אחוזי ההצבעה בבחירות הנוספות שנכפו על ישראל הם נושא מרכזי שמעסיק את התקשורת ומככב בתעמולת הבחירות ובתרגילי ההפחדה של הפוליטיקאים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והליכוד מייצרים מהומה שלמה סביב הצבעתם של האזרחים הערבים, ואילו בני גנץ ואביגדור ליברמן יצאו בקמפיין "געוואלד" שקורא לחילונים להצביע בגלל אחוזי ההצבעה הגבוהים של החרדים.

שיעור ההצבעה בישראל ובמדינות מפותחות אחרות, נמצא זה עשרות שנים בירידה, כחלק מ"משבר הדמוקרטיה". בבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה הצביעו כ-68% מבעלי זכות הבחירה. הסקרים לקראת הבחירות מחר צופים ירידה נוספת, ושיעורי ההצבעה הצפויים הם 62%-67%. בין שלושה לארבעה מכל עשרה ישראלים – לא יצביעו. כיצד הם מסבירים את הבחירה שלהם?

מרבית הדוברים בשיח הציבורי הם אלה שמתכוונים להצביע. פוליטיקאים, אנשי תקשורת ומובילי דעה, מעורבים בקלחת הפוליטית, ולכן מצביעים. המדיה מנסה לעודד הצבעה ומוצפת במאמרים ובקריאות נרגשות של ידוענים "צאו להצביע".

לא מעט פרסומות קוראות "לקנות ואז להצביע" ומציעות מבצעי הנחות למי שיציג סלפי מהקלפי. כל זה יוצר תחושה של "שיימינג" למי שאינו מצביע.

דווקא בשל כך, מעניין לשמוע גם את העמדה שלהם.

אחד מכ-2 מיליון הישראלים שלא יצביעו הוא דני דולינסקי, מנהל שיווק ומכירות מובטל מההתנחלות ריחן במערב השומרון. דולינסקי גדל במשפחה פוליטית – הוא בנו של מורטון דולינסקי, ששימש יועץ בכיר של ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, וראש לשכת העיתונות הממשלתית בתקופתו, וקרוב של זאב דולינסקי, יועצו של הנשיא ראובן ריבלין. דני דולינסקי הצביע בכל הבחירות הקודמות.

בפוסט שפרסם בפייסבוק בשישי כתב דולינסקי: "אני לא מצביע. לא לסמוטניק. לא לטיבי ובטח לא לביבי, ביביהו שגונב רהיטים הביתה. לא לגנץ ויהיר לפיד. לא לאורלי ולחסר השפם. לא לג'ינג'ית מת"א. לא מגיע להם שאבזבז עליהם אפילו שנייה, הפעם אני בפיקניק".

"זה מפתיע את כולם וגם אותי שלא אצביע, אבל זו החלטה סופית, אידאולוגית", אומר דולינסקי לזמן ישראל. "הפוליטיקאים כבר לא מסתירים את העובדה שהם חושבים ועסוקים רק בעצמם ולא רואים אותנו ממטר, אפילו מנופפים בה".

דולינסקי הצביע ב-2013 לליכוד וב-2015 לבית היהודי. בבחירות שהתקיימו באפריל הצביע ל"גשר" של אורלי לוי-אבקסיס. "הצבעתי לאורלי כי היא עשתה עליי רושם של אחת שקשובה לאזרח הקטן ולבעיות האמיתיות שלו", הוא אומר.

"אין לי שום בעיה עם השמאל, יש לי בעיה עם חיבורים אופורטוניסטיים בין פוליטיקאים שלא מאמינים באותם דברים, רק לצורכי הישרדות. זה מאפיין את כל מערכת הבחירות הזאת"

"אני מכיר את הצד הקשה בחיים. פשטתי רגל בעבר, ואנחנו משמשים כמשפחת אומנה. לפני כמה שנים פניתי לבנט בנושא, כדי לקבל את עזרתו, והוא לא התייחס בכלל. פניתי גם לשולי מועלם, שהיא מכרה שלי מהילדות, אבל היא לא התייחסה.

"אבל עכשיו אורלי לוי חוברת לעמיר פרץ, כלומר, לשמאל. אין לי שום בעיה עם השמאל, יש לי בעיה עם חיבורים אופורטוניסטיים בין פוליטיקאים שלא מאמינים באותם דברים, רק לצורכי הישרדות. זה מאפיין את מערכת הבחירות הזו. מרצ, למשל, מפלגה שכולה אידאולוגיה – חוברת לאהוד ברק שכולו אינטרסים ואגו".

"גשר" לא עברה את אחוז החסימה. אולי הציבור דווקא לא רוצה פוליטיקאים שחושבים על הבעיות היומיומיות שלו, ולוי הייתה חייבת לחבור כדי לשרוד.

"זו בעיה שלה. אם הפוליטיקאים דואגים לעצמם ולא לי, אין לי סיבה לדאוג להם. לגבי הציבור – שכל אחד יעשה את הבחירה שלו. קראתי שהערבים לא מצביעים בגלל שהפוליטיקאים שלהם לא דואגים להם. ומה עם הפוליטיקאים שלנו?".

הפוליטיקאים ומובילי הדעה אומרים שחשוב להצביע כי אלה "בחירות גורליות". אתה לא מסכים איתם?

"זה שהם קוראים לבחירות האלה 'גורליות' רק מראה כמה הם עסוקים בעצמם ורק בעצמם. על מה הבחירות האלה? על חקירות נתניהו, על מי יהיה ראש הממשלה, על התיקים? למה עשו בחירות חוזרות? בגלל שביבי לא רצה שגנץ ירכיב קואליציה וליברמן רצה לשקם את התדמית. זה אכן גורלי – בשבילם. הם אפילו כבר לא מעמידים פנים כאילו החיים שלנו גורליים".

אתה חי בהתנחלות. אתה לא חושש שממשלה שאינה ימנית תגיע להסכם שיביא לפינוי התנחלויות?

"בסוף, אם יהיה הסכם על הפרק, כל מי שיישב בממשלה יעשה את המקסימום במשא ומתן שההסכם יצליח, כי זה האינטרס שלהם. אני לא חושש, וזה בטח לא מה שיביא אותי לקלפי".

יש דיקטטורה שיפוטית, אז למה להצביע?

אלעד נחשון, סטודנט להיסטוריה מרחובות, הוא "אושיית פייסבוק" שמרבה לפרסם פוסטים מעמיקים בנושאים אקטואליים ואיש ימין אידאולוגי שהצביע בעבר לבית היהודי.

נחשון לא הצביע באפריל, ולא מתכוון להצביע מחר, וגם הוא רואה בבחירתו הכרעה אדיאולוגית. נחשון אינו מוצא הרבה טעם בבחירות, כיוון שלדעתו השופטים והפקידים ממילא קובעים את המדיניות ולא הנבחרים.

"אי-ההצבעה שלי היא בפשטות הכרה במציאות, שבה גם אם הקול שלי לא חסר-ערך לחלוטין, המשקל שלו נמוך משמעותית מבעבר. זאת גם מחאה נגד הפוליטיקאים"

"אני לא מצביע בגלל שיש תהליך של היחלשות של הממשלה והכנסת, ומעבר סמכויות לפקידים ולמשפטנים לא נבחרים", מסביר נחשון. "אי-ההצבעה שלי היא בפשטות הכרה במציאות, שבה גם אם הקול שלי לא חסר-ערך לחלוטין, המשקל שלו נמוך משמעותית מבעבר. זאת גם מחאה נגד הפוליטיקאים שאף אחד מהם לא מחויב למאבק בתהליך הזה".

גם לא איילת שקד?

"גם לא היא. אחרי ארבע שנים כשרת משפטים, היא יכלה להציג שינוי מהותי במערכת המשפט, או להתפטר ולהסביר למה לא הצליחה בזה. במקום זה, היא רצה שוב, והבטיחה שבפעם הבאה תעשה שינוי מהותי. זה ההפך ממעורר אמון".

אחרי שפורסמה ההצעה שנתניהו הציע לאבי גבאי, לפיה, כביכול, נתניהו יוותר על פסקת ההתגברות, כתב נחשון: "לשבריר שנייה שקלתי להאמין שנתניהו באמת מתכוון להעביר פסקת התגברות. ואז הוא הציע למכור אותה למפלגת העבודה תמורת הצטרפותה לקואליציה. אל תצביעו!".

בשבוע שעבר, לקראת הבחירות, כתב נחשון: "יש את הסיפור על החילוני שאף פעם לא הלך לבית כנסת, אבל בית הכנסת שלא הלך אליו הוא ליטאי? אז לי יש המון ביקורת על נתניהו, נוקבת ולפעמים ארסית. אני כועס ולעתים זועם עליו. אני לא שונא אותו, אבל יכול להבין אנשים ששונאים. אין לי ממש ביקורת על פוליטיקאים אחרים, רק אדישות מתובלת בבוז. אני לא אצביע בבחירות הקרובות, אבל הפתק שלא אשים בקלפי הוא מחל".

דולינסקי ונחשון חריגים למדי בנוף של הלא-מצביעים, כיוון שהם חושבים ומדברים באופן פוליטי, מתמצאים בפוליטיקה ומיטיבים לנמק את בחירתם. הם לא באמת מייצגים רבבות רבות של אנשים שאינם מצביעים באופן קבוע, וגם אינם דוברים בכלל בשפת השיח הפוליטי.

מיכאל פיני, לדוגמה, שף ומורה בבית הספר לקולינריה "בישולים", לא הצביע מעולם. "אני לא מצביע כי זה לא ישנה שום דבר. הכול רקוב", הוא מספר, "אף פעם לא שקלתי להצביע. הייתי שמח להצביע ולהשפיע אבל אין לי למי".

אין שום הבדל בעיניך בין המפלגות, המועמדים, השרים, ראשי הממשלה?

"אין הבדל. כלום. כולם בסוף היו מושחתים. אף אחד מהם לא עומד בפיתוי".

"למה שאצביע? זאת מדינה של יהודים"

היכן נמצאים הבלתי-מצביעים? מבדיקת זמן ישראל, לפי נתונים רב-שנתיים שאספנו מפרסומי ועדת הבחירות המרכזית, שיעורי ההצבעה הגבוהים ביותר נרשמים באופן עקבי ביישובים ובשכונות של חרדים ודתיים-לאומיים (כ-80% בבחירות האחרונות), ואחריהם – יישובים חילוניים מבוססים, שבהם מרבית הבוחרים מצביעים לשמאל ולמרכז (כ-75%).

ביישובים עם אוכלוסייה מגוונת כמו ראשון לציון, למשל, נרשמו כ-65% הצבעה. בעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה במגזר היהודי שהן מעוזים מסורתיים של הליכוד נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים – כ-60%, ואילו ביישובים ערביים יש מנעד גבוה של שיעורי הצבעה, אבל הממוצע ירד בבחירות האחרונות מכ-60% לכ-50%.

לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה יש סיבה לשיעורי ההצבעה הנמוכים באזורים אלה:

"תושבי הפריפריה משתייכים לקבוצות אוכלוסייה שנוטות פחות להשתתף בבחירות – ערבים ואזרחים בעלי השכלה והכנסה ברמה נמוכה", נכתב במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "זאת, בשל תחושת ריחוק וניכור – תחושה שהפוליטיקה הלאומית לא ממש רלוונטית לחייהם של תושבי הפריפריה, ושהפוליטיקאים בכנסת, במילים פשוטות, 'לא סופרים אותם'.

"דומה כי שינוי מהותי תלוי הן בשיפור משמעותי במשאבים שהמדינה משקיעה בפריפריה, והן באימוץ שיטת בחירות אזורית, שתעניק ייצוג משמעותי יותר לתושבי הפריפריה בכנסת".

יש לציין כי הייתה מערכת בחירות אחת שבה עמד בראש מפלגה גדולה מועמד מזרחי תושב הפריפריה, שבמרכז קמפיין הבחירות שלו עמדו הבטחות קונקרטיות לשינוי המצב החברתי, כמו העלאת שכר המינימום והנהגת פנסיה כללית. זה היה ב-2006, אז עמיר פרץ עמד בראש מפלגת העבודה, ואולם באותן בחירות אחוזי ההצבעה היו הנמוכים בתולדות המדינה, גם במרכז וגם בפריפריה.

