אסירים משתחררים ממעשיהו, 2018, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה, ארכיון (צילום: Avi Dishi/Flash90)
Avi Dishi/Flash90

חזרתו של יונתן היילו לכלא לפני כחודש עוררה הדים רבים, אך המציאות היא שכמעט מחצית מהאסירים המשוחררים בישראל יחזרו לכלא בתוך חמש שנים מיום שחרורם ● וזה לא מפתיע, כש-70% מהאסירים המשוחררים אינם זוכים למסגרת שיקומית כלשהי בקהילה מטעם המדינה ● בדיקת זמן ישראל

בכל שנה משתחררים מבתי הסוהר בישראל כ-6,000 אסירים פליליים, ו-41% מהם שבים לכלא בתוך 5 שנים מיום השחרור.

סיפורו המתוקשר של אחד מהם העלה לדיון את נושא שיקום האסירים המשוחררים בישראל. מדובר ביונתן היילו, שנשפט ל-12 שנות מאסר בעודו נער בגין הריגת האיש שאנס אותו. היילו זכה לשחרור מוקדם, כעבור שמונה שנים בכלא, אך נעצר שוב באוגוסט האחרון לתקופת מאסר של שנה, עקב הפרת תנאי השחרור שלו, שכללו איסור שתיית אלכוהול ושימוש בסמים.

יונתן היילו (צילום: Flash90)
יונתן היילו (צילום: Flash90)

פרקליטו של היילו, עו"ד אלון אייזנברג, מפנה אצבע מאשימה כלפי הרשות לשיקום האסיר (רש"א) שכשלה, לטענתו, בשילובו של היילו בחזרה בחברה.

"מחוץ לכלא לא חיכה לו כלום, זה היה ריק אין סופי והליווי שהוא קיבל מהרש"א לא היה משמעותי. אם ככה הם מתנערים מאסיר כל כך מתוקשר, אני לא רוצה לחשוב מה קורה עם כל שאר האסירים", אמר אייזנברג השבוע לזמן ישראל.

לטענתו, החזרה של היילו לכלא לא רק שאינה מסייעת בתהליך השיקום שלו, אלא מערערת את מצבו הנפשי: "יונתן שבור ומדוכדך. החלום שהוא כל כך חיכה לו –  לצאת לחופשי – התנפץ, והמערכת הוכיחה לו בפעם נוספת שאין על מי לסמוך".

אלון אייזנברג (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
אלון אייזנברג (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

ואולם הרשות לשיקום האסיר, הגוף האחראי על שיקום אסירים לאחר שחרורם מהכלא, מטפלת ב-30% בלבד מהאסירים המשוחררים, אלה שזוכים לשחרור מוקדם על ידי ועדת שחרורים. המשמעות של הנתון הזה היא ש-70% מהאסירים אינם זוכים לאחר שחרורם לכל מסגרת שיקומית בקהילה מטעם המדינה, אלא אמורים לעבור את תהליך השיקום בידי שירות בתי הסוהר (השב"ס) בעודם כלואים.

בנסיבות אלה אין אלא לנסות ולברר אם המוסד הביטחוני, שמופקד על הכליאה בישראל, באמת גם יכול לשקם אדם שישב בכלא, ואם מערכת הענישה מצליחה לא רק להרחיק את הפושע מהחברה, אלא גם להחזיר אותו אליה כאדם טוב יותר?

מאסר ראשון בגיל 18

שם טוב מכתבי, שהיה שותפו לפשע של זאב רוזנשטיין, רואה את עצמו כאדם משוקם. כיום הוא בן 67, פנסיונר ואסיר משוחרר זה שנתיים. הוא חי בדירה שכורה בבת ים עם כלבה בשם עדן, מסייע בגידול נכדיו, וכותב ספר על חייו.

ואולם את 50 השנים שקדמו ליציאתו לחופשי הוא בילה בעולם הפשע ובמאסרים חוזרים ונשנים בארץ, בארצות הברית, בדנמרק, בהולנד ובגרמניה. בסך הכל בילה מכתבי 32 שנה בבתי כלא ברחבי העולם.

שם טוב מכתובי
שם טוב מכתבי

את המאסר הראשון, שנמשך ארבעה חודשים, ריצה בגיל 18 בכלא מעשיהו לאחר שנתפס עם כנופיית גנבי רכב, ושם הוא גם קיבל את מספר האסיר שליווה אותו בכל מאסריו חוזרים בארץ.

