שבת אחים גם יחד?

אמיל גרינצוויג, צילום מסך מ"כאן11"
אמיל גרינצוויג, צילום מסך מ"כאן11"

לפני כחודש, בעיצומן של ההפגנות ליד הכנסת, הזכירה חברתי נורית בווטסאפ של הקבוצה שלנו מהשומר הצעיר, שבדיוק לפני ארבעים שנה הפגנו באותו מקום, בהפגנה שבה נהרג אמיל גרינצווייג.

למען הדיוק צריך לציין, שהקבוצה שלנו ישבה על גדר אבן במשך כמה שעות, והתפזרנו הביתה פחות מחמש דקות לפני שיונה אברושמי זרק את הרימון שהרג את גרינצוויג בדיוק על אותה גדר אבן. אם היינו נשארים עוד חמש דקות, כל הקבוצה הייתה נמחקת בבת אחת.

הקבוצה שלנו ישבה שעות על גדר אבן והתפזרנו הביתה פחות מ-5 דקות לפני שאברושמי זרק את הרימון שהרג את גרינצוויג בדיוק על אותה גדר אבן. לו נשארנו עוד 5 דקות, כל הקבוצה הייתה נמחקת בבת אחת

זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי קרובה מאד לפעולת טרור, ולא האחרונה.  זו הייתה הפעם היחידה שבה הייתי המטרה של מפגע יהודי, והפעם הזו השאירה בי חותם עמוק וידיעה ברורה שזה יכול, ומן הסתם גם יקרה, שוב.

הווטסאפ הקבוצתי היה פעיל מאד בתגובה למסרון של נורית. אצלי הזיכרונות מיד הציפו ובעקבותיהם ההבנה שאמירות כמו של חברי כנסת כמו דוד אמסלם לפיהן אנשי מערכת המשפט הם כמו "זאבים טורפים שצריך לכלוא במכלאות" (מ-20 לנובמבר 2021), או של גלית דיסטל אטבריאן ("נאצים נצנצים  והיטלר על הקילו" ו"זה המשפחות שלכם שנשרפו שם" נאום בכנסת ב-15 במרץ 2023) לא רק שאינן חדשות בנוף הישראלי, אלא שהן מושרשות כבר ארבעים שנה.

אז נחזור רגע לפברואר 1983.

את יום הולדת שש עשרה לא חגגתי, כי זה היה ביום השני של מלחמת לבנון הראשונה. בתוך שבועיים נהרגו שני אחים של בת שכבה ושל חברה בשומר הצעיר שרק הצטרפתי אליו, ותמימות ילדותי והאמון חסר הסייג במדינה הסתיימו רשמית עם הטבח בסברה ושתילה.

את יום הולדת 16 לא חגגתי. זה היה ביום השני של מלחמת לבנון ה-1. תוך שבועיים נהרגו שני אחים של בת שכבה ושל חברה בשומר הצעיר שרק הצטרפתי אליו, ותמימות ילדותי והאמון במדינה הסתיימו עם הטבח בסברה ושתילה

היו הרבה הפגנות, והבעת חוסר אמון בממשלה, ולמרות המלצות ועדת כהן – לפיהן אריאל שרון אחראי לטבח וצריך לא רק להתפטר, אלא גם להתחייב לא לחזור לפוליטיקה – מנחם בגין התמהמה ושרון כמובן לא התנדב ללכת. בעשירי לפברואר ערכה הממשלה ישיבה מיוחדת כדי לדון בהמלצות ועדת החקירה, ושלום עכשיו ארגנו הפגנה.

הצעדה יצאה מכיכר ציון. עלינו בבן יהודה, ירדנו בבצלאל ומשם עלינו למשרד ראש הממשלה. אני זוכרת שוטרים על סוסים והתהייה האם זה לא מוגזם כזאת הפגנת כוח של המשטרה. התברר שזה לא היה מוגזם, זה היה הכרחי.

