זירת הבלוגים

בחירות 2019 מועד ב' - איקאה מול wework

הליכוד וכחול לבן נערכות לקראת בלוף הריאליטי הפוליטי הגדול

שלטי בחירות של כחול לבן והליכוד (צילום: Oded Balilty, AP)

בחירות 2019 מועד ב' הביאו את הכאוס האידאולוגי לשיא חדש והמחישו לנו כי אין כיום בישראל רצון ויכולת לבחור בחירה של ממש.

יום שישי הוא יום השידורים המוצלח של גל"צ, זאת בזכות תמהיל מעולה של תכניות ומגישים: החל בהתגוששות הבוקר של ברדוגו ושלונסקי, ועד שמעון פרנס שבלעדיו שישי אינו ערב שבת.

אולם שעת השידור המוצלחת ביותר היא שיחת הסלון הכי טובה ברדיו: הדיאלוג האינטליגנטי הפורה בין אודיה קורן לנתן דטנר.  באחת התוכניות האחרונות הטיבה קורן לתאר את השפעת הסלולר על חיינו. מסתבר, אמרה, כי תם עידן  הבושה – מה יגידו השכנים, הדודות והדודים.

ואכן, הסלולר איין את הסביבה האנושית סביבנו. הסביבה שלי היא אני ומרחב הקליטה שלי את עצמי. הסביבה האנושית המקיפה אותי כבר לא ממש שלי. היא עמוסת דמויות סלולריות אוטונומיות מהלכות, הממלמלות עצמן לדעת לאוזנינו  ללא בושה.

בחירות 2019 מועד ב' הן הבחירות הכי פריכות בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. הבחירות הראשונות בעידן הסלולר, בהן הפריכות האידיאולוגית נחנכת כמעט רשמית. עידן קץ האידאולוגיה מסונכרן היטב עם עידן קץ הבושה.

כמו בחיים הפרטיים, גם בשדה הציבורי הבושה נעלמה. זו לא ממש בושה להיות נטול אידאולוגיה, נטול עמדה או דעה. וכך המערכת הפוליטית הפריכה הפכה למופרכת: הפריכות הכי פריכה מתחוללת במרכז המפה הפוליטית, קרי במפלגות הליכוד, כחול לבן והעבודה.

מפלגות כבר לא מתכחשות לעובדה שהן כבר לא ממש "מפלגות" אלא מקבץ מקרי של דעות ודמויות בעלי השקפות לא מגובשות, שמציעות "סטוץ פוליטי" חד פעמי לקהל בוחרים לא פחות פריך.

מפלגות כבר לא מתכחשות לעובדה שהן כבר לא ממש "מפלגות" אלא מקבץ מקרי של דעות ודמויות בעלי השקפות לא מגובשות, שמציעות "סטוץ פוליטי" חד פעמי לקהל בוחרים לא פחות פריך

"הסטריפטיז הפוליטי" הזה כבר לא נעשה בחדרי חדרים. אין בעיה לנטוש מפלגה ולחזור אליה כאילו כלום, לעבור מימין לשמאל, משמאל לימין. להחליף מפלגות כמו גרביים. להתמודד על ראשות מפלגה אבודה ולנטוש אותה למחרת למפלגה אחרת (ע"ע סתיו שפיר).

להחליף שמות ומשמעויות מהיום למחר, כמו צמד הנוטשים-חוזרים שקד ובנט, שלא מפסיקים לחפש את עצמם עד כי בורסת השמות שלהם כבר מתפקעת מצחוק: "הבית היהודי", "ימין חדש", "ימינה". וליברמן שישראל היא הרי ביתו – יכול להיות החבר הכי אינטימי של החרדים, להריץ בירושלים את משה ליאון נגד המועמד החילוני, ולמחרת להתחפש ליאיר לפיד. אותו לפיד, שבעצמו יעבור טרנספורמציות תדמיתיות מגוונות עד כדי גיחוך ב"הפרשת חלה".

וגנץ יכול היה במועד א' להתעלם מהקריאה להפוך לגשר מחבר, שיאפשר לרוב הציוני לחזור ולמשול (ראה – "שקר הפוליטיקה בישראל) ולערוג לחבירה לחרדים, תוך נכונות לחתום כמעט על כל  דרישה.

ואז, במועד ב', להכריז  מאוחר מידי ובניסוח לא חכם שזועק הדרה, על תכנית ל"ממשלה ציונית חילונית" במסגרת המאמץ "לשימור לקוחות", שנמלטו, אבוי, לליברמן.

וליברמן, שנלחץ מכך שגנץ "גונב" לו את "העבודה בעיניים" שלו, מאשים את כחול לבן בקונספירציה פוליטית מתואמת עם החרדים.

