אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
חוּקָּה 164

המהפכה המשטרית של שר המשפטים היא בסך הכל הקצה האקטואלי של סאגה היסטורית עגומה ופתלתלה: הרומן העקום של ישראל עם החוקה שמעולם לא הייתה לה ● זה החטא הקדמון, שנולד רגע אחרי קום המדינה, ומאז מסבך לנו את החיים ● החטא הקדמון שהעונש עליו הוא יריב לוין

הבלבול והחרדה שמלווים עכשיו את מתקפת הנגד המהפכנית של שר המשפטים ותומכיו, צפויים לקבל רוח גבית משמעותית אחרי פסיקת בג"ץ בעניין אריה דרעי; פסיקה שמצטרפת לעובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו שעומד מאחורי הרפורמה המהפכנית, מנסה להיחלץ ללא פגע משלושה אישומים פליליים ומסובך בעצמו בשלל ניגודי עניינים, שאפשר לקבל סחרחורת ומיגרנה רק מניסיון לעקוב אחריהם.

אבל זה בסך הכול הקצה האקטואלי של סאגה היסטורית פתלתלה ועגומה בהרבה: הרומן העקום של מדינת ישראל עם החוקה שמעולם לא הייתה לה. זה החטא הקדמון, שנולד מזמן, רגע אחרי קום המדינה, ומאז הוא נושך אותנו בישבן, מסתבך לנו ברגליים ומסבך לנו את החיים.

החטא הקדמון שהעונש עליו הוא יריב לוין.

הבלבול והחרדה נובעים גם מכך שראשי המסתערים על בית המשפט העליון, בדרישה להצר את צעדיו ולהגביל את סמכויותיו, הם בעצם ממשיכי דרכם הפוליטית ויורשיהם הרעיוניים של מנהיגים שיזמו וקידמו את הביקורת השיפוטית הזו מיומה הראשון.

המשפטנים המתוחכמים של פורום קהלת, שניסחו בחודשים האחרונים יחד עם לוין את הרפורמה מרחיקת הלכת שלו, בוודאי מכירים היטב את ההיסטוריה הזו.

ההתכנסות הראשונה של האספה המכוננת: דוד בן-גוריון בשירת "התקווה", 14.2.1949 (צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ)
ההתכנסות הראשונה של האספה המכוננת: דוד בן-גוריון בשירת "התקווה", 14.2.1949 (צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ)

הם גם יודעים, שמיומה הראשון של המדינה, התומך הנלהב ביותר של חוקה לישראל היה דווקא מנהיג הימין מנחם בגין, ומי שסיכל את חקיקתה היה מנהיג השמאל, ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

מיומה הראשון של המדינה, התומך הנלהב ביותר של חוקה לישראל היה דווקא מנהיג הימין מנחם בגין, ומי שסיכל את חקיקתה היה מנהיג השמאל, ראש הממשלה דוד בן-גוריון

רק של"ימין" ול"שמאל" היו אז משמעויות שונות לחלוטין מאלה שיש להן היום, בעידן הפופוליסטי, שבו החלוקה הזו משרתת כל מיני אינטרסים והשקפות, שלא תמיד קל להתחקות אחריהם.

אבל אנחנו עוד ב-1949, ועם נסיבות מקלות. מלחמת השחרור רק הסתיימה, ישראל הצעירה והענייה ליקקה את פצעיה תוך שהיא קולטת מאות אלפי ניצולי שואה. הכנסת והממשלה, שהיו אז בשליטה מוחלטת של מפלגות השמאל, לא רצו להגביל את כוחן להנהיג את המדינה.

חוקה היא תמיד רסן על השלטון ופוליטיקאים אף פעם לא רוצים שיטילו עליהם מגבלות. העם בחר בהם, והם רוצים לנווט. זה לא חדש, לא התחיל אתמול, לא אופייני רק לימין וגם לא המצאה ישראלית.

