ללא אחדות באופוזיציה, תהיה הקטסטרופה הממשמשת ובאה רשומה לדיראון עולם גם על שמם של בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, גדעון סער ומרב מיכאלי. השאלה הגורלית שנותרת פתוחה היא, האם זה יקרה רגע לפני שיתרחש האסון, או רק מתוך ההריסות, אחרי שכולנו נשלם מחיר יקר מאד.

בישראל אוהבים לשבח את האופוזיציה לממשלת אורבן בהונגריה. אוהבים גם להתעלם מן העובדה שהנכס האסטרטגי העיקרי של ויקטור אורבן טמון בפיצול, בניכור, באי האמון ובסלידה ההדדיים בקרב ראשי מפלגות האופוזיציה ההונגרית, שבמו ידיה סללה את הדרך לניצחון המוחץ של אורבן בשנת 2010, ומאז מקפידה בהתנהלותה הנפסדת לשמר את מעמדו. הפיצול הזה באופוזיציה הוא גם הנכס האסטרטגי העיקרי של ממשלת נתניהו.

בישראל מתעלמים מכך שהנכס האסטרטגי העיקרי של אורבן טמון בפיצול, בניכור, באי האמון ובסלידה ההדדיים בקרב ראשי מפלגות האופוזיציה ההונגרית, שבמו ידיה סללה את הדרך לניצחונו המוחץ ב-2010

בעוד מאות אלפי אזרחים מאוחדים במחאה עממית חסרת תקדים סביב ערכים משותפים, דווקא גנץ, לפיד, סער, ליברמן ומיכאלי בוחרים להנציח את הפילוג באופוזיציה. אמנם הצלת המדינה מחזון הבלהות המתממש שזורה ברטוריקה שלהם, אבל אין להם אסטרטגיה ותכנית פעולה פוליטית ממשית ליציאה מהמשבר, ומאוויהם נתונים בעיקר לניסיון מביך לנצל את המחאה כדי לבסס את מעמדם האישי.

אי אפשר להתעלם יותר מהמטרה הפוליטית של המחאה. כדי לצאת מהמשבר ישראל זקוקה לממשלה ליברלית שפויה, מלוכדת ויציבה לאורך זמן. לכן היעד הדחוף ביותר הוא פירוק הקואליציה הנוכחית כדי להקדים בחירות, ורשימה מאוחדת גדולה אחת, כדי לנצח בבחירות ולהקים ממשלה בת קיימא שתוציא את ישראל לדרך חדשה.

ללא רשימה מאוחדת של מפלגות האופוזיציה, יגיע ציבור המחאה העצום לבחירות הבאות כשהוא בן ערובה במאבקים של רשימות נפרדות באופוזיציה מפולגת, הנלחמות זו בזו. אזרחים שהיו שותפים למחאה אך לפני רגעים אחדים – יהפכו שוב ליריבים פוליטיים המתחרים על קולות בקלפי, והפוטנציאל האמיתי לשנוי פוליטי של ממש, הטמון במחאה העממית הגדולה בתולדות המדינה, יתאדה.

המחאה העממית בה כולנו נוטלים חלק, חייבת להציב על סדר היום דרישה חד-משמעית אל לפיד, גנץ-סער, ליברמן ומיכאלי, ללכד שורות ולהקים חזית פוליטית מאוחדת, עכשיו! רשימה מאוחדת, שכל השותפים בה מצופפים שורות סביב יו"ר ומועמד אחד לראשות ממשלה.

לרשימה המאוחדת ניתן לצרף דמויות בולטות מקרב מובילי המחאה האזרחית, שניסיונם, היושרה והמיומנויות האישיות שלהם מעמידים אותם כבר היום בשורה אחת עם ראשי המפלגות, ואף שורה אחת לפניהם.

המחאה העממית חייבת להציב דרישה חד-משמעית אל לפיד, גנץ, סער, ליברמן ומיכאלי, ללכד שורות ולהקים חזית פוליטית מאוחדת, עכשיו! לרשימה ניתן לצרף דמויות בולטות מקרב מובילי המחאה האזרחית

התמיכה הציבורית ברשימה מאוחדת כזו תהיה גדולה לאין שיעור מסך ארבעים ושישה המושבים שיש לרשימות של לפיד, גנץ, ליברמן ומיכאלי בכנסת הנוכחית. אחדות כזו עשויה לעודד גורמים ליברלים בתוך הליכוד להתנתק מספינת האם שסרחה, להצטרף, להביא לפירוק הקואליציה ולהקדמת הבחירות, שתתקיימנה בתנאים אחרים לגמרי.

מיגור הסכנה הקיומית הניצבת בפתח, הוא מכנה משותף גדול וחשוב מכל אג'נדה אידיאולוגית ייחודית, ככל שאכן יש כזו לחלק ממפלגות האופוזיציה. גחמות וסלידה אישית, שהם הגורם הדומיננטי בחוסר הרצון של ראשי מפלגות האופוזיציה להתאחד – יותר מהבדלים אידיאולוגיים לכאורה – חייבים לעבור מן העולם.

לפרשנים ולעסקנים יש מיליון הסברים מדוע אחדות כזו אינה אפשרית ולא ראויה. אך אלה מתגמדים לנוכח ההכרה כי כאן טמון הסיכוי העיקרי ליצור כוח פוליטי חדש, ממשי וחזק, שייסחוף את ההמונים החרדים וכמהים לבלימת הקטסטרופה המתהווה וליציאה לדרך חדשה. קלוש ככל שהסיכוי לאחדות כזו נראה היום – מחר הוא עשוי להתברר כהזדמנות הממשית שכה רבים מייחלים לה.

גם אני מאמין בכלכלת שוק חופשי השזורה היטב במדינת רווחה מודרנית. גם אני מאמין בפתרון שתי מדינות לשני עמים, החיות זו לצד זו בשלום ובטחון ובשיתוף פעולה כלכלי, אם וכאשר יבשילו התנאים ובשני הצדדים יהיה עם מי לדבר. עד אז, גם אני רוצה לראות שגרת חיים הרבה פחות אלימה בשטחי יהודה ושומרון, בירושלים, בעזה ובעוטף עזה ובישראל שבתוך הקו הירוק. אבל בעת הזאת, האיום הקיומי המיידי – שעומד לרסק את הכלכלה שלנו, להעמיק את הפערים החברתיים, להחריף עד כלות את האלימות הלאומנית והפלילית, ולמחוק את כל הישגיה הכלכליים והמדיניים של ישראל ואת הסיכוי להשתקם – הוא הניסיון המטורף לממש את חזון הבלהות המשטרי, הדתי, הכלכלי, המשיחי-לאומני והמדיני של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן-גביר, יריב לוין, אורית סטרוק, שמחה רוטמן, אבי מעוז, רבניהם ורוחות הרפאים של פורום קהלת.

מיגור הסכנה הקיומית שבפתח הוא מכנה משותף גדול וחשוב מכל אג'נדה אידיאולוגית ייחודית, ככל שיש כזו לחלק ממפלגות האופוזיציה. גחמות וסלידה אישית שמונעים את האיחוד חייבים לעבור מן העולם

ומי שטוענים, באיצטלה אידיאולוגית, כי גנץ, לפיד, ליברמן, סער ומיכאלי לא יכולים להיות שותפים לאחדות כזו, וכי יש להגן על המסגרות המפלגתיות הקיימות – תורמים להעמקת חוסר האונים בהתמודדות מול ממשלת החושך.

מי שבקיאים בעבודת ממשלה וכנסת, יודעים שלמפלגות האופוזיציה בהווה יש מכנה משותף שמאפשר שיתופי פעולה פוריים וחשובים מאד בנושאי כלכלה, חברה, רווחה, בטחון ומדיניות חוץ. ממשלת לפיד-בנט הוכיחה זאת, ועוד יותר הוכיחו זאת שנים רבות של שיתופי פעולה הדוקים בין כל סיעות הכנסת, ביוזמות חקיקה חשובות.

ומי מראשי מפלגות האופוזיציה, שבוחרים ברטוריקה מתפתלת של רמיזות וקריצות עין, כדי לבחון בריתות עתידיות עם רשימות השותפות בקואליציה של הממשלה הנוכחית – מפנים עורף למאות אלפי ישראלים הממלאים את הרחובות והדרכים ברחבי הארץ כבר ששה חודשים.

באשר למקומן של הרשימות הערביות במשוואה, הרי שגם ראשיהן צריכים לעשות חשבון נפש. יהיה עליהם להחליט אחת ולתמיד האם פניהם לשיתוף פעולה פרגמטי וקידום אינטרסים משותפים נוסח רע"ם, או המשך הדרך הדוגמטית נוסח חד"ש-תע"ל שהשיגה מעט מאד עד כה. כך או כך, למנהיגים פוליטיים בחברה הערבית, שחלקם – בדיוק כמו הלאומנים המשיחיים בחברה היהודית – חוככים ידיים לנוכח ההקצנה וההסלמה, בתקווה שאלה יניבו פירות אלקטורליים עבורם, לא יכול להיות מקום ברשימה המאוחדת הזו, אלא בשיתופי פעולה עתידיים לאחר שזו תקום.

איך קידום הרשימה המאוחדת ישפיע על הגחמות האישיות של רבים מאתנו? על הנאמנויות הפוליטיות? על תפיסות העולם שלנו ועל הנטיה להצמד לטיעונים אידיאולוגיים "יחודיים", למרות שהקשר בין אלה לבין המפלגות "שלנו" בהווה כמעט ולא קיים? איך נדע להתמודד עם שלל התירוצים המשפטיים לכאורה, והערכיים לכאורה, והפרוצדורלים לכאורה, שירעיפו עלינו פרשנים ועסקני מפלגות בניסיון להסביר שזה לא אפשרי?

אז זהו, שהגיע הזמן להתעורר, להשתחרר מפרדיגמות מיושנות, ולאזור אומץ לקראת הדבר ההכרחי הבא. כגודל השעה, כעומק השבר הנורא והאיום הקיומי – כך עוצמת השינוי הדרמטי שאנחנו חייבים לאמץ ולדרוש. רק ברשימה פוליטית מאוחדת וחזקה, טמון הסיכוי לצאת באמת מהמשבר הנורא. וזה נכון לכל תחומי החיים כאן, בארץ האומללה והאהובה שלנו. זה גם הלקח היחיד ממה שקרה ולא קרה בהונגריה.

הגיע הזמן להתעורר, להשתחרר מפרדיגמות מיושנות, ולאזור אומץ לקראת הדבר ההכרחי הבא. כגודל השעה, כעומק השבר הנורא והאיום הקיומי – כך עוצמת השינוי הדרמטי שאנחנו חייבים לאמץ ולדרוש

ללא אחדות כזו, כאן ועכשיו – ולמרות כל ההסתייגויות וההיסוסים שמתגמדים לנוכח גודל השעה – תהיה הקטסטרופה הממשמשת ובאה רשומה לדיראון עולם גם על שמם של גנץ, לפיד, ליברמן, סער ומיכאלי. ואולי אף חשוב הרבה יותר: הציבור יקיא אותם. ומתוך מעגל מחוללי המאבק העממי המופלא יעלו שליחי ציבור חדשים, רלוונטיים וראויים הרבה יותר. השאלה הגורלית שנותרת פתוחה, היא האם כל זה יקרה רגע לפני שיתרחש האסון, או רק מתוך ההריסות, אחרי שכולנו נשלם מחיר יקר מאד.

במשך שלושה עשורים, עד ליציאתו לגמלאות לאחרונה, שימש רון ורבר כאסטרטג פוליטי ומנהל קמפיינים בעשרות מערכות בחירות ומשאלי עם באירופה, ובמקביל סייע למאבקים פוליטיים ומאבקי חקיקה בישראל. בין היתר, ניהל את קמפיין הניצחון של פטר מדג'שי בהונגריה, בבחירות 2002, בהן הודח ויקטור אורבן מלשכת רה"מ בפעם היחידה לשתי קדנציות. בבחירות המוניציפליות בבודפשט ב-2019, הוא סייע לניצחון האופוזיציה המתנגדת לאורבן. מאז פרישתו לגמלאות, מייעץ ורבר לארגוני חברה אזרחית בהתנדבות מלאה. http://werber-pa.com/ron_werber