זירת הבלוגים

מיסטר בני וד"ר ציפר

ציר הזמן של ציפר הוא כוורת ספרותית הומה, לצד הסתה פרועה באדיבות העורך הוותיק

19/09/2019
בני ציפר מסביר למה כינה את הימין בלי נתניהו ערימת זבל, צילום מסך מ"כאן"

עמוד הפייסבוק של בני ציפר, העורך הוותיק של מוסף הספרות של הארץ, והמעריץ של יאיר, שרה, ובנימין נתניהו – הוא העמוד הכי היברידי ברשת החברתית. בעמוד של ד"ר בני ומיסטר ציפר מתקיים באין מפריע, מוחה, או חוסם, ביוטופ מרתק.

מצד אחד, ציר הזמן של ציפר הוא כוורת ספרותית הומה – סופרים, מתרגמים ומשוררים, נחשבים יותר ונחשבים פחות, שהמשותף להם הוא שכולם מפרסמים במוסף שציפר עורך אצל עמוס שוקן. ומצד שני – אי אפשר להגיד את זה בעדינות רבה יותר, מככבת שם הסתה פרועה, בין היתר כלפי אותה בראנז'ה, באדיבות העורך הוותיק בעצמו.

ציר הזמן של ציפר הוא כוורת ספרותית הומה – סופרים, מתרגמים ומשוררים, המפרסמים במוסף בעריכתו אצל שוקן. מצד שני, בניסוח עדין, מככבת שם הסתה פרועה, גם כלפי אותה בראנז'ה, באדיבות העורך הוותיק בעצמו

ככה זה נראה: פוסט של ערן צלגוב מפנה לתרגומי שירים של אי.אי. קאמינגס; שיר של לורקה, במלאת 83 שנים להרצחו על ידי הפשיסטים הספרדים; דורי מנור ממליץ על מאמר שכתב על דליה רביקוביץ במלאת 14 שנים למותה; לינק הזמנה לאירוע לרגל מלאת 30 שנה לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ"; ופוסט שכתב ציפר, כמה ימים לפני הבחירות, שבו הוא מאחל, בלשון התפילה היהודית, לכל שונאי נתניהו – שישרפו. ממש כך.

איך אומרים במוסף "הארץ" בפוסט-תרבותית? גבוה ונמוך?

אז הנה הנמוך, הכי נמוך: בימים בהם משולהבות על ידי "ידיד הנפש" שלו – בנימין נתניהו, מסית דגול בעצמו, הטמפרטורות הפוליטיות, בני ציפר כותב באופן לא ממש ליטרטי, לא ממש אקדמי, ולא ממש תרבותי (לפחות לפי הגדרות של "תרבות" שאני מוכנה לקבל), פוסטים גזעניים נגד ערבים, נאצות נגד שמאלנים, ולחשים מאגיים נגד מתנגדיו הפוליטיים של בנימין נתניהו – לו הוא נוהג לכתוב דברי תהילה משתפכים בשפה גבוהה, כמו זו שהשתמשו בה מעריצי מוסוליני.

"אצל הפלסטינים רצח הוא סוג של ספורט או הנאה, ואולי גם תחליף לארוטיקה", כתב ציפר אחרי הרצח של דביר שורק. "לעם הרע הזה וחסר בכבוד החי בקרבינו" הוסיף העורך הוותיק צ., "צריך לייחל רק שהאדמה תקיא אותו, כי הוא לא ראוי לארץ הזאת המלאה בדם יהודים ששפך".  הפוסט הזה עבר בשקט כמעט מוחלט, וציפר מחק אותו רק אחרי ביקורת חריפה של  המשוררת, העורכת והמתרגמת טל ניצן, ושל  הקולגה מ"הארץ", גדעון לוי.

אפשר למצוא אצלו שיר של לורקה, הפניה לתרגומי שירים של אי.אי. קאמינגס, ופוסט שכתב ציפר, כמה ימים לפני הבחירות, שבו הוא מאחל, בלשון התפילה היהודית, לכל שונאי נתניהו – שישרפו

אבל בימים הנוראים שלפני הבחירות זה שוב חזק ממנו, מציפר. השנאה, התיעוב לשמאל, הנאמנות למנהיג. הוא מאחל למתנגדיו הפוליטיים של נתניהו, אותם "נחשים ארסיים", כפי שהוא מכנה אותם, "שיישרפו מתוכם בשנאתם". לא פחות. הוא, אגב, מדווח שהוא עושה את זה, תוך כדי הנחת תפילין בשוק רמלה, מעוז הימין, אותו כינה ערימת זבל.

מרתק ציר הזמן של בני ציפר. כוורת פואטית והומניסטית הומה, כבר אמרנו.

כך למשל, דורי מנור מתייג את ציפר על "מסה שלי על דליה רביקוביץ, על אתיקה בשירה ועל האומץ לאי-חולין. מתרגש 🙂". ומודה לציפר על הפרסום, שבגיליון המודפס של "הארץ" קיבל את הכותרת "ורק על דבר אחד לא דיבר, שקודם כל צריך להיות בני אדם".

תגללו קצת, ותוכלו למצוא או את התרגומים של צלגוב ל"קמינגס שיר בשני קולות", שצלגוב מתאר כ"שיר שובב – מ-1935 – כן כן – אלף תשע מאות שלושים וחמש…"

תעלו שוב למעלה, והנה מיסטר ציפר, עורך הספרות הבכיר של "הארץ",  יתן בראש פואטיקה של תפילות, לחשים וקללות, והסתה עם "מלך מלכי המלכים ברחמיו יחיהו וישמרהו ומכל צרה ויגון ונזק יצילהו וידבר עמים תחת רגליו ויפיל שונאיו לפניו…ובא לציון גואל….".

לא רק הקשתים של לורקה. גם המתרגמים, המשוררים והמסאים, שמפרסמים באדיבותו – הם עוורים מרצון, לפחות כשמדובר בהסתה המסוכנת של העורך הבכיר ציפר. עיוורים וגם אילמים

רוצים שוב להחליף ז'אנר? אין שום בעייה. במופת הפלורליזם התרבותי והערכי של ציפר, תמצאו  גם את שירו של לורקה, "שחר", גם את זה תרגם יפה ערן צלגוב:  

"אבל כמו האהבה/הקשתים/ הנם עוורים.
מעל הלילה הירוק/החצים/ מותירים שובל של שושן/ לוהט.
השדרית של הלבנה/חותכת עננים סגולים/ואשפות החצים/נמלאות טל.
אי, אבל כמו האהבה, הקשתים הנם עוורים"

 לא רק הקשתים.  גם המתרגמים, המשוררים, והמסאים, שמפרסמים באדיבותו של אחד המסיתים הגדולים של הלילה שלנו הם עוורים מרצון, לפחות כשמדובר בהסתה המסוכנת של העורך הבכיר ציפר.  עיוורים וגם אילמים.

אני תוהה מה לורקה ורביקוביץ' היו אומרים על שיתוף הפעולה הזה.

מה שזה לא יהיה, אני די משוכנעת שהם לא היו מפרסמים את זה אצל ציפר.