זירת הבלוגים

נתניהו אינו ״בליגה אחרת״

תעמולת הבחירות של הליכוד טוענת כי נתניהו הוא מנהיג עולמי ״בליגה אחרת״. לולא נתניהו, כך גורסת התעמולה, ההישגים המדיניים של מדינת ישראל בעשור האחרון לא היו מתאפשרים. יש רק בעיה אחת בטענה זו: נתניהו לא אחראי על השינויים הללו. הוא פשוט לקח קרדיט יש רק בעיה אחת בטענה זו. נתניהו לא אחראי על השינויים הללו. הוא פשוט לקח קרדיט.

פועלים תולים כרזת בחירות של הליכוד, המראה את בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, בירושלים, ב-4 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

ישראלים יקרים,

ככתב אמריקאי שמסקר את ישראל בתקשורת הבינלאומית כבר שנים רבות, וגם מפריך מתקפות בלתי-הוגנות ומוטות נגד ישראל, אני יודע שאתם כלל לא זקוקים לעוד מישהו שיפנה אליכם מחו״ל ויתיימר לומר לכם כיצד לנהל את מדינתכם.

אבל אני כן יודע כמה דברים מניסיוני בחו״ל שראש הממשלה שלכם מעדיף שלא תדעו. ונראה לי שגם לכם יש הזכות לדעת, לפני שתצאו להצביע—ובטח לפני שתצביעו לאדם שמזייף את הרקורד שלו בתקווה שאף אחד לא יטרח לבדוק את העובדות.

אז בואו נעבור על העובדות ביחד.

במשך כמעט שנה, נתניהו טוען טענה אחת מרכזית בניסיון לשכנע אתכם להצביע מחל. נתניהו יודע היטב שלישראלים רבים נמאס מהזיגזוגים שלו, מהשחיתות, ומהכניעה לחרדים ולמתנחלים. על כן נתניהו מציג את עצמו כ״מנהיג החיוני״ של מדינת ישראל, שבלעדיו המדינה לא תשגשג.

על פניה, זו טענה משכנעת. בעשור האחרון, בעוד נתניהו מכהן כראש הממשלה, מדינות רבות מדרום אמריקה לאפריקה הידקו את קשריהן עם ישראל. המנהיגים הגדולים בעולם, ביניהם נשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, ביקרו בירושלים. אפילו מדינות ערב סוניות התקרבו לישראל.

בעזרת תעשיית ההיי-טק, המשק הישראלי פרח ואף שרד את המשבר העולמי שריסק את כלכלותיהן של ארה״ב ומדינות אירופאיות. וכמובן שנתניהו גם כרת ברית דמים עם ממשל טראמפ, אשר הניב לישראל הישגים משמעותיים ביחסי החוץ שלה.

לאור זאת, תעמולת הבחירות של הליכוד טוענת כי נתניהו פשוט ״בליגה אחרת״. לולא נתניהו, כך גורסת התעמולה, ההישגים הללו לא היו מתאפשרים.

יש רק בעיה אחת בטענה זו. נתניהו לא אחראי על השינויים הללו. הוא פשוט לקח קרדיט.

בנימין נתניהו עם נשיא ברזיל ז׳איר בולסנארו בכותל המערבי, ב-1 באפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

בנימין נתניהו עם נשיא ברזיל ז׳איר בולסנארו בכותל המערבי, ב-1 באפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

שווה להתעכב על נקודה זו, בכדי לנפץ את האשליה שביבי הוא ״חיוני״. קחו לדוגמא את הודו. מעט ישראלים מבינים את טיב היחסים בין ישראל להודו, וזה דווקא מתאים לנתניהו, כי זה מאפשר לו לגזור קופון פוליטי. אך המציאות מספרת שנתניהו שיחק תפקיד שולי למדי בצמיחת היחסים בין שתי המדינות.

כשראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר בישראל בשנת 2017, נתניהו פרש לו שטיח אדום והציף את הרשתות החברתיות בתמונות של שניהם מסתחבקים ביחד. בבחירות אפריל, מודי הופיע במודעת הקמפיין הסופית של הליכוד. הפעם, נתניהו התעלה על עצמו. כרזות עם תמונת ביבי ומודי הוצמדו בכל רחבי המדינה, ונתניהו אפילו ניסה לתזמן קפיצה להודו רק עשרה ימים לפני הבחירות.

מודי הוא המנהיג של 1.3 מיליארד הודים, וראש ממשלת הודו הראשון שביקר בארץ—הישג אדיר של נתניהו, לא?