מההתחלה התנכלו להפגנה אנשי ימין והאווירה הייתה טעונה מאד.  במעלה רחוב בן יהודה עמד איש במרפסת והשתין על המפגינים. ממרפסת אחרת צעקו עלינו "חבל שהנאצים לא סיימו את העבודה". האמירה הזאת רסקה אצלי משהו עמוק מאד.

בשנה שבה פרצה המלחמה הדרכתי מטעם הצופים בשבט לפיד בשכונות פת והקטמונים. הייתי ילדה טובה ירושלים – אשכנזית, ציונית, ומחויבת אידיאולוגית.

פעמיים שלוש בשבוע הייתי חוצה את העיר כדי להדריך ילדים שמבחינה כלכלית וחברתית היו בשולי החברה הישראלית. ביקרתי בבתים כדי לעודד את ההורים לשלוח את הילדים, שכנעתי לאשר לצאת לטיולים, ובניתי יחסי קרבה עם המשפחות.

מההתחלה התנכלו להפגנה אנשי ימין והאווירה הייתה טעונה מאד. במעלה רחוב בן יהודה עמד איש במרפסת והשתין על המפגינים. ממרפסת אחרת צעקו עלינו "חבל שהנאצים לא סיימו את העבודה"

אפשר בהחלט לבטל את ההדרכה שלי כאקט אליטיסטי מתנשא, אבל אני חושבת שזו תהיה שגיאה. או לפחות, המטרה שלי לא הייתה לשפר או לשנות את חניכותיי, אלא לפתוח להן הזדמנויות במערכת שתמיד הדירה אותן.

השנה שביליתי בקטמונים הייתה סדנת חינוך עמוקה בשבילי, בה התחלתי להבין את זכויות היתר שלי מעצם היותי אשכנזייה, חילונית, ממשפחה חברת ההסתדרות.

הרבה לפני האוניברסיטה התחלתי להבין איך מחלישים אוכלוסייה אחת ומחזקים אחרת. מן הסתם גם שם התחיל תהליך ההתפכחות שלי מהציונות. בכל אופן, בתקופה סוערת ביחסי מזרחים-אשכנזים הרגשתי שאני תורמת, ומתקבלת ולומדת למרות אשכנזיותי.

באיזשהו שלב בהפגנה עברנו ליד חבורת גברים שצרחו עלינו. אני לא זוכרת מה נאמר כי שמיעתי נאלמה כשזיהיתי אבא של אחת מהילדות שהדרכתי שנה קודם. ההלם שמי שקיבל אותי בביתו בברכה יכול להסתכל עליי עם מבט של רצח בעיניים הצמית אותי, ונשאר איתי עד היום.

ביחד עם הצעקה (ששמעתי יותר מפעם אחת) "חבל שהנאצים לא גמרו את העבודה", הבנתי שאין כאן עם אחד, שאין איחוד ישראלי או יהודי, ושהשסעים העדתיים יכולים בקלות להפוך לשנאה עמוקה. ומשם, בתנאים נכונים, למלחמת אזרחים. ובדיוק בגלל זה צריך לחזק את האזרחיות ולצמצם את הלאומיות, כי רק מודל אזרחי ייצור יציבות שלטונית.

באיזשהו שלב בהפגנה עברנו ליד חבורת גברים שצרחו עלינו. שמיעתי נאלמה כשזיהיתי אבא של אחת מהילדות שהדרכתי שנה קודם. ההלם שמי שקיבל אותי בביתו בברכה מסתכל עליי במבט של רצח בעיניים הצמית אותי

הרבה מים זרמו בירדן בארבעים השנה האחרונות (טוב, אולי פחות מים בגלל ההתחממות הגלובלית). בכל מקרה, האליטות האשכנזיות (הפוליטיות והכלכליות) ששלטו במדינה ב-1983 מזמן השתנו: מזרחים נמצאים בעמדות מפתח כלכליות, פוליטיות ומשפטיות, ורוב הממשלות מאז היו ממשלות ימין.