בהמשך נשפט מכתבי בגרמניה ובקופנהגן על סחר בהרואין. בהולנד נעצר על הברחת קוקאין מקולומביה, ובארה"ב נשפט ל-20 שנות מאסר, לאחר שהוכח כי שימש כיד ימינו של רוזנשטיין בעסקת סחר ענקית של כדורי אקסטזי.

"בכל פעם שאתה נכנס לבית סוהר, אתה מתחיל מחדש, אי אפשר להתרגל לזה", אומר מכתבי. "אתה יודע שהחיים בחוץ ממשיכים, ושיש כל כך הרבה דברים שתכננת לעשות ושאתה רוצה לעשות, אבל אתה לא יכול. לוקחים לך את החופש ולחופש אין מחיר.

"מצד שני גם אין חרטה או הרתעה", מציין מכתבי. "אתה מתרכז בלשרוד את תקופת המאסר, כדי לחזור לאותם חיים שחיית לפני שנכנסת אליו".

לדבריו, נושא השיקום כלל לא עמד על הפרק בתקופות המאסר הממושכות של מכתבי בישראל, אף שהתעקש לרצות את עונשי המאסר שלו בכלא הישראלי, גם כאשר נעצר ונשפט בחו"ל.

"כשאתה לא דובר את השפה ואתה לא יליד של המדינה שבה אתה יושב, אתה נורא בודד", אומר מכתבי. "בכלא האמריקאי אתה לא יכול להיות עם האמריקאים הלבנים כי אתה לא מקומי, אז אתה מוצא את עצמך עם מקסיקנים או אפרו אמריקאים, אבל אלה לא אנשים שמדברים את שפת האם שלך, אז אתה לבד. וזה לא חודש חודשיים, אלא הרבה שנים".

האם במאסרים שלך היה משהו שיכול היה למנוע ממך לחזור לפשע?
"לא, לא היה מי שיכוון אותי. כל חיי, מאז שהייתי ילד בירושלים והמשפחה שלי התפרקה, גדלתי ברחובות וידעתי רק פשע. תמיד רציתי להסתדר בכוחות עצמי. פעם גם בכלא בארץ לא היו קבוצות טיפוליות כמו שיש היום. כשריציתי בשנות ה-90 את המאסר בישראל, כל מה שהיה זה לצאת לעבודה במפעל ולחזור לכלא. זה היה השיקום. מצד שני גם אין חרטה או הרתעה".

"בכל פעם שאתה נכנס לבית סוהר, אתה מתחיל מחדש, אי אפשר להתרגל לזה. אתה יודע שהחיים בחוץ ממשיכים, ושיש כל כך הרבה דברים שתכננת לעשות, אבל אתה לא יכול. לוקחים לך את החופש ולחופש אין מחיר"

במאסר האחרון של מכתבי, שנמשך 15 שנה לאחר שנוכה לו שליש, הוא הוחזר לארץ כדי לרצות את 4 שנות המאסר האחרונות. רק בשנה האחרונה החל בתהליך שיקום שאיפשר לו לעבור את ועדת השחרורים ולצאת לשחרור המוקדם.

"הבנתי שאני מבוגר וחולה, ושדי כבר. מספיק עם כל הבלגן הזה. מה גם שלא אישרו לי לצאת לחופשות עד שלא נכנסתי לקבוצת טיפול. אז בשנה האחרונה התחלתי להכיר ולשוחח עם בחורים שהידרדרו לפשע, והמנחות של קבוצת הטיפול עזרו לי להבין את הדברים. הבנתי שכל הפשע צריך להישאר מאחורי".

אבל שיקומו המאוחר של מכתבי מעלה את השאלה אם בכלל היה סיכוי לתהליך הזה, שהחל בגיל כה מבוגר, ואם הכלא, שהוא מוסד ענישתי בהגדרה, יכול לספק לאסיר טיפול ושיקום אפקטיביים.

שם טוב מכתובי
שם טוב מכתבי

"מאוד קשה לאסירים לתת אמון באנשי הטיפול בכלא", אומרת דנה קייזר, קרימינולוגית יישומית והמנהלת המקצועית של "התחלה חדשה", מרכז פרטי לטיפול ואבחון של אוכלוסיית עוברי החוק, שמלווה ומשקמת אסירים משוחררים.

