עומסי החום הממריאים מגבירים תשוקה לנחלים ומעיינות צוננים. ואני נזכרת בגן העדן האבוד של ילדותנו הקיבוצניקית – נחל הג'מאעין שזרם סמוך לקיבוצנו, כשלושה קילומטרים מזרחית לנחל האסי החוצה את הקיבוץ השכן ניר-דוד. תל-עמל בפי תושבי ויוצאי עמק המעיינות.

קטע האסי של שכנינו התל-עמלים עם הנוי המרהיב שהם טיפחו סביבו, היה כידוע לסלע מחלוקת, יעד לשיסוי והסתה נגד הקיבוצים. ל"מלחמת אחים אתנית, מעמדית, שבטית" כביטויו של רוגל אלפר מעיתון הארץ. אנשי היפה בקיבוצים נתבעו לפתוח להמונים את קיבוצם ואת הנחל שבליבו. להפוך את נחלתם היפהפיה לפארק מוצף המונים, רעש וזוהמה.

קטע האסי של שכנינו התל-עמלים עם הנוי המרהיב שטיפחו סביבו, היה כידוע לסלע מחלוקת, יעד לשיסוי והסתה נגד הקיבוצים. ל"מלחמת אחים אתנית, מעמדית, שבטית" כביטויו של רוגל אלפר מעיתון הארץ

אבל הג'מאעין שלנו יובש וחרב בידי אדם בשנות החמישים של המאה הקודמת. מימיו הוטו והוזרמו למוביל הארצי. ב-1959 נמצאה לו חלופה, בריכת-שחייה נאה שהוקמה בשולי קיבוצנו. אבל את יופיו הרומנטי של הג'מעין ואת משקעי הילדות הטבועים בו לא ניתן להשיב.

סיפור הג'מאעין כלול בחוברת של מונחים מקומיים שפורסמה בשנת 2018, במלאות 80 שנה לקיבוץ מסילות. וכך כתבה מחברת החוברת מירה גולדברג-פרסטי:

"מעיין ילדותנו, מקור המים הפראי, היפהפה, עטור הצמחייה, שעבר בגבולנו הדרומי. שם בילינו באושר בשבתות בקיץ. שם הורינו לימדו אותנו לשחות.

"קיבוץ דגניה 'אוחז' בשמחה בכנרת (תל-עמל ניר-דוד), שכנתנו גאה באסי שלה…ואנחנו נשארנו רק עם געגועים לנחל. זה היה אצלנו, בידינו, שלנו. איכה הפך הנחל למזבלה של חול ואבן? אנחנו קיבוץ שנחל עזבו. בעצם, זהו נחל שקיבוץ עזבו.

כן, הסיבות ידועות. התקופה הייתה שונה. היו סדרי עדיפות אחרים. מעיינות נשאבו… הרי גם ייבוש אגם החולה נתפס היום כטעות גדולה ומצערת, והמדינה פעלה להחיותו מחדש".

הג'מאעין שלנו יובש וחרב בידי אדם בשנות ה-50. מימיו הוטו למוביל הארצי. ב-1959 נמצאה לו חלופה, בריכת-שחייה נאה בשולי הקיבוץ. אך יופיו הרומנטי של הג'מאעין ומשקעי הילדות הטבועים בו לא ישובו

שיר אהוב של נתן יונתן – "חופים" – מהדהד בקינתה של מירה על הג'מאעין שאיבדנו. "ראיתי פעם חוף שנחל עזבו" כתב המשורר ונחצ'ה היימן הלחין. השיר מוכר בעיקר בביצועה של חוה אלברשטיין האחת והיחידה. ויש גם עשרה ביצועים נוספים. הנה השיר "חופים":

"חופים הם לפעמים געגועים לנחל
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.

וגם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה רק הים
שר לבדו את שיריו.

כך בין צדפי ליבו של האדם
שרים לו נעוריו".

בזכות הג'מאעין שלנו גדלנו כמעין ילדי מים. כבר בזכרונותיי הראשונים כולנו ידענו לשחות. וככל שזכור לי אף ילד לא התבייש לשכשך בנחל בעירום. כך היה עד גיל עשר בערך. רק אז חולקו לכולנו בגדי-ים.

בזכות הג'מאעין שלנו גדלנו כמעין ילדי מים. כבר בזכרונותיי הראשונים כולנו ידענו לשחות. וככל שזכור לי אף ילד לא התבייש לשכשך בנחל בעירום. כך היה עד גיל עשר בערך. רק אז חולקו לכולנו בגדי-ים

אהבתי את דרך העפר שהוליכה מהקיבוץ לנחל. כל הקיץ הלכנו יחפים. שושני המים אשר צפו במי הג'מאעין נצרבו חזק בזיכרון, האישי וגם הקולקטיבי. אבל את האידיליה שיבשה הטרגדיה הגדולה של הילדה יעל.

יעל הקטנה בת הארבע הייתה מילדי הקיבוץ הראשונים. היא נספתה כאשר ראשה נחבט בסלע שבתוך מי הג'מאעין. זה קרה לפני שנולדנו, אבל שמענו וזכרנו היטב מה שאירע ליעל. סיפורה הטרגי נחקק בתולדות הקיבוץ והוא טבוע בזיכרונות ילדותנו הרחוקה.

תמונת נחל ג'מאעין מאלבום אחת מחברות הקיבוץ, צלם לא ידוע

*  *  *

הג'מאעין שלנו, האבוד, הונצח גם בפסל שיצר נחום טבת, אחי. שרית שפירא ז"ל שהייתה חוקרת אמנות ואוצרת מוערכת התייחסה לפסל כאל תמרור דרך בולט.

פסל "הג'מאעין" של נחום טבת. צילום: עודד לבל

היא כתבה על ""תסמין הנוסטלגיה של האמנות הישראלית המאוכלסת במבטים חוזרים של אמנים אל עבר הציונות המוקדמת. הג"מעיין שיובש לצורך פיתוח האיזור נותר רק זיכרון בנפשו של האמן יליד מסילות.

המסע לג"מעיין הוא מסעו של האמן לזיכרון… אותו פסל הוא אחד האפיונים המרכזיים של האמנות הישראלית כשדה אמנות שמושאיו מייצגים משהו שהיה וכעת הוא כבר אבוד".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.