האטמוספירה  הזו לא החלה היום. היא נחנכה לראשונה בשנת 2005, עם הקמת מפלגת קדימה ה"כחול לבן" של אז (ראה  – קדימה לעגל הזהב). אלא שבחירות 2019 מועד ב' הביאו את הכאוס האידאולוגי לשיא חדש, והמחישו לנו שאין כיום בישראל רצון ויכולת לבחור בחירה של ממש.

בחירות 2019 מועד ב' הביאו את הכאוס האידאולוגי לשיא חדש, והמחישו לנו שאין כיום בישראל רצון ויכולת לבחור בחירה של ממש

"בחירה", בהגדרה המילונית, היא "סוג של הכרעה. בחירה בעמדה, בדעה, בהשקפה". העובדה  שעמימות ושינוי עמדות מהיום למחר לא משפיעים על דפוסי ההצבעה, ואף הופכים למשאבת מנדטים הזויה, מעידה כי ההצבעה כבר מזמן אינה  הצבעה בעד עמדה, אדם או ערך, אלא הצבעה ששייכת לתחום הפסיכולוגי חברתי.

כבר מספר עשורים נתון הרוב הציוני ב"מלכוד 22", שמנטרל אותו מכוחו ומאפשר למפלגות מיעוט לשלוט. כ-  75 מנדטים של ה"מרכז" על שני גווניו (שחור\לבן) מתפצלים בהצבעה לשני גושים פוליטיים מלאכותיים אך קשיחים.

למעשה, התנועה הדינמית המרוככת מאוד מתרחשת אך ורק  בתוך הגושים ואינה מעזה לחצות את חומת הניכור שמפרידה בין הגושים. חומה זו מלאכותית, כי היום בעידן הראליטי הפוסט – אידאולוגי אין באמת ימין ושמאל. רק מרכז  אחר גדול.

דומיננטיות המרכז נובעת מעצם היותו "מרכז", לא כפשרה בין שמאל וימין, אלא במובן הניטרלי, האדיש לאידאולוגיה. מרכז כזירת מיקום  אסטרטגי, המאפשר נגישות גמישה, שמאלה וגם ימינה  בהתאם לסקרי דעת הקהל.

ההצבעה בבחירות, כמו בארוחה, היא דו שלבית. שלב א', "בחירת המנה". זהו שלב אוטומטי שכמעט ואינו נתון לבחירה: שלב בו המצביע מצמצם את זירת ההכרעה שלו לאחת ממפלגות הגוש, שמייצג את השבט הסוציו-אקונומי אליו הוא משתייך, וכפועל יוצא את הזהות החברתית תרבותית שלו.

זו פלטפורמת ביטוי לשבטיות הסוציואקונומית החולנית שלנו, כפי שהשתקפה בהצבעה השבטית המובהקת בבחירות האחרונות. אותו רצון שלנו להגדיר עצמנו על בסיס שלילת האחר והמיאוס בתרבותו ("רק לא ביבי").

חבר הכנסת רם בן ברק מכחול לבן, היטיב לבטא את התופעה "בפליטת הפה", באירוע שבת תרבות בשוהם: "הם שחורים אנחנו לבנים". כשגם ההבהרה שלו לא ממש שינתה את המשמעות, כשניסה להסביר שהתכוון ל"חושך ואור" , כביכול מחנה האור הליברלי חילוני מול מחנה החושך השמרני דתי-מסורתי. ומה כבר ההבדל כשההגדרה מתייחסת וכוללת את קהל המצביעים.

שלב ב'- בחירת המפלגה המתאימה בתוך הגוש, זו כבר בחירה שונה בתכלית  הדומה לבחירת אופן תיבול המנה. עניין  של טעם אישי. כאן ההצבעה גמישה, פריכה ופחות קריטית.

כך, בכל סבב בחירות יתנקזו מרב הקולות בתוך כל גוש, למפלגה שבראשה יעמוד הכוכב התורן, שיפיח תקוות שווא דמיונית או מציאותית להבאת הניצחון לגוש.

אז העובדות  והעמדות לא ממש חשובות, ובכחול לבן יכולים לריב ולייצר שערוריות יום-יומיות, זה לא ישנה את בסיס ההצבעה, כי ל-35 המנדטים של הגוש הלבן שחונים שם, נותרה בבחירות 2019 חניית "כחול לבן" אחת ויחידה, שיכולה להעניק תקוות שווא להחלפת השלטון. 