פורטרט של יזהר הררי ב-1951 (צילום: תדי בראונר/לע"מ)
פורטרט של יזהר הררי ב-1951 (צילום: תדי בראונר/לע"מ)

הקמת מדינה היא אירוע היסטורי כה נדיר וכה גדול, שבחסותו עם יכול לקבל על עצמו חוקה. אבל מאחר שישראל מתנהלת מיומה הראשון כמו שכונה, לא היו לנו אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון, שיחברו את "כתבי הפדרליסט" (המסמך שהניח תשתית לחוקה האמריקאית), אלא פוליטיקאי מהשורה השלישית.

ח"כ בשם יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית, שהפכה ברבות הימים למפלגה הליברלית, שנספגה בתנועת הליכוד של מנחם בגין. והררי נכנס להיסטוריה של מדינת ישראל בזכות הפשרה שנושאת מאז את שמו.

לפי "פשרת הררי" מ-1950, הכנסת הראשונה לא מילאה את הייעוד ההיסטורי שהוטל עליה בהכרזת העצמאות ולא חוקקה חוקה מלאה למדינת ישראל. היא רק העבירה את הסמכות הזו הלאה לכנסות הבאות, כדי שאלה יחוקקו שורה של "חוקי יסוד", שבבוא העת "יתאגדו לחוקת המדינה".

סיפור המסגרת המשפטי-היסטורי-בירוקרטי הזה בטח לא יעניין את הבריונים גסי הרוח, שנעמדו בשבוע שעבר ברחוב דובנוב בתל אביב עם מגאפונים, מתחת לחלונו של אהרן ברק, פנסיונר בן 86 המטופל באישה חולת לב, שהוא גם אינטלקטואל בעל שם עולמי ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, ואיימו עליו בצרחות שהוא ייאסר ויישלח לכלא כעונש על ההפיכה המשפטית שהוא חולל לדעתם בישראל.

מבחינת בריוני הרחובות והמקלדת, אהרן ברק הוא כבר שנים הדמון הגדול. "הפרופסור האשכנזי המנותק". "האדמו"ר של השמאל". השטן בעל יכולת הניסוח הפנומנלית, שאחראי ל"מהפכה החוקתית", שהשמאל הצבוע הוביל בישראל, באמצעות שליטתו באליטה המשפטית והאקדמית, ושעכשיו הגיע הזמן להפוך להם אותה על הראש.

מבחינת בריוני הרחובות והמקלדת, אהרן ברק הוא כבר שנים הדמון הגדול. "הפרופסור האשכנזי המנותק". "האדמו"ר של השמאל". השטן בעל יכולת הניסוח הפנומנלית, שאחראי ל"מהפכה החוקתית"

מבחינת הימין האידיאולוגי, אהרן ברק הוא האיש שהרחיב את זכות העמידה (ואפשר גם לפלסטינים לעתור לבג"ץ, לא שזה עזר להם יותר מדי), מתח את גבולות ה"שפיטות" וה"סבירות" ואז העמיד את עצמו ואת בית המשפט העליון כ"מגן האחרון של האזרח הקטן", אבל נמנע מלהגן על 8,500 מפוני גוש קטיף, שעברו לגור שם בעידוד ממשלת ישראל, ואז פונו משם על ידה בכוח.

השופט אהרן ברק בלשכתו בבית המשפט העליון ב-31 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע
השופט אהרן ברק בלשכתו בבית המשפט העליון ב-31 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע"מ)

ברק מעולם לא היה אהוד בימין, בלשון המעטה. עוד לפני שישראל התפצלה למחנות "רק ביבי" ו"רק לא ביבי" היא הייתה מפוצלת לדתיים שמרנים (שרובם המכריע נמצא בימין) ולחילונים ליברלים (שנמצאים לא רק בשמאל, אלא גם במפלגות מרכז וימין כמו יש עתיד, המחנה הממלכתי וישראל ביתנו, מה שיוצר לא מעט בלבול בוויכוחים הפשטניים של שמאל/ימין שרווחים אצלנו).

