ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט לכבד גם השנה את האעתכאף (מנהג אסלאמי לפיו מחליט המתפלל ברמדאן להישאר במסגד גם אחרי שבירת הצום, כדי להעמיק בדת ולא להיגרר אחר רוח ההתפרקות "בארוחת השחיתות" של האיפטאר) לקראת סוף הרמדאן. החלטה זו, אחרי דחיית ההחלטה שהייתה אמורה להיות אוטומטית, לא מעידה בהכרח שהוא החליט לשמור על הסטטוס קוו על הר הבית, אלא "להשהות" את ביטולו.
עשרת הימים האחרונים של רמדאן הם מרגשים במיוחד, כי בהם ירד הקוראן על הנביא מוחמד. זה לילת אל-קדר, החל בלילה כלשהו בעשרת הלילות האחרונים. מכיוון שלא ידוע באיזה לילה בדיוק, כל עשרת הלילות הם מרגשים עמוסי ציפיות, כאשר הלהט הדתי הוא בשיאו.
עשרת ימי הרמדאן האחרונים מרגשים במיוחד, כי בהם ירד הקוראן על הנביא מוחמד. זה לילת אל-קדר באחד מעשרת הלילות האחרונים. מכיוון שלא ידוע באיזה לילה בדיוק, בכל עשרת הלילות הלהט הדתי בשיאו
על פי האסלאם, בלילה הזה נפתחו השמים והעליונים התחברו עם התחתונים במופע רב הוד. לילת אל-קדר היא שיא הרמדאן, והאסלאם בכלל, ולא צריך דמיון מפותח כדי להעריך מה עלול לקרות אם דווקא בימים האלה יבוא איתמר בן גביר ושאר "יהודי הריבונות" כדי "להראות משילות" על הר הבית.
זה משול ליום כיפור שלנו. תארו לעצמכם שמישהו היה בא לבית הכנסת ביום כיפור עם אוכל ותזמורת. זה בדיוק בן גביר בהר הבית בעשרת הימים האחרונים של רמדאן.
מבחינה פוליטית, מה שנשאר מהסטטוס קוו הישן בין ישראל לבין הווקף הוא צמצום האעתיכאף לעשרת ימי רמדאן האחרונים בגלל רגישות לילת אל-קדר. החלטת נתניהו היא בגלל עניינים הנוגעים לאינטרסים של מדינת ישראל, אבל בכך שדחה את ההחלטה לרגע האחרון ונמנע מן מהנימוק כי ישראל שומרת על הסטטוס קוו, אלא משיקולי ביטחון של הקצאת כוחות – יש כדי ללמד כי דווקא נפתח הפתח לביטול מלא וסופי של הסטטוס קוו גם בעשרת ימי רמדאן האחרונים.
מדוע? נתניהו ממוקד כעת התמודדות מול בג"ץ על פסילת חוקי השחיתות והנבצרות, ולצורך ההתמודדות עם בג"ץ הוא עדיין זקוק לפרחחים של בן גביר, ולנוער הגבעות והסרוגים של בצלאל סמוטריץ', כדי להקים את הפלנגות שיאזנו את ההפגנות נגד הדיקטטורה, ויאיימו על בג"ץ.
לפיכך, כל עוד נתניהו זקוק לבן גביר – הוא לא באמת יחזיר את הסטטוס קוו, אלא בעיתוי מתאים, ויפצה את בן גביר באיזה עניין שקשור להר הבית.
לילת אל-קדר היא שיא הרמדאן, והאסלאם בכלל. זה משול ליום כיפור שלנו. תארו לעצמכם שמישהו היה בא לבית הכנסת ביום כיפור עם אוכל ותזמורת. זה בדיוק בן גביר בהר הבית בעשרת הימים האחרונים של רמדאן
שיתוף הפעולה בין ישראל לבין הווקף בשמירה על קדושת מסגד אל אקצא בעשרת ימי רמדאן האחרונים הוא חיוני, כדי לשמור על ירושלים בכלל ועל יחסי יהודים מוסלמים בפרט, לא רק בישראל אלא בעולם כולו.
אבל הקמת הפלנגות של בן גביר וסמוטריץ' הן רק זרוע אחת באיום על בג"ץ. זרוע שנייה נועדה לנצל את ימי השואה, הזיכרון ויום העצמאות למצג של "מאחד האומה", המנהיג שאי אפשר להדיחו.
כל עוד הנשיא ג'ו ביידן לא מזמין אותו לבית הלבן מרחף סימן שאלה על כשירותו. כדי להוכיח כשירות הוא גם איפשר את מצג שיחות הפיוס אצל הנשיא יצחק הרצוג. שיחות אלה כבר שירתו אותו מול מודי'ס (לא בהצלחה יתרה, מסתבר) כאשר הנשיא דיווח למוסד דירוג האשראי על סיכויי הפיוס.
כרגע נתניהו החליט בעד שמירת שרידי הסטטוס קוו, אבל זאת "השהיה". אם בן גביר יוכיח שהוא מסוגל להביא גייסות לרחוב הישראלי הסוער, נתניהו עלול לנקוט צעדים נוספים למיטוט הסטטוס קוו. נא לזכור שהפרות האדומות שבאפרן אפשר לטהר את טומאת העולים על ההר, כבר מעלות גרה אי שם בחוות גידול בקר בצפון, לקראת רגע האמת בו ניתן יהיה לפרוץ לתוך המסגדים.
כאשר אנו מבינים שנתניהו לא ויתר על ביטול הסטטוס קוו על הר הבית, אנו חייבים להבין שגם שיחות הפיוס אצל הנשיא הן טקטיות. כמו בסוגיית הר הבית, גם כאן יש לנו "השהיה" לצורך המתנה לשעת כושר.
כאשר אנו מבינים שנתניהו לא ויתר על ביטול הסטטוס קוו על הר הבית, אנו חייבים להבין שגם שיחות הפיוס אצל הנשיא הן טקטיות. כמו בסוגיית הר הבית, גם כאן יש לנו "השהיה" לצורך המתנה לשעת כושר
זמן רב גרסתי כי כל מה שנתניהו מבקש הוא עסקת טיעון בלי קלון, וכי כשחקן פוקר קר רוח הוא מעלה את סכום ההימור כל הזמן, עד שמתחרהו – מדינת ישראל – תניח את הקלפים, והוא יגרוף את כל הקופה.
אני מאמין שזאת הייתה כוונתו המקורית של היועץ המשפטי הקודם, אביחי מנדלבליט. לפיכך, הוא איחד את כל התיקים כדי לקיים משפט ארוך בלתי נגמר. ומכיוון שהיה מקורב מאוד לנתניהו, ונועד עמו בארבע עיניים פעמים אין ספור, היה לו יסוד להאמין כי ביבי בראש אחד איתו. אבל כאשר מנדלבליט נוכח כי טעה, או שנתניהו שיקר לו, התהפך עליו ויצא בכמה הודעות המזהירות את המדינה מפניו של נתניהו.
נתניהו העריך נכון כי האופוזיציה בראשות יאיר לפיד ובני גנץ תהיה חלשה מכדי לתת לו קרב של ממש, אבל מה ששינה את פני המערכה היה שהמדינה יוצאת להפגנות, והוא צריך להחליט אם להניח את הקלפים ראשון.
עד לרגע זה הוא לא עשה זאת, כי יש לו ביד רצף חזק של חוקי שחיתות שהוא יכול בהינף אחד להניח על השולחן, כאשר מדינת ישראל – שבאה לידי ביטוי במחאה נגד הדיקטטורה – תמצמץ. במקרה כזה הוא יקלוט את המצמוץ, ויעביר את חוקי השחיתות.
מה שהוא צריך עכשיו זה למסמס את ההפגנות, ואחד הכלים שבידיו הוא שיחות הפשרה בבית הנשיא, שמבחינת נתניהו נועדו לאתר את נקודת המצמוץ.
לנתניהו יש ביד רצף חזק של חוקי שחיתות, שניתן בהינף אחד להניח על השולחן כשישראל המוחה תמצמץ. הוא צריך למסמס את ההפגנות, ואחד הכלים הוא שיחות הפשרה בבית הנשיא, לאיתור נקודת המצמוץ
ואכן, מול הנבחרת המלוכדת של הממשלה מגיעה האופוזיציה מפורקת, כאשר ללפיד ולגנץ יש באמת כוונה להביא את השיחות לידי גמר מוצלח, כי שניהם חוששים שמתוך ההפגנות יקום כוח פוליטי רענן שיגרוף את שניהם. אבל שניהם, לפיד וגנץ, מביטים זה בזה בחשד, ושניהם מתחרים על הנהגת האופוזיציה.
מה ההבדל העיקרי בין לפיד לגנץ? בעוד לפיד מדבר על חוקה חדשה על בסיס מגילת העצמאות, גנץ ואנשיו – בעיקר מתן כהנא – מאשרים שמערכת המשפט זקוקה לרפורמה, "אבל לא ככה". פירוש הדבר הוא שגנץ אומר לביבי: תחליף את בן גביר בי, ואני אתן לך את המטרייה לקידום הרפורמה, שגם הישראלים יוכלו לקבל.
הבעיה היא שנתניהו לא מעוניין ברפורמה אלא רק במינוי השופטים במשפטו. עד לרגע זה גנץ ממקד את עמדתו בסירוב לקבל את עמדת נתניהו, אבל אני חושד כי זאת הצגה. שבאיזה "רגע של אמת" גנץ ייכנס מתחת לאלונקה כדי להשיג פשרה, שמשמעותה הפוליטית תהיה שהוא באמת יחליף את בן גביר תמורת מינוי "רק" שני שופטים לבית המשפט העליון.
זה יהיה בבחינת מסמר ג'וחא, שבעקבותיו ימנה נתניהו גם את יתר שופטיו. מסמר ג'וחא הוא סיפור על "הממזר" הערבי, מעין הרשלה מאוסטרופולי, אשר מכר את ביתו למישהו, אבל אמר לו שאת המסמר על קיר הבית הוא משאיר בידיו. הקונה התמים הסכים, ואז בא ג'וחא עם מעיל כדי לתלות על המסמר "שלו". ומכיוון שיש לו מעיל "שלו", הוא הביא מגהץ, ושם אותו ליד המעיל, וחוזר חלילה, עד שג'וחא החזיר לעצמו את הדירה "שמכר".
נתניהו ממשיך לשחק בין בן גביר לגנץ, ונתניהו זקוק לשניהם במערכה מול בג"ץ – לגייסות הרחוב של בן גביר, ולגושפנקת הכשירות של גנץ. כל מה שנותר לנתניהו זה שגנץ ימצמץ ראשון.
נתניהו ממשיך לשחק בין בן גביר לגנץ, וזקוק לשניהם במערכה מול בג"ץ – לגייסות הרחוב של בן גביר, ולגושפנקת הכשירות של גנץ. כל מה שנותר לנתניהו זה שגנץ ימצמץ ראשון
האם ימצמץ?
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם