זירת הבלוגים

בהעדר הבדלים אידאולוגיים, החדש עדיף על הישן

הפוליטיקה הישראלית בשפל חסר תקדים, נטולת התמודדות בין תפיסות מדיניות או חברתיות או רעיון כלשהו אחר. הניגוד היחיד שנותר במערכת הזאת טמון רק בחדש מול ישן, בקרב על שבעים מנדטים

בנימין נתניהו ובני גנץ, מונטז׳ (צילום: פלאש90)

הפוליטיקה הישראלית בשפל חסר תקדים, נטולת התמודדות בין תפיסות מדיניות או חברתיות או רעיון כלשהו אחר. איש לא נאבק על רעיון שהוא באמת מאמין בו, זה לא שמאל מול ימין ולא סוציאליסטים כנגד ליברלים ולא פשיסטים מול הומאניים. הניגוד היחיד שנותר במערכת הזאת טמון רק בחדש מול ישן בקרב על שבעים מנדטים (הליכוד מול כחול-לבן).

לא מעט חברי כנסת בליכוד יכולים היו למצוא עצמם בכחול-לבן או אפילו בעבודה, ולהיפך. לא מעט ח"כים אימצו לעצמם תפיסות אידיאולוגיות לכאורה ממדפסות מכוני הפרסום, ובלבד שיוכלו לדקלם משהו מול התקשורת או מול ציבור סקרנים שהגיע לחוג בית וניסה בכל מאודו להבין מי חושב מה.

ומתברר שהכול אותו דבר – פרט למפלגות הנישה, כמו החרדים והערבים ואולי ימינה. כלומר, שבעים מנדטים ואם נוסיף עוד עשרה של העבודה והמחנה הדמוקרטי.

הסיסמה של המחנה הדמוקרטי, אגב, היא ״נלחמים. מנצחים״. זו סיסמה שיכולה להיות רלוונטית גם למכבי תל אביב או לנבחרת הפינג פונג של פתח תקווה. זאת סיסמה של אנשים שאין להם מה לומר. לא צריך להיות פרופסור לאסטרטגיה כדי להבין זאת, והרי אם נלחמים אז מנצחים. מעליב.

מודעת בחירות של המחנה הדמוקרטי: נלחמים. מנצחים.

מודעת בחירות של המחנה הדמוקרטי: נלחמים. מנצחים.

אפילו התפיסה האסטרטגית של ישראל שממומשת על ידי ראש הממשלה הנוכחי אינה זוכה לאופוזיציה או קונספט נגדי. אולי מישהו מלמל כמה מילים על עזה או על החיזבאללה, אבל לא אסטרטגיה רבתי. במקסימום, אמירה בגובה של נהגי המוניות – שיש להם באמת מה לומר – בסגנון ״על כל טיל שנחטוף נשגר חמישים״… שמעתי את זה במו אוזני. הנה לכם אסטרטגיה. הנה מישהו שאמר משהו. וזו מדינתם של הנביאים, עם הספר, העם הנבחר, ומתברר שהפוליטיקה שלנו משדרת בורות ואפילו רמות מתקדמות של טיפשות.

הבחירות הללו התנהלו כמו קרב על ראשות ועד הבית בשיכון רב קומות. האחד היה מנכ"ל חברת מיץ, והשני טייס, והשלישי לוחם במארינס וכן הלאה, כולם הם בבחינת "הייתי". לוועד השיכון, אגב, זה יכול להספיק. למדינת ישראל – בשום אופן לא.

לכן מה שחשוב זה היום שאחרי הבחירות הללו. מה שחשוב הוא כיצד נשקם את המערכת הפוליטית שלנו, שהפכה לעיסת בוץ שטוחה?

לשם כך נידרש לשתי החלטות על אופי ההצבעה שלנו היום, בבחירות האלה:

הצבעה חייבת להתקשר לאלה המייצגים הכי טוב את השקפתנו (אם יש בכלל), להבדיל מהצבעה אסטרטגית כגון – כדאי להצביע לאלה כדי שיעברו את אחוז החסימה כדי שההוא יכהן כראש ממשלה, וכיו"ב. גם פתק לבן הוא פתק מעניין ובעל ערך. לפתק לבן יש חשיבות כמחאה ורקיעת רגליים כנגד מה שקורה כאן.

החלטה שנייה: כשהכול תקוע בבוץ, עדיף "חדש" – ולו רק בגין העובדה שהוא חדש. זה יכול לחולל שינוי. יכולים לבוא יועצים חדשים, עוזרים חדשים ומנהלים חדשים שיאיישו את הכיסאות החשובים ואולי יובילו למשהו אחר, לאיזה שינוי, אפילו קל. לכן העימות החשוב שיש לנו הוא החדש מול הישן, ולא השמאל מול הימין ולא המרכז נגד הקיצוניים.

לכן אני מצביע כחול-לבן. בגלל החדש.

אם לא יהיה טוב – שוב נעיף אותם ונביא חדשים. העיקר שתהיה דינאמיקה. באין דינאמיקה, הביצה רוחשת ברחשים ויתושים – ואף יותר מזה.