ומלוכדים להילחם עבורה, ואף להקריב את חיינו ואת בנינו, אך מעולם לא ידענו כעם להילחם האחד למען השני, ובמקום זאת נלחמנו זה נגד זה.

תמיד ידענו כאומה לגלות סולידריות ותמיכה ולהושיט יד בשעת אסון לאומות אחרות בעולם, אך כלפי עצמנו – קשישים, ניצולי שואה, הלומי קרב, אתיופים, ערבים ונשים, אף פעם העם לא יצא כאחד. תמיד זה היה מתנהל כמאבק של האחד נגד השני, כשכל אחד זועק מהמקום האישי שלו בלבד.

תמיד ידענו כאומה לגלות סולידריות ותמיכה ולהושיט יד בשעת אסון לאומות אחרות, אך כלפי עצמנו – קשישים, ניצולי שואה, הלומי קרב, אתיופים, ערבים ונשים, לא נאבקנו כאחד. אלא תמיד כמאבק אחד נגד השני

שכחנו את עצמנו בדרך והלכנו לאיבוד. שכחנו מה זה להיות עם ולא רק אומה, מה זה להיות ראוי לארץ, מהי המשמעות של חברה מתוקנת ומלוכדת, מה זה מנהיג ומהי מנהיגות, מהי ממלכתיות ומהי מופת. שכחנו להיות אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד וגם מהם הכוח והמשמעות באמירה זו.

אורי נחמן היא פעילה חברתית משנת 2013, בעבר חברת הליכוד. הפגינה החל משנת 2017 בפתח תקווה, ובשנת 2019 הגיעה לראשונה לבלפור. אוהל המחאה שלה נשא את השם "ארגון פשע כבש את המדינה". היא ממשיכה את המאבק תחת אותו שם, מקיימת הרצאות וכותבת ספר באותו נושא. מאמר שלה מופיע בספר "בלפור - סיפורה של מ.ה.פ.כ.ה" מאת איל זך.