"אלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים" נאמר בסיפורו של ש.י עגנון "תהילה". אותה אמירה מתחברת לתחושות שמעוררת פריחת האביב המסחררת גם "בימים טרופים אלה" (כלשון הקלישאה) על רקע המצוקה האנושית:

"כבר יצא רוב החורף ונראו ניצני האביב. השמיים עמדו בטהרם והאדמה נתערטלה מעגמומיותה. החמה שיחקה ברקיע והעיר צפה באור. ואלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

"אלמלא הצרות שתקפו אותנו היינו שמחים" נאמר בסיפורו של ש.י עגנון "תהילה". אותה אמירה מתחברת לתחושות שמעוררת פריחת האביב המסחררת גם "בימים טרופים אלה" (כלשון הקלישאה) על רקע המצוקה האנושית

המראות הנשקפים ממרקע הטלוויזיה מורטי עצבים. אבל ברקע נצפית פריחת אביב מסחררת. הפריחה נראית כהתרסה, נוצר מעין אוקסימורון. וזה מזכיר לי את האביב המפוגג עצב במעין קונספירציה, כמעט בעורמה, בשיר של רחל בלובשטיין, רחל מכנרת, "עץ אגס":

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

ירושלים, תרפ"ה.

המוטיב הזה חוזר בספרות: הקונטרסט, הניגוד שבין פריחת הטבע למצוקה האנושית. "ואל ערבו העמק נאסף ביופי שעוד לא כמוהו", נאמר בשיר המפעים "והחיטה צומחת שוב" מאת דורית צמרת ז"ל מקיבוץ בית-השיטה שבעמק חרוד.

המוטיב הזה חוזר בספרות: הקונטרסט, הניגוד שבין פריחת הטבע למצוקה האנושית. "ואל ערבו העמק נאסף ביופי שעוד לא כמוהו", נאמר בשיר המפעים "והחיטה צומחת שוב" מאת דורית צמרת ז"ל מקיבוץ בית-השיטה

השיר נכתב כידוע בעקבות הלם נפילתם של 11 מבני הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים, הולחן על-ידי חיים ברקני והיה לאחד מסמלי יום הזיכרון. הוא מוכר בעיקר בביצועה של חוה אלברשטיין. בין מבצעיו הנוספים: הגבעטרון, ירדנה ארזי, רוחמה רז.

תיכף ימלאו 56 שנים למלחמת ששת הימים. ועדיין קשה לשכוח את ימי "ההמתנה" המסויטים שקדמו לפריצתה של מלחמת הבזק. הארץ חישבה להתפקע מאימה וממתח מרוסן. אבל פריחת האביב הייתה חסרת רסן כתמיד באותם ימי חודש מאי 1967.

"חודש מאי היה נאה מכל המאיים", נאמר בשירו של נתן אלתרמן "אל תיתנו להם רובים". זהו שיר מחאה על מלחמות. הדובר הוא לוחם פצוע ששרד קרבות והתקפות גז אשר הותירו לו "רק מדליה ושחפת". אבל הרקע של התרחשויות האימים היה:

"רוח מתגלגלת על שטחי קמה
חודש מאי היה נאה מכל המאיים שילדה אי פעם אימא אדמה".

הארץ עכשיו בשיא פריחתה. אבל כאן, בלב תל-אביב, רואים פיסות אביב על מרקע הטלוויזיה בלבד. אצלנו האביב לא נשקף מהחלון ולא פולש לרחובות כמו במחוזות כפריים או בערים מפולשות לנוף כמו חיפה או ירושלים.

תיכף ימלאו 56 שנים למלחמת ששת הימים. ועדיין קשה לשכוח את ימי "ההמתנה" המסויטים שקדמו לפריצת מלחמת הבזק. הארץ חישבה להתפקע מאימה וממתח מרוסן אך פריחת האביב הייתה חסרת רסן כתמיד

רחוב מגורי הוא מהרחובות הכי ירוקים בתל-אביב. עצי פיקוסים מצילים על הבתים, שורשי אוויר יורדים מענפים, ולפנות בוקר נשמע עכשיו קונצרט זעיר של ציוצי ציפורים. אבל כדי לחוות ממש את חיק הטבע עלי להרחיק צפונה, מאזור שדרות רוטשילד עד לגדות הירקון.

בימים הראשונים של פריצת הקורונה לארצנו, בחודש מרס 2020, כתבתי בדף הפייסבוק שלי על האביב המוחמץ:

"הזמנים מתעתעים. הוכנסנו לסגר וסביבנו מתעופפות נבואות אפוקליפטיות, רצות תחזיות אימים. פתאום הפכו חיינו לדרמה אסונית בקנה מידה תנכ"י, כפי שכתב דוד גרוסמן".

ולמרות זאת, הודיתי אז בנימת התנצלות,

"אני מקוננת על אובדן נוסף, שולי אבל כל כך מתסכל: ה חמצת האביב. בחוץ מראות מסחררים. אבל אנחנו כלואים בבתינו. הפעם לא נראה פריחת שקדיות, גם לא שדות פורחים".

האביב כאן קצרצר וחמקמק, תיכף יתחלף בקיץ צהוב. שירו של דוד גרוסמן המצוטט להלן פורש כמטאפורה על חיי בנו שנגדעו בגיל 20, במלחמת לבנון השנייה. אבל אפשר גם לקרוא את השיר העוצמתי כפשוטו:

"…יש רגע אחד בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות
אך עוד רגע יבול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת
קצר פה כל-כך האביב".

ולמרות צוק העתים והמחאה על ההפיכה המשפטית ראוי לאמץ את ההמלצות של נעמי שמר (מילים ומנגינה) בשיר "מצעד האביב" המוכר בביצועיהן של רחל אטאס ואורה זיטנר:

"…צבעוני עלה בוואדי,
חמורים רועים בניר,
ואני פתאום שמעתי
כל ארצי דוברת שיר.

כי כאן האביב הוא בן יומיים
כאן האביב ימות צעיר.
כל מי שעוד יושב בבית
הוא פיסח או נזיר,
כן, הוא פיסח או נזיר".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.