בעיני המחנה הדתי-שמרני, אהרן ברק נתפס משנות השמונים כסוכן אגרסיבי של הערכים הליברליים, ההומניסטים, הפרוגרסיביים והאוניברסליים, שמאיימים על הערכים הלאומיים, השמרניים, הדתיים והמקומיים של "עליונות יהודית". בסערת ההתנתקות הוא הועלה על ידי הימין המתנחלי, שחש נבגד, למדרגת דמון.

בעיני המחנה הדתי-שמרני, אהרן ברק נתפס כסוכן אגרסיבי של הערכים הליברליים, ההומניסטים, הפרוגרסיביים והאוניברסליים, שמאיימים על הערכים הלאומיים, השמרניים, הדתיים והמקומיים של "עליונות יהודית"

זה כבר כמעט קונצנזוס, שברק אחראי ל"המהפכה החוקתית". הוא עצמו הרבה להשתמש בביטוי הזה, ולא במקרה. אבל הקופירייטר שאחראי לצירוף המילים – המבריק או האומלל, תלוי את מי שואלים, ותלוי מתי שואלים – הוא בכלל דן מרידור. ומרידור – חילוני וליברל ימני – היה בכלל תלמידו המובהק וממשיך דרכו של מנחם בגין, שכזכור נלחם למען חוקה מיומה הראשון של המדינה, ותמך בה עד יומו האחרון.

ביום רביעי השבוע מרידור הגיע לוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, שם דנים ברפורמה המהפכנית של יריב לוין, והגדיר אותה בפשטות: "ניסיון להרוס מערכת שנבנתה במשך 70 שנה".

שר המשפטים לשעבר דן מרידור מופיע בפני ועדת החוקה של הכנסת בעניין המהפכה המשפטית של יריב לוין, 18 בינואר 2023 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
שר המשפטים לשעבר דן מרידור מופיע בפני ועדת החוקה של הכנסת בעניין המהפכה המשפטית של יריב לוין, 18 בינואר 2023 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

מנחם בגין כבר לא איתנו יותר משלושים שנה, כך שקשה לדעת מה הוא היה חושב, אבל מותר לנחש. ב-1987, חמש שנים לפני מותו, אחרי שנים שבהם הסתגר בביתו ולא התבטא בפומבי, שלח בגין מכתב יוצא דופן אל דן כספי וגדעון תדמור, שהיו אז סטודנטים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב וערכו את כתב העת "שורת הדין". וכך כתב להם בגין:

"מאז נתכנסה האספה המכוננת (אשר שמה שונה, ללא הצדקה, ל'כנסת' הראשונה), טענתי בבית הנבחרים שלנו, כי תפקידה הראשון של האספה המכוננת הוא לתת חוקה למדינה. כידוע לך, הכנסת קיבלה החלטה אחרת, על חוקי יסוד שיצטרפו, באחד הימים, לחוקה. עמדתי והנני עומד על דעתי, כי היה צורך שלא חלף, לחוקק חוקה למדינתנו".

מי שניסה ממש באותם ימים להגשים את חלומו של בגין היה תלמידו המובהק וממשיך דרכו, מרידור, שכשר משפטים של הליכוד, פעל אז במרץ לקדם את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" שנחקקו לבסוף, אחרי הליכי חקיקה סבוכים, ב-1992.

שני החוקים האלה הם שהובילו אותנו, בסיומה של דרך ארוכה ומפותלת מ"המהפכה החוקתית" של אהרן ברק אל תגובת הנגד של חוק הלאום, ומכתבי האישום של נתניהו עד תגובת הנגד של יריב לוין.

מנחם בגין בכינוס חגיגי בהיכל התרבות לציון מאה שנה להולדתו של זאב ז'בוטינסקי, 16 ביוני 1980 (צילום: משה מילנר/לע"מ)
מנחם בגין בכינוס חגיגי בהיכל התרבות לציון מאה שנה להולדתו של זאב ז'בוטינסקי, 16 ביוני 1980 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

אבל בשלהי מרץ 1992, ברק בכלל לא ידע שהכנסת עומדת להצביע על חוקי היסוד שיזם מרידור. הוא חזר הביתה למנוחת צוהריים, בין דיונים בבית המשפט העליון, שם כיהן אז כמשנה לנשיא מאיר שמגר.

כששב למשרדו לפנות ערב, מצא ברק על שולחנו מסמך, ממנו למד לראשונה שהכנסת אישרה בקריאה שלישית את חוקי היסוד. ברק הבין מיד את המשמעות המשפטית הדרמטית של האירוע, אבל ספק אם אפילו לו היה מושג מה יהיו ההשלכות שלו.

בניגוד לדעה הרווחת היום, זו לא הייתה "ממשלת שמאל" שהעבירה את חוקי היסוד המהפכניים האלה, שעל פי "פשרת הררי" הם פרקים בחוקה המתהווה של ישראל, אלא דווקא ממשלת ימין ודתיים, בראשותו של יצחק שמיר. ובניגוד לעוד דעה הרווחת היום, זה לא קרה במחטף, אלא אחרי דיונים יסודיים שנמשכו שנים.

בניגוד לדעה הרווחת היום, זו לא הייתה "ממשלת שמאל" שהעבירה את חוקי היסוד המהפכניים האלה, אלא דווקא ממשלת ימין ודתיים, בראשות שמיר. וזה לא קרה במחטף, אלא אחרי דיונים יסודיים שנמשכו שנים

הרוב המקרי שבו עברו החוקים (32 תומכים, 21 מתנגדים) לא משקף אדישות או חוסר עניין של חברי הכנסת בחוקים הללו, אלא את העובדה שהם נחקקו אחרי שהושגו הבנות בין הקואליציה (של הליכוד והמפד"ל) לאופוזיציה (בהובלת המערך, דאז) שהבטיחו שהחוקים יעברו בכל מקרה.

אורן חזן מצטלם בסלפי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הליכוד, אחרי העברת חוק הלאום, 19 ביולי 2018 (צילום: AP Photo/Olivier Fitoussi)
אורן חזן מצטלם בסלפי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הליכוד, אחרי העברת חוק הלאום, 19 ביולי 2018 (צילום: AP Photo/Olivier Fitoussi)

זה הבדל משמעותי, שלא תמיד שמים לב אליו, בין שני חוקי היסוד מ-1992 ל"חוק יסוד: ישראל – מדינה לאום של העם היהודי" שנחקק ב-2018 כתגובת נגד.

שני חוקי היסוד משנות התשעים נחקקו על בסיס הסכמה רחבה בין הקואליציה לאופוזיציה (כמו שאכן ראוי להעביר חוקי יסוד, שמניחים תשתית לחוקה). "חוק הלאום" נחקק אמנם ברוב מוחלט (62 בעד, 55 נגד ושני נמנעים) אבל בקולות הקואליציה בלבד. בלי שהושגה קודם הסכמה לאומית רחבה לגביו.

שני חוקי היסוד משנות התשעים נחקקו על בסיס הסכמה רחבה בין הקואליציה לאופוזיציה. "חוק הלאום" נחקק אמנם ברוב מוחלט, אבל בקולות הקואליציה בלבד. בלי שהושגה קודם הסכמה לאומית רחבה לגביו

האם ככה, בצורה עקומה כל כך, מדינה צריכה לקבל על עצמה חוקה? ברור שלא. צדק השופט מישאל חשין, שכתב: "יום מתן חוקה הוא יום חג ומועד. הכול יודעים כי הנה עומד בעל הסמכות לחוקק חוקה, כי הנה עומדת חוקה להינתן, הנה ניתנה חוקה". יום מתן חוקה אידיאלי אכן צריך להיות מעמד הר סיני של החברה האזרחית. וזה לא מה שקרה.

זה לא קרה כי ישראל, ועל כך יש הסכמה רחבה בין כל חלקי העם, היא שכונה. ובניגוד לדעה הרווחת היום, מחוקקי חוקי היסוד בתחילת שנות התשעים ידעו בדיוק מה הם עושים ולמה. הם חשו דחיפות. כאילו ידעו, שאלה הרגעים האחרונים שבהם עדיין אפשר להעביר חוקים הכרחיים כאלה, שיבצרו את זכויות האדם ואת מעמד בית המשפט העליון בישראל.

נפילת חומת ברלין, 12 בנובמבר 1989 (צילום: AP Photo/John Gaps III)
נפילת חומת ברלין, 12 בנובמבר 1989 (צילום: AP Photo/John Gaps III)

וצריך לזכור גם את רוח הימים ההם: רגע אחרי האינתיפאדה הראשונה בשטחים, רגע אחרי קריסת ברית המועצות ונפילת חומת ברלין, כשמדינות רבות חדשות קמו במזרח אירופה וכוננו לעצמן חוקות ליברליות. האווירה בעולם הייתה של "קץ ההיסטוריה", כשם ספרו המדובר של פרנסיס פוקויאמה, שיצא ממש אז, ב-1992, ובישר על הניצחון ההיסטורי הסופי והמוחלט של הליברליזם.

כששר המשפטים מרידור הציג בכנסת את הצעותיו, הוא אמר:

"תפקידה של הכנסת איננו רק לדאוג לניהול השלטון במדינה. את זה היא עושה באופן די מוצלח. הרבה חוקי יסוד וחוקים אחרים דואגים לממשלה, דואגים לדרכי תפקודה ותפעולה. תפקידה של הכנסת איננו רק לשרת את רוב העם. גם סמכותה של הכנסת לחוקק איננה בלתי מוגבלת, מפני שבכל משטר דמוקרטי יש גבול למה שמותר לרוב לעשות. אחד מתפקידיה היסודיים של הכנסת, שעד היום היא לא מילאה אותו בצורה מפוארת, הוא לדאוג לזכויות האדם.

"ההצעה שלפנינו חשובה מאוד, מפני שהיא קובעת איזון בין הרשויות בישראל, והיא קובעת בהחלט תחום או גבול שמעבר לו אין לפגוע כזכויות האדם. ההצעה איננה מהפכנית במובן זה שהיא קובעת, שגם בזכויות האלה, הקבועות כאן, ניתן לפגוע, ניתן להגביל אותן. איך? בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, בחוק שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

מי יקבע האם חוק הולם את ערכיה של המדינה? מי יחליט האם חוק נועד לתכלית ראויה או לא? מי יפסוק האם חוק פוגע בזכויות אדם רק במידה שאינה עולה על הנדרש? כשאהרן ברק קרא לראשונה את חוקי היסוד במרץ 1992 הוא הבין מיד – רק בית המשפט העליון יוכל לעשות את זה. איך?

שופטי בית המשפט העליון תיאודור אור, אהרון ברק ודב לוין בבית המשפט העליון הישן במגרש הרוסים בירושלים, 26 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע"מ)
שופטי בית המשפט העליון תיאודור אור, אהרון ברק ודב לוין בבית המשפט העליון הישן במגרש הרוסים בירושלים, 26 באוגוסט 1992 (צילום: זיו קורן/לע"מ)

ברק המתין בסבלנות שלוש שנים, עד שנקרתה לו ההזדמנות, בפס"ד בנק המזרחי, להציג את משנתו המקיפה (יותר מ-500 עמודים) והשנויה מאז במחלוקת, שמגיעה עכשיו לשיא חדש.

ב-1992, בדיונים שנערכו בכנסת לפני ההצבעה בקריאה ראשונה על "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", אמר ח"כ אליקים העצני, מהבולטים באנשי ארץ ישראל השלמה: "זה מהלך ראשון לקראת חוקה כתובה". וח"כ אמנון רובינשטיין – שהוביל לצד מרידור את הליכי החקיקה – השיב לו: "בדבר אחד צדק חבר הכנסת אליקים העצני. זוהי בהחלט תחילתו של תהליך חיבור חוקה למדינה, בפרק החשוב ביותר שלה: זכויות האדם".