ההצבעה בבחירות היא נושא לוויכוח סוער בחברה הערבית-ישראלית. שיעור ההצבעה מושפע ישירות מהמהומות שמחוללים סביבה הפוליטיקאים היהודים, ובראשם נתניהו.

סקרי עומק של ארגון "יוזמות קרן אברהם", הפועל להעלאת שיעור ההצבעה בקרב הערבים, צופים שאחוז המצביעים הערבים דווקא יעלה בבחירות הקרובות ויגיע לכ-56%-57%. "ההסתה של נתניהו נגדנו תעלה את אחוז ההצבעה שלנו", אומר תאבת אבו ראס, מנכ"ל משותף של "יוזמות קרן אברהם". "הרבה מצביעים ערבים שלא מצביעים בדרך כלל מתכוונים לעשות 'דווקא' ולהצביע".

"חברי הרשימה המשותפת לא עושים עבודה רצינית ולא מייצגים אותי. אין טעם להצביע, הקול שלי לא משנה והמצב לא ישתנה. אנחנו חיים ועובדים כאן, אבל זאת מדינה ליהודים"

לשאלה מדוע הערבים אינם מצביעים, הוא אומר כי גורמים קיצוניים בתוכה, כמו הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ותנועת "בני הכפר", מחרימים את ההצבעה בבחירות כי הם רואים בהן "הכרה בישות הציונית ושיתוף פעולה איתה" (גם החרדים מזרם נטורי-קרתא מחרימים את הבחירות בנימוק דומה).

"מי שמצביע אומר שהוא רוצה להשפיע. אבל אני לא יכול להשפיע", אומר לזמן ישראל הפרשן הפוליטי אליף סבאג מפקיעין, שלא מצביע בבחירות באופן קבוע. "הקול הערבי לא נחשב, אף אחד לא סופר את חברי הכנסת הערבים והם סתם מוכרים אשליה של השפעה. הם גם עזרו לנתניהו בתרגיל פיזור הכנסת, ובכך נתנו לו הזדמנות. אז בטוח שלא אצביע להם, כי נתניהו הכי מסוכן והכי גרוע".

אם אתה רואה הבדל בין נתניהו לבין מועמדים אחרים, זאת לא סיבה להצביע? ואם לא לרשימה המשותפת לרשימות אחרות?

"אני לא אצביע למפלגה ציונית. אני לא רק אינדיבידואל, כמו שנתניהו רוצה שאהיה, אלא בן לעם הערבי-פלסטיני שזאת מולדתו, ואני לא אצביע למפלגות שנלחמות בעם הפלסטיני. במי אצביע? בברק שתחת ההוראה שלו נהרגו 13 מפגינים ערבים? בגנץ שנלחם בפלסטינים והרג אלפי פלסטינים בעזה?"

ש"ס ויהדות התורה לא ציונים ויש להם הרבה השפעה.

"הם דואגים רק לתקציבים למגזר שלהם, וזה בסדר, אבל מה להם ולי? ובכלל, מה פתאום שאצביע לכנסת ישראל שלקחה לנו את האדמות וחוקקה נגדנו חוקים גזעניים, כולל חוק הלאום שקובע במפורש שזאת רק המדינה של היהודים?"

יש לציין שלפי סקרי עומק (של ארגון יוזמות קרן אברהם, למשל) המחרימים האידאולוגיים של הבחירות, מסוגו של סבאג, מהווים רק כ-7% מהחברה הערבית-ישראלית. שאר הערבים שאינם מצביעים מונעים מייאוש, פסימיות ותחושה ש'לא סופרים אותם' – כמו אצל היהודים, אבל יותר.

בחברה הדרוזית – שמבחינה אידאולוגית יחסה למדינה דומה לזה של היהודים – יש אחוזי הצבעה נמוכים במיוחד, 40%.

"אני לא מתכוון להצביע כי זאת מדינה של יהודים", אומר אחמד (סירב לפרסם את שם משפחתו), העובד במאפייה בכיכר המרכזית של טירה, "יש הרבה סיבות לכך שאני לא מצביע. חברי הכנסת הערבים של הרשימה המשותפת לא עושים עבודה רצינית ולא מייצגים אותי. אין טעם להצביע, הקול שלי לא משנה והמצב לא ישתנה. אנחנו חיים ועובדים כאן, אבל זאת מדינה ליהודים".