אבל ממשלות הימין גם החריפו את הפערים הכלכליים, והשכבות הנמוכות (בעיקר מזרחים, ערבים וחרדים) סובלים כמובן יותר מעליית יוקר המחיה והדיור. הקיטוב הכלכלי מתיישב על קיטובים רעיוניים ואידיאולוגים. מתחים שקיימים שנים רבות בין חרדים וחילונים (על זכויות וחובות), בין ימין ושמאל (על השליטה בפלסטינים) ובין מזרחים לאשכנזים (על הדרה וזהות) מתפוצצים עכשיו במרחבים טעונים.

כשהסתבר בווטסאפ הקבוצתי שחבריי מהשומר הצעיר יהיו ביחד בהפגנה בקפלן בשבת האחרונה והם ניסו לתאם להיפגש, רציתי לבקש, "אבל אל תשבו ביחד על גדר אבן".

ממשלות הימין גם החריפו את הפערים הכלכליים, והשכבות הנמוכות (בעיקר מזרחים, ערבים וחרדים) סובלים כמובן יותר מעליית יוקר המחיה והדיור. הקיטוב הכלכלי מתיישב על קיטובים רעיוניים ואידיאולוגים

המפגינים שנאבקים על הדמוקרטיה שרים "הנה מה טוב ומה נעים", מרימים שלטים של "עם אחד" או למען איחוד העם. השאיפה לאיחוד סביב העיקרון הדמוקרטי ברורה, אבל היא תמימה. בטור דעה חשוב של מאיר עמור בשיחה מקומית הוא מנתח את חולשתה של הדמוקרטיה הישראלית מסיבות שונות אצל קבוצות שמרכיבות את הרוב הישראלי (חרדים, דתיים לאומיים ומזרחים).

החרדים (כ 20% מהאוכלוסייה כיום) לא מאמינים בשוויון בין נשים וגברים ומכך לא תומכים בדמוקרטיה בעיקרון. דתיים לאומיים (וחלק גדול מהחילונים) מאמינים בדמוקרטיה ליהודים בלבד, ובכך מדירים 20% מאזרחי ישראל. ים דגלי ישראל בכל ההפגנות (וההדרה של דגלי פלסטין ממרחבים אלו) מבהיר בדיוק עבור מי הדמוקרטיה שנלחמים עליה כעת. אבל צריך לקחת בחשבון שדמוקרטיה ליהודים לא יכולה להיות יציבה כל עוד המדינה שולטת במיליוני פלסטינים חסרי זכויות.

המשימה הקשה שנצבת בפני הארגונים שנאבקים על הדמוקרטיה היא להודות שאנחנו כבר מזמן לא עם אחד ומאוחד, ומן הסתם אף פעם לא היינו, למרות הפנטזיה.

המשימה הקשה שנצבת בפני הארגונים שנאבקים על הדמוקרטיה היא להודות שאנחנו כבר מזמן לא עם אחד ומאוחד, ומן הסתם אף פעם לא היינו, למרות הפנטזיה

הדרך היחידה להקים דמוקרטיה יציבה בישראל היא ללמוד איך לשבת סביב שולחן אחד עם אנשים שאין להם שום ערכים משותפים ולהגיע להסכם על מרחב ציבורי, אזרחי משותף. זה אתגר קשה, אבל תנאי הכרחי זה להודות שסביב השולחן הזה לא ישבו אחים.

דורית נעמן היא במאית סרטים תיעודיים וחוקרת קולנוע ותרבות מירושלים, ומלמדת קולנוע ולימודי תרבות באוניברסיטת קווינס בקנדה. דורית היא הבמאית של הפרוייקט האינטראקטיבי התיעודי ״ירושלים, אנחנו כאן״ ומובילה שותפה של פרוייקט בקנדה The Belle Park Project. בשני הפרויקטים היא עובדת בצורה שיתופית עם קהילות שונות, וביחד מנסים לייצג היסטוריות נשכחות ומושכחות (בירושלים ההיסטוריה הפלסטינית של קטמון, ובקינגסטון היסטוריה ילידית ואלימות סביבתית), כדי לחשוב על עתידים טובים יותר. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן: https://www.queensu.ca/filmandmedia/people-search/dorit-naaman

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,057 מילים
סגירה