"העובדים הסוציאליים בכלא לובשים מדים, והם מוגדרים כסוהרי ביטחון. זה אומר הכל. זה פוגע בתחושת החיסיון הטיפולי של האדם. הוא לא ירצה להיפתח בפני עובד סוציאלי שמחויב לדווח למערכת על דברים מסוימים שיעלו בחדר הטיפולים", מוסיפה קייזר.

דנה קייזר (צילום: רזי אברהם)
דנה קייזר (צילום: רזי אברהם)

לדבריה, כדי לעבור את ההליך השיקומי בכלא, על האסיר להביע מוטיבציה פנימית, שחסרה לרוב האסירים. "אני חושבת שזו כבר העבודה של המטפל לגייס את האדם לטיפול ולייצר לו מוטיבציה. בשב"ס הגישה הפוכה: קודם כל הם קובעים לאסיר תנאים ורוצים לראות שהוא מוכן לוותר על דברים מסוימים למען הטיפול ורק אז הוא יכול להיכנס לתהליך.

"לפעמים מדובר בוויתורים כואבים עבור האסיר, למשל לוותר על ניכוי שליש בוועדת שחרורים, או הסכמה לעבור למתקן מאסר שמרוחק ממקום המגורים של המשפחה שלו, כי רק שם יש את הקבוצה הטיפולית שמתאימה לו לדעתם. במקרים כאלה ברור שהאסיר יוותר".

הזדמנות לשיקום

הגישה זו לא מפתיעה לאור העובדה שבית סוהר בישראל, בשונה ממדינות סקנדינביה למשל, הוא בראש ובראשונה מוסד עונשי. ביולי 2012 פרסם המשרד לביטחון פנים הערכת מצב לשנים 2015-2013. בהערכה צוין:

"הכליאה מהווה בראש ובראשונה ענישה של מי שפגע בחברה. יחד עם זאת החברה הישראלית מבקשת לראות בשהיית העבריין המורשע בבית הסוהר גם הזדמנות לשיקומו באופן שיחזור אליה (לחברה א.ט), כשיסיים לרצות את המאסר, כאזרח נורמטיבי שלא יחזור לעבור על החוק".

"בעולם הקרימינולוגיה של היום יודעים בוודאות שענישה נטו לא מפחיתה את הפשיעה, וכי כלא אינו מהווה גורם הרתעה עבור פושעים", אומר פרופ' תומר עינת מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. "אם הגורמים לפשיעה הם אינסופיים, החל מהרמה הביולוגית, דרך הרמה הפסיכולוגית חברתית וכלה ברמה התרבותית, הרי שלא ייתכן להניח שהפתרון לפשיעה באמת יהיה כל כך חד ממדי, ויכלול ענישה בלבד".

תומר עינת
תומר עינת

עינת מדגיש כי מחקרים שנעשו בעניין מצביעים על הנזקים הרבים שמסב הכלא לעומת התועלת שלו. "התנאים הפיזיים, ההידבקויות במחלות, ההשפלות, חוסר האור, השעמום, הג'ונגל החברתי ואינסוף סיבות אחרות גורמות לאסירים להיפגע בכלא יותר מכפי שהיה לפני המאסר", אומר עינת.

"אנשים הופכים להיות פצועים על בסיס נפשי, הם הופכים לאלימים. ידוע שכלא הוא בית ספר מעולה לפשע, ושרוב האנשים מפתחים שנאה למוסדות הכליאה ולמדינה שכלאה אותם. כשהם משתחררים, הם הופכים לאנשים פוגעניים".

עינת נמנה עם חסידי הגישה שקוראת לצמצם את היקף הכליאה בישראל. "אני יוצא מתוך הבנה ברורה שאם אני אמזער אם מספר בתי הכלא, היקף הפשיעה בארץ לא יעלה. אני בעד שמערכת המשפט תגדיל את היקף העונשים בתוך הקהילה – כגון קנסות שנמצאו כאמצעי ענישה יעיל מאוד, או ביצוע עבודות שירות. אם כולאים אדם, אז ברור שהמטרה היא להעניש אותו בגלל חומרת המעשה, או שאין ברירה אלא להרחיק אותו מהחברה".