זהו, שלא.

באפריל 2009, ימים ספורים לאחר שנתניהו הרכיב את ממשלתו הראשונה (לאחר חזרתו לשלטון), משרד החוץ פרסם תוצאות סקר: כיצד ישראל נתפסת בעולם? עלה כי הודו היא המדינה הכי ידידותית בעולם לישראל, כאשר 58% מאזרחיה גילו אהדה כלפי ישראל (ובמקום השני ארה״ב, עם 56% אהדה).

במילים אחרות, הודו הייתה המדינה הכי פרו-ישראלית בעולם אף לפני הגעתו של נתניהו לרחוב בלפור. אך במשך שנים רבות, התחושה הפרו-ישראלית ברחוב ההודי לא תורגם למדיניות חוץ שתומכת בישראל. הודו שמרה על יחסים הדוקים עם ישראל מאחורי הקלעים (הרי, ישראל מכרה לה טונות של נשק), אך היא גינתה על ישראל מעל כל במה בינלאומית בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והצביעה נגדה באו״ם דרך קבע.

לא חזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 שינתה את מדיניות זו, אלא העם ההודי. בשנת 2014 הם העלו לשלטון את מודי, שהיה יותר קרוב אליהם בתפיסתו את ישראל, ואט אט הוא התחיל לקרב את המדיניות הרשמית של הודו כלפי ישראל לאהדה ברחוב.

מודי חתם על הסכמי נשק וסחר עם ישראל, ביקר בה, ואף מיתן את הביקורת החצי-אוטומטית של הודו נגד ישראל באו״ם. כמו כל פוליטיקאי, מודי עשה זאת לא בזכות נתניהו, אלא על מנת לרצות על תומכיו, וכי השינוי הלם את האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של הודו.

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ובנימין נתניהו בכנס כלכה הודי-ישראלי בניו דלהי, ב-15 בינואר 2018 (צילום: אבי אוחיון/לע״מ)

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ובנימין נתניהו בכנס כלכה הודי-ישראלי בניו דלהי, ב-15 בינואר 2018 (צילום: אבי אוחיון/לע״מ)

היו שניבאו את ההתקרבות הזו לפני שנים רבות. ב-2010, וולטר ראסל מיד ממכון המחקר Council on Foreign Relations כתב שמסתמן ״ציר ציוני-הודי-צלבני״, לדבריו, בין ישראל, הודו, וארה״ב. כך הסביר:

״ישראל אינה רק פופולרית בהודו. היא גם הספק העיקרי של נשק טכנולוגי מתקדם, ותהליך חיזוק שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מתפשטת גם לזירה הפוליטית והכלכלית. ישנה הלימה אסטרטגית בין האינטרסים שלהן. מבחינה כלכלית, השילוב בין ההיי-טק הישראלי לבין כוח האדם האדיר, המשכיל, ודובר-האנגלית בהודו, והמשק העצום בהודו… וקשריה של ישראל עם מדינות מפותחות יוצר קומפלמנטריות טבעית. ישראל רואה בעין טובה את ההשפעה המדינית והכלכלית של הודו במזרח התיכון ומזרח אפריקה. שתי המדינות הללו חושדות עמוקות מגורמים קיצוניים בפקיסטן וניצולם את פקיסטן ואפגניסטן לקידום שאיפות אזוריות נרחבות.״

במילים אחרות, תמיכתה של הודו בישראל – בדומה לתמיכתה של ארה״ב – אינה נובעת מהשפעתו העילית של נתניהו או שדלנות ישראלית כלשהי, אלא מלמטה, מתוך סנטימנט דמוקרטי בקרב העם ההודי עצמו. מדובר בשילוב של אינטרסים וערכים משותפים. נתניהו לא הביא את הודו לחבק את ישראל—הוא פשוט הרוויח מחיבוק שכבר הלך והתחזק, כפי שהיה עושה כל ראש ממשלה במקומו.

אם נבחן את הישגיו השונים לכאורה של נתניהו, התבנית הזו היא תופעה שחוזרת על עצמה. נתניהו לוקח קרדיט על מגמות עולמיות שהוא לא יצר, ואף כאלה שבכלל פעל נגדן.

אם נבחן את הישגיו השונים לכאורה של נתניהו, התבנית הזו היא תופעה שחוזרת על עצמה. נתניהו לוקח קרדיט על מגמות עולמיות שהוא לא יצר, ואף כאלה שבכלל פעל נגדן

קחו לדוגמא את יחסיה המתפתחים והסמויים של ישראל עם מדינות ערב הסוניות. אם מישהו יכול לקחת קרדיט על התקרבות זו, הרי המישהו הזה הוא ברק אובמה—שהסכם הגרעין שלו עם איראן זיעזע את מנהיגי מדינות ערב ודחף אותם לחפש בני ברית חלופיים באזור, שיחליפו את אמריקה.

גם תהליכי העומק מאחורי התפנית הזו קדמו לנתניהו. באפריל 2008, כשאהוד אולמרט היה עדיין ראש הממשלה, עבדאללה מלך סעודיה נעץ בארה״ב ״לרוצץ את ראש הנחש״ ולתקוף את איראן ואת מתקניה הגרעיניים. (הפגישה הסודית המפתיעה הזאת נחשפה על ידי ויקיליקס.) אך אובמה החליט להגיע להסכם היסטורי מול איראן, וכך הכניס את המדינות הסוניות להתקף פאניקה. לתפיסתן, בן הברית המערבי שלהן כרת ברית עם האויב הגדול מכל.

הסכסוך הסוני-שיעי הוא עמוק ועתיק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובשונה מהסוגיה הפלסטינית, הוא משפיע באופן ישיר על ביטחונן של המדינות הסוניות. לכן זה לא מפתיע שהתגובה הסונית להסכם הגרעין הייתה לכרות ברית אזורית סמויה עם ישראל, כנגד אויבם המשותף. כלומר, הנכונות של הערבים לשתף פעולה עם המדינה היהודית לא הייתה קשורה כלל ל״גאונות״ של ביבי, אלא לסוגיה האיראנית ולברק אובמה.

כמובן שנתניהו התנגד נחרצות להסכם הגרעין ב-2015, אבל הוא שמח לקחת קרדיט על ההשלכות הגאופוליטיות של ההסכם הזה ב-2019.

סולטן עומאן קאבוס בן סעיד עם בנימין נתניהו, בעת ביקור חשאי של ראש הממשלה בעומאן, באוקטובר 2018

סולטן עומאן קאבוס בן סעיד עם בנימין נתניהו, בעת ביקור חשאי של ראש הממשלה בעומאן, באוקטובר 2018

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה:

שבועיים לפני הבחירות באפריל, נתניהו אירח את נשיא ברזיל ז׳איר בולסונרו, ושניהם הופיעו ביחד פעמים רבות במהלך הביקור על מנת לשדר מסר למצביע הישראלי. נשים בצד את ההומופוביה המובהקת של בולסונרו ובעיות אחרות שצריכות להרתיע את ישראל מידידות קרובה מדי איתו—ביקור זה לא היה מעשה ידיו של נתניהו.

רבע מהבוחרים בברזיל הם נוצרים אוונגליסטיים, וכנ״ל חמישית המחוקקים הפדרליים. זו הסיבה שבולסונרו, שנולד קתולי, עבר טבילה אוונגליסטית ב-2016 טרם בחירתו לנשיאות—ועשה זאת בארץ. שוב, התאים לנתניהו לקחת קרדיט על הסנטימנט הפרו-ישראלי במדינה אחרת.

כנ״ל לגבי בן הברית הקרוב והמפורסם של נתניהו בזירה הבינלאומית, דונלד טראמפ.

מלכתחילה, תמיכתו של טראמפ במדיניות ימנית ישראלית נבעה יותר מרצונו לרצות את ה״בייס״ האוונגליסטי מאשר לבקשותיו של נתניהו. כפי שדיווח עיתון ה״ניו-יורקר״, ״בשלהי ספטמבר 2016, שבעה שבועות לפני הבחירות [בארה״ב]… [ג׳ארד] קושנר הציע ל[רון] דרמר כי נתניהו ייפגש עם טראמפ במהלך ביקורו בארה״ב, בתקווה שפגישה בנראות גבוהה כזו תעורר את הבוחרים האוונגליסטים״.

טראמפ לעולם לא היה בוגד בבייס האוונגליסטי שלו בעניין ירושלים, כפי שלא היה בוגד בהם בעניין בחירת שופטים לעליון, לא משנה מיהו ראש ממשלת ישראל. זו פשוט עובדה שישראל פופולרית מאוד בקרב בוחרים רפובליקנים, מהם 76% לוקחים את הצד של ישראל נגד הפלסטינים.