כך הפך הקרב החברתי-תרבותי-פסיכולוגי  בין הגושים לקרב אישי בין מועמדים העומדים בראש מפלגות, שכל אחת מהן מובילה גוש, המייצג שבט פוליטי סוציו אקונומי תרבותי. עמימות העמדות של "כחול לבן" אינה מקרית. ל"כחול לבן" אין למעשה הצעה למדיניות שונה מהליכוד בהנהגת ביבי.

ראשי "כחול לבן", אם כרמטכ"לים (גנץ, אשכנזי), ואם כחברי ממשלה בכירים מטעם הליכוד (שר הביטחון לשעבר, יעלון) היו שותפים אקטיביים לאותה מדיניות של כלום. למעשה, ההתמודדות היא מי יתפוס את עמדות הכוח וייהנה ממנעמי השלטון.

כחול לבן לא יכולה, ולכן גם לא מציעה משהו שונה ממה שביבי כה מצטיין בו למעלה מעשור שנים: מדיניות שתכליתה לשרוד פוליטית בהנהגה. יעד שכזה מחייב עיסוק אובססיבי בשימור ההווה, טיפוחו וצביעתו בוורוד בוהק.

כמו גם בריחה מהכרעות בסוגיות המקרינות לעתיד של כולנו: הזהות היהודית של המדינה, מערכות החינוך והבריאות, המאבק מול החמאס, סוגיות חברתיות קריטיות וכיו"ב.

אובססיית "רק לא ביבי" לא נולדה יש מאין. ביבי הפך לחסם העיקר מפני חילופי שלטון בישראל. האיש פשוט מצטיין בתחזוקת ההווה ושימורו. תקופתו תיזכר  בעיקר כתקופה בה פרח המונח "ניהול הסכסוך" בעצימות נמוכה  ונסבלת.

אז הליכוד וכחול לבן נערכות לקראת בלוף הריאליטי הפוליטי הגדול – פיינל פור פרק ב': איקאה מול WeWork

ביבי והליכוד הם תרגום פלטפורמת ה- WeWork לשדה הפוליטי. כמו החברה עם ההילה הטכנולוגית, שהיא למעשה חברת נדל"ן המפיקה מחזורי הכנסות במיליארדים, כך גם הילת ההווה שלנו בשחקים: בישראל הכלכלה פורחת, המטוסים לחופשת הקיץ מלאים, אבל הדוחות היבשים כמו ב-wework, מה לעשות, מצביעים גם הם על הפסדים של מיליארדים.

רשימה חלקית בלבד: 150 אלף רקטות מצפון שלא ממש החלידו, ואלפי רקטות מדרום מאיימות על כל חלקי המדינה והתשתיות הלאומיות שלנו. מערכת בריאות בקריסה, מערכת חינוך בה למעלה מ-50% מתלמידי כיתות א', דור העתיד של המדינה, לומדים במסגרות חינוך לא ציונות, תופעה המאיימת לשנות את אופייה של המדינה.

אך יותר מכל תיזכר לתמיד תמונת השבוע, כשימים ספורים טרם יום הדין הפוליטי, רגע לפני שביבי המטאור הפוליטי פוצח בעוד נאום יחצני מדוכן הנואמים באשדוד, מציאות ההווה (שהוא כה רגיל לשלוט בה ולאפר אותה), ברחה לו לפתע  מבין דפי טיוטת הנאום, ולעגה לו ובעיקר לנו.

כי מציאות ההווה הפיקה עבורנו תמונת העשור הטובה מאלף מילים – תמונה בה הורד אחר כבוד המטאור הפוליטי מושפל וחבוט מדוכן היחצנות למציאות העגומה של חיינו, בה ארגון טרור קיקיוני שכבר 15 שנה מתעלל בתושבי הדרום שולח רקטה שעלולה הייתה לפתע לנחות על ראשו שלו.

מציאות ההווה הפיקה את תמונת העשור, המטאור הפוליטי הורד אחר כבוד, מושפל וחבוט, מדוכן היחצנות – למציאות העגומה של חיינו: ארגון טרור קיקיוני, שכבר 15 שנה מתעלל בתושבי הדרום, שולח רקטה

ובצד השני נערכת לקרב – איקאה, במובן הפוליטי, הפעם תוצרת "כחול לבן". מפלגת אוסף ריהוט ההרכבה הפריק, שהורכבה משלוש מפלגות שפטישי הפירוק הולמים בה כבר תוך כדי הרכבה.

סופרמרקט של דעות מכל הגוונים, הצבעים והטעמים מעוצבים להפליא, ובעיקר נאים. יועזים הנדלים שכאלה. חמושים בשלושה קציני בטחון, רמטכ"לים לשעבר, שעסוקים כל היום בחיזוק מדפי הסופר הרעועים.  בחירות 2019 פרק ב' – התמונה העצובה של כולנו.