"אם הגורמים לפשיעה הם אינסופיים, החל מהרמה הביולוגית, דרך הרמה הפסיכולוגית חברתית וכלה ברמה התרבותית, הרי שלא ייתכן להניח שהפתרון לפשיעה באמת יהיה כל כך חד ממדי, ויכלול ענישה בלבד"

בישראל פועלים כיום 32 מתקני כליאה שבהם מוחזקים כ-20 אלף אסירים. סטטיסטית מדובר ב-256 אסירים על כל 100 אלף איש. ללא אסירים ביטחוניים ומסתננים, מגיע מספר האסירים ל-147 אסירים על כל 100,000 איש.

בהשוואה לארה"ב, בירת הכליאה העולמית, שבה יש 700 אסירים על כל 100,000 איש, מספר האסירים בישראל נמוך. ואולם בהשוואה לאירופה מספר האסירים בישראל גבוה מאוד. בשוודיה מגיע מספר האסירים ל-57 על כל 100 אלף איש, בהולנד ל-75, ביוון ל-120, ובספרד ל-141 אסירים על כל 100 אלף איש.

"במדינות סקנדינביה הבינו שעדיף להעניש את האדם בתוך הקהילה מאשר להכניס אותו לכלא, משום שהיכולת לשיקום האסיר גבוהה יותר וזה גם יותר משתלם כלכלית", אומר עינת.

בדוח מבקר המדינה לשנת 2014 צוין הנתון הבא:

"הנזק הכלכלי הנובע מפשיעה בישראל הוערך בשנת 2011 ב-14.4 מיליארד שקל, סכום השווה לכ-2% מהתוצר הלאומי הגולמי (התל"ג). באותה שנה הוערך הנזק הכלכלי הממוצע למקרה פשיעה בודד ב-11,270 שקל. עלות החזקת אסיר בבית סוהר לשנה מסתכמת בכ-150 אלף שקל בממוצע".

עוד צוינו בדוח המבקר מה ההשלכות של המאסר על כלל החברה:

"חזרה לאורח חיים עברייני ולמעגל הפשיעה לאחר ריצוי העונש והשחרור מבית הסוהר (רצידיביזם), יש בה סכנה לכלל החברה והיא גורמת נזק כלכלי למדינה. שיעור המועדות הוא מדד להערכת היעילות והאפקטיביות של תהליך הקניית הכלים המתקנים".

מחקרים שערך שב"ס במשך 8 שנים, ובחנו את שיעור האסירים שחוזרים לכלא (רצידיביזם), מצביעים על מגמת ירידה זעירה אך עקבית בהיקף הפשעים החוזרים. 42.3% מאסירים ששוחררו ב-2004 חזרו אל כותלי הכלא, לעומת 39.1% מהאסירים ששוחררו ב-2009 – ירידה של 3.2%.

"בפועל כ-90% מהאסירים משולבים בתכניות טיפול, חינוך, תעסוקה ודת. אנחנו מנסים לנצל את הפלטפורמה כדי לאפשר לאסיר לעבור תהליך שלא היה עובר אילולא היה מגיע לכלא, כמו סדר יום, תעסוקה, וקשר עם המשפחה"

ראש תחום שיקום ארצי בשב"ס, רב כלאי מאיה קזז, סבורה כי יש בנתון הזה כדי להעיד על הצלחת תכניות השיקום בכלא: "נכון שמדובר באחוז מאוד קטן, אבל אם מסתכלים על אנשים ולא על מספרים, הרי שכל אדם שהצלחנו להשאיר מחוץ למעגל הפשע, הוא הצלחה גדולה, ואם יש ירידה עקבית בחזרה לפשע, כנראה שאנחנו עושים משהו טוב".

האם כל האסירים בשב"ס עוברים שיקום?
"אנחנו משתדלים לשלב את כולם, ובפועל כ-90% מהאסירים משולבים בתכניות טיפול, חינוך, תעסוקה ודת. אנחנו מנסים לנצל את הפלטפורמה כדי לאפשר לאסיר לעבור תהליך שהוא לא היה עובר אילולא היה מגיע לכלא, כמו סדר יום, תעסוקה, ובניית קשר עם המשפחה. לכל הדברים האלה יש משמעות גדולה בהחזרת האדם למוטב".