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ בקבלת הפנים בנתב״ג, ב-22 במאי 2017 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ בקבלת הפנים בנתב״ג, ב-22 במאי 2017 (צילום: גילי יערי/פלאש90)

ייתכן שלנתניהו מגיע קרדיט על יכולתו לנצל את ההזדמנויות הגאופוליטיות הללו. אך כיום, נתניהו אינו מתיימר להיות מנהיג בר מזל, אלא הסיבה למזל הזה! ולטענה הזו פשוט אין אחיזה במציאות.

* * *

מה שכל כך גאוני בספין ה״חיוניות״ של נתניהו, זה שהוא גובר על כל ביקורת על אודות התנהלותו. כתבי האישום על שחיתות, הברית עם מפלגת עוצמה יהודית הגזענית, וכניעתו המתמדת למתנחלים ולחרדים—אלה פשוט המחיר שיש לשלם על גאונותו המדינית. אולי אתם לא מתים עלי, כך נתניהו טוען למעשה, אבל אתם זקוקים לי. ואכן, בוחרים ישראלים רבים השתכנעו כי נתניהו הינו הרע במיעוטו.

אך אם מסתמן שנתניהו אינו גאון מדיני, כל מה שנותר זה רשימה ארוכה של כל הסיבות שבגללן הוא לא מתאים להמשיך לכהן כראש ממשלת ישראל, ורק 34% מהישראלים רוצים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא.

מדובר באדם שהתנכר ליהדות התפוצות כאשר ביטל את מתווה הכותל, מינה הומופוב למשרד החינוך, טיפח את מונופול הרבנות הראשית החשוכה, ויום יום תוקף את שומרי הסף, את המשטרה, על שהעזו לחקור אותו.

בשנים עברו, נתניהו פיצה על היעדר הפופולריות שלו בזלזול כלפי יריביו, וצייר אותם כלא רציניים ולא מסוגלים לשאת את עול ההנהגה הלאומית. קשה יותר לטעון טענה הזו כאשר בראשות האופוזיציה שלושה רמטכ״לים לשעבר—בני גנץ, משה בוגי יעלון, וגבי אשכנזי—אשר נתניהו בעצמו שיבח בטרם התייצבו נגדו.

זו תהיה טעות לשים יותר מדי דגש לתכונותיהם האישיים של המועמדים לראשות הממשלה. למעשה, מראשית ימיה, ישראל שגשגה לא בזכות מנהיגיה המופלאים אלא אזרחיה המופלאים

אבל בכל מקרה, זו תהיה טעות לשים יותר מדי דגש לתכונותיהם האישיים של המועמדים לראשות הממשלה. למעשה, מראשית ימיה, ישראל שגשגה לא בזכות מנהיגיה המופלאים אלא אזרחיה המופלאים.

לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל בזמן מלחמת ששת הימים ב-1967, לא היה מצביא גדול, אלא פקיד בכיר וחקלאי חובב. גולדה מאיר נכשלה במבחן מלחמת יום הכיפורים והתפטרה בעקבותיו. במידה רבה, ישראל הצליחה גם חרף ראשי ממשלותיה ולא רק בזכותם.

לוי אשכול וגולדה מאיר עם מלך ומלכת נפאל, במלון קינג דיוויד בירושלים, ב-9 בספטמבר 1963 (צילום: פרידן משה/לע״מ)

לוי אשכול וגולדה מאיר עם מלך ומלכת נפאל, במלון קינג דיוויד בירושלים, ב-9 בספטמבר 1963 (צילום: פרידן משה/לע״מ)

כיום, ישראל משגשגת כלכלית, חזקה צבאית, ומושכת קשרים בינלאומיים—משום שאזרחיה מצליחים, חזקים, ויצירתיים, לא בגלל הגאונות המדינית של אף מנהיג אחד. אך נתניהו השקיע הון פוליטי עתק בניסיון להסתיר את עובדה זו. הוא גזר קופונים על תהליכים מחוץ לארץ שהוא לא יצר, ומתנשא על הישראלים ביומרה שהוא, והוא בלבד, אחראי על ההצלחות שלהם.

במילים אחרות, נתניהו אינו גאון אסטרטגי אשר עיצב מחדש את מעמדה של ישראל בעולם. הוא גאון ספינים, אשר היה במקום הנכון בזמן הנכון, והפך את צירוף מקרים זה לסיסמת בחירות. בפועל, הוא זקוק לאזרחי ישראל הרבה מאשר הם זקוקים לו.

השאלה היא כזו: האם מספיק מכם קולטים את זה? יש לכם הזדמנות להראות לו שכן ב-17 בספטמבר.