אמא'לה, דגל

מפגין נגד מדיניות ממשלת נתניהו בתל אביב, 20 בינואר 2023 (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90
מפגין נגד מדיניות ממשלת נתניהו בתל אביב, 20 בינואר 2023

מישהו הניף דגל פלסטין והמדינה סערה.

הרחובות נשטפים בהפגנות מחאה מרשימות בגודלן. זה התחיל ב"הבימה" עם עשרות אלפים והמשיך בשמונים אלף מפגינים ובמוצ"ש שאחרי בלמעלה ממאה אלף.

ואז מישהו הניף דגל ומישהו ראה ונחשו מי קפץ על הדגל.

מישהו הניף דגל פלסטין והמדינה סערה. הרחובות נשטפים בהפגנות מחאה מרשימות בגודלן, 80 אלף ובמוצ"ש שאחרי מעל מאה אלף, ואז מישהו הניף דגל ומישהו ראה ונחשו מי קפץ על הדגל

מאה אלף מפגינים, מאות דגלי ישראל, דגל פלסטין אחד. אתם יודעים מה? שניים. מלח מים, איך ממשיכים מכאן?

זה כמו בבדיחה על האיש שהילד שלו טבע בים והוא מתפלל לאלוהים שיציל אותו, וכשהילד נפלט לחוף בריא ושלם האב מתלונן: אבל לילד היה כובע!
ככה עם דגל פלסטין, רק הפוך.

עוצמת המחאה הפתיעה גם את המפגינים עצמם, אבל התקשורת התמקדה בדגל פלסטין שהתנופף בין מאות דגלי כחול לבן. "אבל הדגל", מחו בימין שלא מצליח להוציא להפגנות יותר מרמי בן יהודה מחייה הקללה העברית ואורלי לב. מילא אם זו היתה הכרזה הידועה "שמאלנים בוגדים". מה דגל עכשיו.

השבת השחורה איימה לעצור את המחאה נגד הרפורמה. בבת אחת עברנו לסצנות ישנות של קהל זועם, ושוב, הפתעה הפתעה, נגד השמאל. ממשלה חדשה-אויב ישן. "זה במשמרת שלך", צעק מישהו לאיתמר בן גביר כשהגיע לזירת הפיגוע משולחן השבת. הגביר רגיל להיות בצד המסית, לא בצד שאין לו תשובות.

חשבתי שמאשימים אותו על מה שקורה במשמרת שלו, התרגלנו לנוהל פיגוע: אזרחים מתלהמים – מוות לערבים – השמאל אשם – רק ביבי, בן גביר יטפל. אבל התבדיתי. התחלפה ממשלה והתסריט התעדכן ימינה.

"אבל הדגל", מחו בימין שלא מצליח להוציא להפגנות יותר מרמי בן יהודה מחייה הקללה העברית ואורלי לב. מילא אם זו היתה הכרזה הידועה "שמאלנים בוגדים". מה דגל עכשיו

במקום האשמות – היו חיבוקים. דבוקת בן גביר נראתה כמו בומבמלה בכיפה. השר בא לחזק ויצא מחוזק. חיבוקי נישוקי וקריאות לעצור, לגרש, לשלול, לאטום. פירומן גביר לא ידע את נפשו מרוב הכרת תודה שלא קיבל קללות ודחיפות כמו בני גנץ יום אחריו.

באולפני החדשות התמוגגו. "הפעם הרחוב שקט", אמר הכתב באולפן. בטח שקט, בן גביר לא יצא לשלוח אש בשדות ולא צרח שאין משילות ולא הבטיח שכשיהיה בממשלה הוא כבר יטפל בהם.

"אני חושב שהוא ראוי להערכה שהגיע לזירת הפיגוע", ציינו אצל דני קושמרו כאילו תפקידו של השר לביטחון פנים זה להעביר זקנים כביש.

