השבוע עמדתי על המדרכה ליד הרכבת עם עוד חבורה של אנשים די רגועים, שחוץ מלהחזיק דגל ולצעוק "בושה" על מכתזית שניסתה לדרוס מפגינים, לא עשינו כלום. עמדנו במקום ציבורי. את הפרשים זה לא עניין. ללא שום התראה מוקדמת או בקשה שנזוז פשוט הגיעו והתחילו לרמוס את כולנו עם הסוסים (המסכנים).

עמדתי על המדרכה ליד הרכבת עם חבורת אנשים רגועים. חוץ מלהחזיק דגל ולצעוק "בושה" על מכתזית שניסתה לדרוס מפגינים, לא עשינו כלום. את הפרשים זה לא עניין והם התחילו לרמוס אותנו עם הסוסים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הם דחפו אותנו מההפגנה, ובאותו רגע איבדתי בקהל שהיה בפניקה את אחת החברות שלי. חזרתי אחורה והתחלתי לריב עם השוטרים, שאיימו לעצור אותי אם לא אסתובב.

אני לא גאה בעצמי על איך שהתנהגתי או איך שדיברתי שם. אני לא בן אדם שמקלל, אני לא בן אדם שצועק, אבל יצא ממני צד שלא הכרתי. צד מבוהל.

בדרך חזרה לדירה ראיתי את לה פמיליה עם שולחנות פלסטיק, אלות ומבטים של רצח בעיניים זו הייתה הצצה למלחמת אזרחים, מליציית איתמר בן גביר, תקראו לזה איך שתרצו.

כשחזרתי הביתה בדקתי שהדלת נעולה עשר פעמים. פחדתי. התלבטתי אם להמשיך לעשות מילואים אחרי הערב הזה. זו הפעם הראשונה שחשבתי על זה מאז תחילת החקיקה. המוטו של הגדוד שלי הוא "בצרה קראת ואחלצך". הזכרתי לעצמי שוב ושוב, כדי לשמור על שפיות ויציבות כלשהי, שאת אסונות הטבע לא מעניין שמאל וימין.

אני מרגישה שהערב הזה השבוע, והאלימות שספגתי, היה אירוע מכונן בחיים שלי. אני עוד לא יודעת איך – אבל קיבלתי הצצה לאן המדינה הזו הולכת. בכיתי לא (רק) מהטראומה, אלא גם כי ראיתי שארצי באמת שינתה את פניה.

כשחזרתי הביתה בדקתי שהדלת נעולה עשר פעמים. פחדתי. התלבטתי אם להמשיך לעשות מילואים אחרי הערב הזה. זו הפעם הראשונה שחשבתי על זה מאז תחילת החקיקה. המוטו של הגדוד שלי הוא "בצרה קראת ואחלצך"

מאז אותו ערב אני באיזשהו ניתוק, מרגישה כאילו כל הרגשות שלי עטופים בצלופן של ערפל. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לחשוב על עתיד שלא במדינה הזאת. אולי מעבר לאחריות למדינה צריכה להיות לי קודם כל אחריות כלפי עצמי.

נתתי ארבע שנים בצבא למדינה ועוד עשרות ימי מילואים בשנה. מדינה שחשתי גאווה לעטות על עצמי את סמלי המדינה שלה. מדינה שאני אוהבת, שהמשפחה שלי עזרה להקים. מדינה שאני אוהבת מספיק כדי במקום ללכת הביתה לישון, להישאר לספוג מכות משוטרים. ואני רוצה להגיד שהמדינה הזו איבדה דרך לחלוטין.

אני רוצה לדון את השוטרים לכף זכות ולהגיד שאני בטוחה שהם נמצאים במצב בלתי אפשרי. אני בטוחה שיש שם כאלה שמתביישים באלימות, ותקועים בין הפטיש לסדן. ראו על ההתנהגות שלהם, שהייתה חסרת כל היגיון, שהם מותשים וחסרי אונים.

אחר כך כשראיתי את כל טובי בנינו מלה פמיליה עם נשק מאולתר, הבנתי שאולי ניסו להעיף אותנו מהרכבת כדי שלא נתעמת איתם. אבל עדיין – יש דרך. אפשר להגיד לנו לזוז, ואני בטוחה שרבים היו זזים. אחר כך אפשר, אולי, להשתמש בכוח. במקום הם החליטו ישר לפוצץ אותנו במכות ולרמוס אותנו עם סוסים.

מאז אותו ערב אני בניתוק, מרגישה כאילו הרגשות שלי עטופים בצלופן של ערפל. לראשונה התחלתי לחשוב על עתיד שלא במדינה הזאת. אולי מעבר לאחריות למדינה צריכה להיות לי קודם אחריות לעצמי

אחרי אתמול אני לא אריע יותר בהפגנות לעמי אשד. המחדל הזה אתמול היה בניהולו. אלימות נגד מפגינים שעומדים על מדרכה בתחנת רכבת. מכתזית ורימוני הלם לכיוון התחנה. ואני גם לא אריע למנהיגי הגוש (ואני מחריגה את נעמה לזימי, מירב כהן ואפרת רייטן הנהדרות) – שנראה כאילו הם חיים בפלנטה אחרת.

ביטול השביתה, ובמיוחד זו של האוניברסיטה, שנייה אחרי הנאום המסית, המפלג והביזיוני של נתניהו, מרגישה כמו יריקה בפנים של המפגינים שכבר שלושה חודשים עוזבים הכל והולכים להפגין. מפגינים ומשלבים לימודים ועבודה, ישנים פחות, חיים פחות. אבל הולכים כדי לתת החייאה לדמוקרטיה שנמצאת על סף גסיסה.

הידברות זה חשוב וברור שצריך לפתור את העניין הזה. אבל הקריאה להידברות מיד אחרי הפרסום על מליצית בן גביר (שאני קיבלתי אליה הצצה), ובמיוחד האלימות שספגו המפגינים, היא מעליבה. היא מנותקת. גם ראינו בבוקר למחרת מההתנהגות של שמחה רוטמן שהיא לא שווה כלום.

"עצירת החקיקה"? – החקיקה במילא נעצרת עוד שבוע. למישהו יש ספק שבמושב הקיץ הם יחזרו – אחרי שידעכו ההפגנות – ובמחשכים יעבירו את החקיקה ההרסנית שלהם?

הקריאה להידברות מיד אחרי פרסום מליצית בן גביר (שקיבלתי הצצה אליה), ובמיוחד האלימות שספגו המפגינים – מעליבה ומנותקת. ומהתנהגות רוטמן בבוקר למחרת ראינו שהיא לא שווה כלום

כנראה של"מנהיגים" שלנו יש ספק. אולי משום מה יש להם עוד אמונה. לי אין. אני מרגישה שאני בצרה, ואף אחד לא בא לחלץ אותי.
יום טוב לכולם.

נויה מטלון היא עיתונאית במגזין ״ליברל״ וסטודנטית למשפטים באוניברסיטת תל אביב.