צרפת מציינת השבוע את יום הבסטיליה, חגה הלאומי, במצב רוח לא משהו. אני אומר תחגגו, צרפתים, תחגגו! מצבכם טוב ממה שחושבים. בוודאי טוב מהמצב בארה"ב ובישראל – שתי מדינות שבהן רבים נהנים לבוז לצרפת ושיגיונותיה, ופחות אוהבים להסתכל במראה.
שמעתי בארץ בשבועות האחרונים די הרבה שמחה לאידם של הצרפתים המתמודדים מול עוד גל מהומות של מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, על משקל "עכשיו גם הם יבינו מה זה ערבים". לכאורה הזעם פרץ בגלל ששוטרים ירו למוות בצעיר מוסלמי ב-27 ביוני. אבל הרקע האמיתי הוא מעגל קסמים שכולל גם גזענות של הלבנים וגם אנטיפתיה מוסלמית לערכים הצרפתיים.
שמעתי בארץ בשבועות האחרונים די הרבה שמחה לאידם של הצרפתים המתמודדים מול עוד גל מהומות של מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, על משקל "עכשיו גם הם יבינו מה זה ערבים"
סקר שנערך לאחרונה מצא כי 29 אחוז מהמשיבים המוסלמים הצרפתים תומכים בעליונות השריעה על חוקי צרפת. פרוגרסיבים מערביים נוטים להתעלם מהתופעה מרוב שהם סובלניים כלפי מיעוטים, אבל בכל מקום היא מעבירה בוחרים ימינה, כך שהנזק ממשי. בצרפת זה עוזר למרין לה פן הקיצונית, שלפני שנה אומנם קיבלה רק כ-40% מהקולות בסיבוב השני במרוץ לנשיאות מול עמנואל מקרון – אבל הייתה עשויה לנצח היום.
Poll: One in four French Muslims backs #burqa https://t.co/i81y9lDkFw pic.twitter.com/DLuX6o3b3C
— DW News (@dwnews) September 20, 2016
מקרון מותקף כעת מכל עבר. מחאת האפודים הצהובים – שפרצה ב-2018 ועדיין מתלקחת מדי פעם – החלה כהתנגדות להעלאות מס הדלק, אך מאז כבר ניזונה מכל מה שאפשר לעלות על הדעת. מחאות נרחבות במאי פרצו על רקע העלאה מתונה של גיל הפרישה מ-62 ל-64 – עדיין נמוכה יותר מאשר בארצות הברית, שבה תוחלת החיים, 77, נמוכה בחמש שנים מזו של צרפת.
זה משקף בעיני מבקרי הצרפתיות מין סרוב ילדותי להסתגל למציאות של המאה ה-21 (כגון עמידה בקצב העלייה בתוחלת החיים כדי לשמר את התכנותן של תוכניות הביטוח הלאומי ושאר הפנסיות).
באופן דומה, נוהלי עבודה מקשים על המעסיקים. כשהייתי עורך אירופה ואפריקה של AP, הייתי חושש ממש מזימון לנסוע מלונדון הקפיטליסטית לפריז כדי להיפגש עם איגוד העיתונאים הדבק בדרכים ישנות. כתב אחד סירב פעם לסקר את הגירושים של הנשיא ניקולא סרקוזי, והודיע לי בקצרה שהוא מחויב חוזית לכתוב רק על "פוליטיקה, לא על 'רכילות'".
גם איגוד העיתונאים בצרפת דבק בדרכים ישנות. כתב אחד סירב פעם לסקר את הגירושים של הנשיא ניקולא סרקוזי, והודיע לי בקצרה שהוא מחויב חוזית לכתוב רק על "פוליטיקה, לא על 'רכילות'"
אז אפשר להסכים שצרפת רחוקה מלהיות מושלמת. לא כל שוטר מטומטם כמו המפקח קלוזו, ולא כל מלצר אנטיפת כמו אלה שפגשתי במקרה כמעט בכל בית קפה שדרכתי בו – אבל חלק מהביקורת על צרפת נראית, אם להשתמש במושג אופנתי בישראל, סבירה.