ולמרות הסופ"ש הקשה והמדמם במשמרת של מר ביטחון והגביר, ההפגנה התקיימה והיו דגלי כחול לבן ושוב ביניהם כמו דגל אדום, דגל פלסטין, זה שנתניהו הצטלם תחתיו עם ערפאת ואבו מאזן, לא בוכים על דם שנשפך במשמרת שלו.

אבל אמא'לה, דגל.

לפני כמה שנים אמר אהוד ברק בראיון לעיתונאי מתי גולן משפט שקומם עליו מדינה. עלבון לאומי זה ספורט ישראלי נפוץ, כל הזמן נעלבים כאן. לו היה ענף אולימפי היינו לוקחים אליפות עולם ועומדים על הפודיום לצלילי התקווה גם באין תקווה.
.
אהוד ברק, האיש שהוציא אותנו מלבנון (אני חייבת לו תודה אישית, הבן שלי בילה אז במארבים בלבנון) אמר שלו היה נולד פלסטיני היה מצטרף לארגון טרור. בום. מיד נפתחו עליו שערי גיהינום, המדינה כולה עמדה שטופת דמע וזעם, מגש הכסף מלכלך והוא עוד מסיירת מטכ"ל, איפה טעינו? קרקס הצביעות יצא במחול חרבות חדש.

במקום האשמות – חיבוקים. דבוקת בן גביר נראתה כמו בומבמלה בכיפה. "אני חושב שהוא ראוי להערכה שהגיע לזירת הפיגוע", ציינו אצל קושמרו כאילו תפקידו של השר לביטחון פנים זה להעביר זקנים כביש

הרי חזקה על כל אדם, שגם אם הגיח מבטן יולדת פלסטינית יגדל להיות טרומפלדור, ואם אהוד ברק היה נולד בשם עוואד בראקה ממחנה פליטים בשכם היה שואף גבוה, מתגייס לצה"ל ומתקדם לרמטכלות. הן כל ילד פלסטיני נושא בלבו חלום להתגייס לסיירת מטכ"ל או לפחות להיות אזרח יהודי מועיל.
בני אברהם אבינו, הכי בני דודים. לא ככה?

אבל לא. הם בחרו בטרור. "אין אמונה גם עשר אמות באדמה". זו אימרה יהודית עממית כמו "איטבח על יאהוד". אה, סליחה, זה שלהם. שלנו זה "מוות לערבים" ו"מוחמד מת" ו"שישרף להם הכפר" במגרשי כדורגל, שזה ספורט עממי, או "ערבי גבר זה ערבי בקבר", או "אין ערבים אין פיגועים". כל עם ומורשתו. גם קריאות מוות לשמאלנים וגירוש עיתונאים מעמדת שידור שאינה של ערוץ 14.

ואם באהוד ברק נפלה שלהבת, למה לא נפרק שוב את המוקש שתמיד מעורר מענה אוטומטי כמו התגובות על הציוץ ההוא של העיתונאי ישראל פריי, שבגללו נאזק בידיים וברגליים ונלקח לחקירה במשטרת ישראל כבכל מדינה דמוקרטית שמכבדת את עצמה.

אני יודעת שהאומה עוד שטופת דמע וקסם מהבן-גביר והבצלאל סמוטריץ', הישראלי החדש (גם זה שממונה על ענייני ביטחון) לא חייב לשרת בצבא, ובכל זאת, נפש יהודי לא אהבלה ואם יסבירו לה לאט היא תבין. קודם נצטרך להתגבר על שנות דור של לאומנות ממוסדת שנמצאת עכשיו בשלטון ומאיימת לשרוף את המועדון.