גם הפרופסור למשפטים מני מאוטנר, מהבולטים והעקביים במתנגדי "המהפכה החוקתית" שהוביל ברק, לא סותר מאז את פרשנותו היסודית. בספרו "הליברליזם בישראל", שפורסם לפני כשלוש שנים, כותב מאוטנר:

"האם היה בכוונתם של מחוקקי חוקי היסוד למסד במשפט החוקתי של ישראל את דוקטרינת הביקורת השיפוטית, היינו להקנות לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקים של הכנסת, אם יימצא שהם אינם מתיישבים עם הוראותיהם של חוקי היסוד? התשובה היא שחברי הכנסת שקראו את סעיף 8 ל'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו' ואת סעיף 4 ל'חוק יסוד: חופש העיסוק', היו צריכים להבין שחקיקתם של שני הסעיפים האלה משמעה מיסוד של הדוקטרינה האמורה במשפטנו".

פרופסור מני מאוטנר בביתו בתל אביב, ינואר 2020 (צילום: אמיר בן-דוד)
פרופסור מני מאוטנר בביתו בתל אביב, ינואר 2020 (צילום: אמיר בן-דוד)

שני הסעיפים האמורים – מה שנקרא "סעיפי ההגבלה" – קובעים כי הכנסת אינה יכולה עוד לחוקק חוק אשר פוגע בחוקי היסוד, אלא אם החוק "הולם את ערכיה של מדינת ישראל, נועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

מאז ועד היום ניטש ויכוח, שלא הוכרע, איך ראוי להפעיל את ההגבלה מרצון הזו של בית המחוקקים.

אבל בינתיים, בשנים שחלפו, השתנו מאוד "ערכיה של מדינת ישראל". קץ ההיסטוריה לא הגיע, הליברליזם לא ניצח, אלא אף ניגף במקומות רבים בעולם בפני כוחות פופוליסטים, שמרניים, דתיים ומושחתים.

בינתיים, בשנים שחלפו, השתנו מאוד "ערכיה של מדינת ישראל". קץ ההיסטוריה לא הגיע, הליברליזם לא ניצח, אלא אף ניגף במקומות רבים בעולם בפני כוחות פופוליסטים, שמרניים, דתיים ומושחתים

במציאות החדשה, שסוגדת בגלוי לכוח, כסף וכבוד, השתנה גם היחס של נבחרי הציבור בישראל לשאלות משפטיות מורכבות, כמעט פילוסופיות במהותן, כמו "מהי תכלית ראויה?" ו"מהי מידה שאינה עולה על הנדרש?" שבאמצעותן בית המשפט מפרש מאז ועד היום את חוקי היסוד, כשהוא מממש סמכות שאולי תישלל ממנו בקרוב.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ברק טען בהזדמנויות רבות, שמרגע שנחקקו חוקי היסוד ב-1992, הכנסת ציידה את שופטי בית המשפט העליון ב"נשק בלתי קונבנציונלי". רבים וטובים – כולל עמיתיו לבית המשפט העליון ואנשי אקדמיה בולטים – הזהירו אותו במהלך השנים שהוא מרחיק לכת, שהאקטיביזם השיפוטי שלו מותח את הגבולות, מתגרה בנבחרי העם, ועלול להוביל בעתיד להתנגשות בין המערכת הפוליטית למערכת המשפטית.

הדיונים על הצורך בפסקת התגברות ועל כך שאם באמת "הכול שפיט", ואם בית המשפט העליון הוא הערכאה האחרונה לבדיקת הסבירות של חוקים, הרי שכמו הכנסת, הוא חייב לשקף טוב יותר את הדעות, האמונות וההשקפות בציבור – לא התחילו עם מהפכת יריב לוין ולא נולדו עם תיקי נתניהו.

אבל הכאוס הפוליטי של השנים האחרונות – שספק אם מחוקקי ושופטי שנות השמונים והתשעים יכלו בכלל לדמיין אותו – הזריק למחלוקת הזו סטרואידים מסוכנים.

וכך, נשק בלתי קונבנציונאלי מסוג אחד הופיע במערכה הראשונה, ונשק בלתי קונבנציונאלי מסוג שונה לגמרי, נשלף במערכה השלישית.

ולך תצא מזה עכשיו.

עוד 2,112 מילים ו-1 תגובות
סגירה