עם זאת, העולם מורכב יותר. יש צד נוסף.
ראשית, כמובן, יש את היופי העצום של המקום. לא, צרפת היא לא באמת עולם הפנטזיה המשתקף ב"אמילי בפריז", סדרת הנטפליקס שבה הכל מטופח וכולם מתנשאים (אבל עם סגנון). אבל כן, למרכז העיר פריז – כמו מאות עיירות ברחבי צרפת – יש משהו נוצץ שלא תמצאו בהרבה מקומות.
אפשר למצוא לא רק קתדרלות עוצרות נשימה, אוכל ויין מענגים ותוחלת חיים ארוכה, אלא גם הצלחות עסקיות מרשימות לצד אינסטינקט לאומי בריא שמאפשר לטפח דרך חיים טובה יותר.
צרפת היא, אחרי הכל, ארץ הולדתו של הכלכלן תומס פיקטי, שהמריץ מחדש את השיח העולמי על הכלכלה עם ספרו מ-2013, "הון במאה העשרים ואחת". אז זה לא אמור להיות הפתעה ענקית שהיא מתהדרת במספר מדהים של חברות ברשימת Fortune 500 העולמית (היא במקום ה-5 בעולם עם 31 חברות, בערך כמו גרמניה) עם מותגים גלובליים כמו טוטאל, דיור, פז'ו ולואי ויטון.
אפשר למצוא בצרפת לא רק קתדרלות עוצרות נשימה, אוכל ויין מענגים ותוחלת חיים ארוכה, אלא גם הצלחות עסקיות מרשימות לצד אינסטינקט לאומי בריא שמאפשר דרך חיים טובה יותר.
האבטלה עומדת על כ-7% (גבוה יותר מאצלנו אבל נמוך מאיטליה וספרד). והגנה על העובדים בצרפת עשויה להיראות טוב יותר בסופו של דבר, בעידן בו כלכלת ה-GIG מחסלת משרות על ימין ועל שמאל, ובמה שנשאר תטפל הבינה המלאכותית.
ההגנות של הסוציאל-דמוקרטיה – כמו ביטוח בריאות לכולם – מציעות סוג של ביטחון שאמריקאים יכולים רק לחלום עליו. עונש המוות נאסר לפני יותר מ-40 שנה ונראה שאף אחד לא מתגעגע.
למרות התקפי הזעם, יש נקודות רבות של הסכמה לאורכה ולרוחבה של החברה הצרפתית. מלחמות התרבות מתונות הרבה יותר כשהפרוגרסיבים פחות פרוגרסיביים והשמרנים פחות אגרסיביים. עדיין יש הומור גס, עדיין שותים יין בארוחת הצהריים, יש פחות גילנות וקיימים אנשים שעדיין קוראים לעצמם "אינטלקטואלים" בלי שום אירוניה. זה מקסים.
רמת הפשע האלים בצרפת היא אחוז קטן ממה שמוצאים באמריקה. מה דעתכם: אולי זה קשור לקושי הגדול להשיג אקדח? מקרי המוות מירי נמוכים פי 15 מאשר בארה"ב, שם יש את השיעור הגבוה ביותר בעולם המפותח – 14.6 לכל 100,000 איש. אתה צריך לתהות על אמריקאים שתומכים בהמשך סחר חופשי בנשק וחושבים שהקטל נובע מבעיות נפש; האם האמריקאים משוגעים פי 15 מהצרפתים?
התיאוריה שלי היא שאי-שפיות קשורה ישירות לחוסר השוויון כלכלי.
מחקר מלפני מספר שנים הראה שצרפת היא אחת מחמש מדינות OECD (מתוך 36) שבהן אי השוויון בהכנסות ירד מאז תחילת המאה. דו"ח של OECD לאחרונה גילה כי בארה"ב העשירון העליון מחזיק בשלושה רבעים מהעושר – בעוד שבצרפת זה פחות ממחצית. הדבר בולט עוד יותר כשמסתכלים על הכנסה: דו"ח אחרון זה, מאת ברטרנד גרבינטי, ג'ונתן גופיל-לברט ופיקטי, מראה כי נתח ההכנסה של העשירון העליון בצרפת עומד על כ-32%, בערך כמו ב- 1990 ונמוך ב-5% בהשוואה ל-1960. בארה"ב, למרות התייצבות לאחרונה, אי השוויון בהכנסה גדל באופן דרמטי בארבעת העשורים האחרונים (ראה את המספרים כאן).