ואם באהוד ברק נפלה שלהבת, למה לא נפרק שוב את המוקש שתמיד מעורר מענה אוטומטי כמו התגובות על הציוץ של העיתונאי ישראל פריי, שבגללו נאזק בידיים וברגליים ונלקח לחקירה במשטרה כבכל מדינה דמוקרטית

הדור שלי שנולד בשנות ה-50 ונקרא דור המדינה חונך על "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור ועל גבורת חנה ושבעת בניה. היה ברור לכל הכיתה שמוטב להקריב את הילדים, לא חשוב כמה, מאשר להשתחוות לפסל יווני ומאז זה בדנ"א היהודי. בדרך למדינה עצמאית אף אחד לא עצר לחשוב, גם לא על השכנים שפגשנו כאן על האדמה ש"שבנו אליה". להקריב להקריב להקריב עד זרא. טוב למות בעד ארצנו. כאלה אנחנו.

ליד קיר ההפרדה הישראלי שחוצץ בין ירושלים לבית לחם יש ציור קיר של האמן בנקסי. מצויר עליו עכבר ורוגטקה בידו.

בעיניים ישראליות הקיר מפריד בין בני אור לבני חושך, בצד האחד עם שב לארצו ובצד השני מחבלים. ככה פשוט. רק היהודים ירשו את הארץ ואין עם פלסטיני.
יש אנחנו ויש הם, אלה גם אלה מחליפים צדדים במחול חרבות מטורף ומדמם עד דלא ידע בין ישראלים ופלסטינים, צה"ל והאויב, יפי הבלורית והתואר ומחבלים, בריטים ויהודי…אה, לא, מה בריטים עכשיו, למה להשוות?

גם אנחנו רצינו מדינה משלנו, היינו יפים וצודקים ולא מכוערים וטועים. היינו מעטים מול רבים ולא רבים מול מעטים. היינו התארגנויות קטנות מול מעצמה, נכבש מול כובש, דוד מול גוליית, מדים מול כובעי טמבל מחאקי, לאבא שלי היה כזה והוא שמר עליו עד סוף ימיו למזכרת מימים של התקוממות מול כובש זר, והוא לא היה פלסטיני, אבא שלי. הוא עלה לארץ עם הוריו מיוון ובכל חנוכה מחדש נאלצתי לשכנע את ילדיי שסבא לא אנטיוכוס, הוא בצד של חנה סטרוק. כלומר ושבעת בניה.

בצד האחד עם שב לארצו ובצד השני מחבלים. רק היהודים ירשו את הארץ ואין עם פלסטיני. יש אנחנו ויש הם, צה"ל והאויב, יפי הבלורית והתואר ומחבלים, בריטים ויהודי…אה, לא, מה בריטים עכשיו, למה להשוות?

אולי אני מתבלבלת בינינו, עם אמיץ השב לארצו, ובין עם שלא זז מהמקום, בין עם קטן שנאבק תחת שלטון זר לבין עם קטן ש.. עזבו, בואו נדבר על מלפפונים. זה יותר בטוח. אבל רק מלפפונים לא כבושים. למה להסתבך?

סוף סוף יש לנו מדינה אחרי אלפיים שנות גלות. כשהערבים נשארו פה על אדמת הארץ אנחנו סבלנו בגולה והנה שבנו לאדמתנו והם לא רוצים ללכת למדינות "שלהם" כשאנחנו נלחמים על אדמת הארץ שהובטחה לנו אישית. זה שלנו מהתנ"ך. בית זה בית.

לנו יש צבא חזק ולהם רצון חזק, הניסיון היהודי מלמד שאם ירצו אין זו אגדה. והם אפילו לא יפי בלורית ותואר כמונו. בילדותי קראתי הרבה חסמב"ה ודנידין ועוז יעוז, אפילו קופיקו היה ציוני, והיה ברור לי שכל הערבים מכוערים עם שפם פרוע ושיניים מקולקלות. והנה עברו שנות דור ועדיין אנחנו חשים את עצמנו מורמים וצודקים ויפים ממני וממך.

ולמרות שהמדינה כבר לא ילדה, בת 75 עוצמת עין, אנחנו מתים על עצמנו יפים וצודקים. "אלה, אלה, שמישהו יגלה לה מה הבחור עושה לה, היא לא ילדה קטנה".

55 שנה עברו ממלחמת ששת הימים, הניצחון הגדול שקבר אותנו, עם השטחים שיותר משכבשנו אותם הם כבשו אותנו. מה חשבנו לעצמנו כשחיינו לצד פלסטינים חסרי זכויות שאנחנו מסרבים לתת להם מדינה שתקום לצד ישראל.

בנינו גדר, שלחנו צבא והשחתנו את נפשותיהם של חיילים צעירים שמתחלפים ליד מחסומים. אין יותר מלחמה של צבאות, השירות הקרבי שלהם זה עוצר ומעצרים ופשיטות ליליות על בתי אזרחים וכן, גם מות חפים, שלנו ושלהם, יותר מדי חפים מעורבים כאן.

בנינו גדר, שלחנו צבא והשחתנו נפשות חיילים ליד מחסומים. אין יותר מלחמה של צבאות, השירות הקרבי זה עוצר ומעצרים ופשיטות ליליות על בתי אזרחים וכן, מות חפים, שלנו ושלהם, יותר מדי חפים מעורבים כאן

כאן האדם שבטנק לא ינצח, רק יפסיד, ולא ממש צריך טנקים בשטחים, רק נשק, ערבית בסיסית ופוזה של סלקטור עם ארומה כהניסטית. קל.

כל מה ששנוא עלינו עשינו להם ועדיין עושים, אבל תמיד אנחנו מרגישים קורבן. כאילו כל הפלסטינים חסרי הזכויות שכלאנו בין הגדרות עומדים עלינו לכלותנו, אותנו, עם צה"ל החזק על נשקו המתוחכם וחייליו השבעים.

התמכרנו לתחושת קורבנות כדי להצדיק את מה שאנחנו מעוללים להם ולבנים שלנו. וכן, יש הבדל בין חייל חמוש לאזרח, הבדל שצה"ל לא תמיד רואה, אחרת לא היו נהרגים כל כך הרבה אזרחים חפים. חמוש מול חמוש זה לא חמוש מול אזרח.

זו לא מלחמה בין צבאות, זו מלחמה בין צבא לאזרחים. של עם שאנחנו מסרבים להכיר בו, שמנסה לשרוד מול מכונת המלחמה המתוחכמת שלנו.

אנחנו מספרים לעצמנו שמה שמותר לצבא אסור לאזרחים, ומסרבים להגדיר את ההתנגדות שלהם כמלחמה ואת האזרחים שאוחזים בנשק כחיילים בעל כורחם. אנחנו עוד לא מוכנים לאמת העירומה, עוד לא הסרנו את הפלסטר הישן הזה.

אנחנו, שהורינו נלחמו בבריטים והיו במחתרות ואחזו בנשק מאולתר ולא פעם הסתערו בידיים חשופות, כמו שקראתי במכתבים שכתב אבי לאמי ב-48, אנחנו מסרבים לראות את מלחמת העצמאות של עם שכבשנו ומתקומם נגדנו באמצעים הדלים העומדים לרשותו ולא רק באבן.

כאן האדם שבטנק לא ינצח, רק יפסיד, ולא ממש צריך טנקים בשטחים, רק נשק, ערבית בסיסית ופוזה של סלקטור עם ארומה כהניסטית. קל. כל מה ששנוא עלינו עשינו להם ועדיין עושים, אבל תמיד אנחנו מרגישים קורבן

המחיר קשה ולא רק אנחנו משלמים אותו. ואף צד לא ינצח, רק יפסיד ויפסיד. את המחיר לא רואים בעין בלתי מזוינת אבל כולנו על פני האדמה הלא ברוכה הזאת משלמים אותו במטבע קשה, יום יום.

התחלתי בדגל פלסטין בודד בהפגנה ונסעתי עד 1948.
לא, אה?

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,535 מילים
סגירה