האם האסיר באמת צריך לעמוד בתנאים מיוחדים, כמו הבעת מוטיבציה, כדי לעבור תהליך שיקום?
"אי אפשר לשלב אסיר בהליך טיפולי שהוא לא מעוניין בו, כך שבעצם זה הפרמטר הראשון לשיקום – המוטיבציה של האסיר לבצע שינוי. כמובן שיש גם תכניות מקדימות, כמו קבוצות חינוכיות לאנשים שאינם יודעים מה זה טיפול. בהמשך משלבים אותם בטיפול ייעודי לעבירות ספציפיות, שכל אחת מהן דורשת טיפול ייעודי – אלימות, עבירות מרמה, התמכרויות לסמים ועוד".

האם מבקשים מהאסיר לוותר על הדברים שחשובים לו, כמו למשל שחרור מוקדם, או קרבה למשפחה, כתנאי להכניס אותו לתהליך השיקומי?
"אין לנו מנדט למנוע מאסיר את הזכות לעלות לוועדת שחרורים ולקבל ניכוי של שליש מתקופת המאסר. המנדט שלנו הוא לתת תמונת מצב – באיזה נקודה הוא הגיע אלינו ואיך הוא מסיים. זה נכון שתהליכי טיפול הם ארוכים. אם יש מחלקה שתקופת הטיפול בה היא של 4 חודשים, אז הוא לא יכול להיכנס אליו, אם יתרת המאסר שלו היא חודש.

"אם אסיר יצטרך לעבור לבית סוהר אחר, כי שם יש מחלקת טיפול שמתאימה לצרכים שלו, אבל היא רחוקה מהמשפחה, הוא יצטרך לקבל החלטה, וכן, לדעת לוותר על דברים מסוימים למען ההליך".

תכניות שיקום לא יעילות

המחקרים שעורכים בשב"ס על תכניות השיקום השונות מצביעים על הצלחתן. עינת, שבחן את המחקרים האלה גילה דווקא על חוסר היעילות של חלק מהתוכניות. בין השאר הוא מצביע על תכניות התעסוקה של שב"ס. אף שתכניות תעסוקה במקצועות המבוקשים בשוק העבודה הן בעלות פוטנציאל שיקומי טוב יותר,  בפועל רוב תכניות התעסוקה בשב"ס הן תכניות לואו סקיל, כגון עבודה במפעלים, נגרות וכדומה.

מחקר על תכניות גמילה מסמים מצא כי כל ארבע תכניות הגמילה העיקריות של שב"ס אינן יעילות בהפחתת שיעורי המועדות.

התכניות שנמצאו יעילות בהפחתת שיעורי החזרה לפשע הן תכניות "השיקום הקבוצתי", וכן תכנית "בית התקווה" המיועדת לאסירים שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה של כלא חרמון, המתקן השיקומי ביותר בישראל.

"אלה תכניות מצוינות, אולם צריך להביא בחשבון שמראש הן מיושמות על אסירים בעלי מוטיבציה גבוהה לשיקום ובעלי התנהגות טובה וחסרי בעיות משמעת. מאחר שמדובר בקומץ אסירים שנבחרו על ידי שב"ס כמתאימים לתכניות אלה, ברור שהן יהיו יעילות", אומר עינת.

"צריך להביא בחשבון שהתכניות מיושמות על אסירים בעלי מוטיבציה גבוהה לשיקום, בעלי התנהגות טובה וחסרי בעיות משמעת. מאחר שמדובר בקומץ אסירים שבחר השב"ס כמתאימים לתכניות, ברור שהן יהיו יעילות"

"אבל ממה שאני רואה, רוב התכניות לא מספיק עונות על הצרכים של האסירים, ואני לא רואה בשב"ס מדיניות שיקומית ברורה מבוססת ראיות ומלווה מחקר".

אם נחזור למקרה של היילו ולשאלה אם שנת מאסר נוספת תעזור לו לחזור למוטב, נראה כי התשובה לכך היא שזה תלוי רק בהיילו. לנוכח העבודה שהמערכת תולה את המוטיבציה ואת האחריות לשיקום באסיר עצמו, נראה שאין לה כלים להשפיע לטובה על שיקומו. יותר מכל מעיד על כך המקרה של מכתבי, האסיר שנכנס לכלא לראשונה בגיל 18, והגיע לשיקום רק בשנה ה-32 והאחרונה למאסריו הרבים, עקב גילו ומצב בריאותו.

עוד 2,016 מילים ו-1 תגובות
סגירה