ההגנות של הסוציאל-דמוקרטיה – כמו ביטוח בריאות לכולם – מציעות סוג של ביטחון שאמריקאים יכולים רק לחלום עליו. עונש המוות נאסר לפני יותר מ-40 שנה ונראה שאף אחד לא מתגעגע
אי-שוויון הולך וגובר, אומרים לנו, הוא תוצאה של גלובליזציה, שיבוש טכנולוגי וליברליזציה כלכלית. אבל חלק גדול ממנו הוא גם תוצאה של מדיניות ומשטר מס שהם עניינים של בחירה.
אזרחי-העל העשירים יכולים להשפיע על כל זה עם לוביסטים ופרסום ותרומות פוליטיות ותקשורת מגוייסת. כך קרה שבחוגים מסוימים זה אקסיומטי שהמטרה של האנושות היא למקסם את הערך לבעלי המניות, ושעושר גדול יזלוג למטה (ולא ישמש לקניית יאכטות ונדל"ן ספקולטיבי בלונדון). אבל נראה שהצרפתים לא מתרשמים.
קיים בסיס פילוסופי לסלידה הצרפתית מקפיטליזם חסר מעצורים: ז'אן ז'אק רוסו, ב"שיח על המקור והבסיס של אי השוויון", טוען שתופעת הרכוש הפרטי, היררכיות חברתיות ותשוקות "מלאכותיות" (שטיפחו בעלי אינטרסים) הובילו לנטישה המונית של "המצב הטבעי" – חופש ופשטות. בחברה בה עדיין קיימים "אינטלקטואלים", יש לזה משקל.
האם יש לאמץ גישות דומות. אני אומר לו בדיוק, אבל אולי קצת בערך. יש לי לפחות שתי הצעות.
ראשית, אין סיבה שההון ישתלם כל כך הרבה יותר מן העבודה. יש להתייחס לרווחי הון – הרווחים סחר בנכסים, מניות, סחורות, נדל"ן – באופן לא שונה מפירות העבודה (עם קיזוז הפסדים כמובן, כך שבסיס החישוב יהיה הנטו). האם זה הגיוני שמיליארדר ישלם מעט על עסקאות פיננסיות בעוד משכורות של לא יותר מ-100,000 דולר לשנה מחויבות במס עד תום? זה לא הוגן והרסני לכלכלה, מכיוון שמעמד הביניים הוא המנוע של הכלכלה: הוא רוצה לקנות יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו כרגע, ואם יוכל אז יקנה גם יקנה. לא הייתי נוגע אפילו במעמד הביניים הגבוה. אבל לעלות מיסים על אלה שמרוויחים, נניח, יותר ממיליון דולר בשנה – אוהו, זה הוגן מאוד וגם יהיה פופולרי למדי.
אי-שוויון הולך וגובר, אומרים לנו, הוא תוצאה של גלובליזציה, שיבוש טכנולוגי וליברליזציה כלכלית. אבל חלק גדול ממנו הוא גם תוצאה של מדיניות ומשטר מס שהם עניינים של בחירה
שנית, הניחו קצת למלחמות התרבות. כולם צריכים להירגע, גם אם זה אומר לשתות כוס מרלו הרבה יותר מוקדם במהלך ביום. הזהות שלך והמגדר שלך, האמונות הדתיות שלך וההגדרה הספציפית שבחרת לפטריוטיות – לא כולם צריכים לשמוע עליהם כל יום. לא כולם צריכים להסכים או אחרת להיות "מבוטלים" כהרף עין.
אבל בעיקר, וזה מופנה לישראלים כמו לאמריקאים: אתם לא כל כך מיוחדים. היו עם ראש פתוח, ולמדו מדי פעם גם מאחרים.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם