המדע מבוסס על שינוי דעה. מה שנחשב לנכון היום עשוי להתברר כשגוי מחר. כולנו שמענו על "מהפכות מדעיות". אך מהו, בעצם, המבנה של מהפכה מדעית? כיצד ייתכן שחילוקי דעות בין מדענים – והפלתה של תיאוריה מדעית מקובלת – דווקא מקדמים את המדע והידע ואינם מסיגים אותם לאחור?

כפי שמחקר פילוסופי רב על שינוי דעה מראה, הסוד מצוי בשאלה כיצד משתנה המדע עקב עדויות סותרות. למשל, לפי גישתו של יצחק לוי (Isaac Levi) מאוניברסיטת קולומביה, חוסר הסכמה בין מדענים משמעו, שיש לשני המדענים שתי קבוצות של דעות שבחלקן סותרות זו את זו. במצב כזה, הם ראשית מצמצמים את קבוצות הדעות ומסכימים להסתכל רק על הדעות ששניהם מסכימים עליהן. שנית, הם מרחיבים את הצמצום הנ"ל בזהירות – ומנסים לראות כיצד אפשר להסכים על יותר עובדות.

למשל, אם שני מדענים מחזיקים בתיאוריות שונות על מאובן מסוים – אחד טוען שהוא דג קדמון ושני טוען שמדובר דווקא בדו-חי בעל גפיים – הם ראשית מסכימים ביניהם להתעלם מחוסר ההסכמה ולהתרכז רק במה ששניהם מסכימים עליו: שנמצא מאובן בעל תכונות מסוימות.

אם, למשל, מדענים אוחזים בתיאוריות שונות על מאובן, אחד טוען שהוא דג קדמון ושני טוען שמדובר בדו-חי בעל גפיים – הם מסכימים תחילה להתרכז רק במה שמוסכם על שניהם: שנמצא מאובן בעל תכונות מסוימות

לאחר מכן הם יכולים להרחיב את ההסכמה: למשל, שכדאי לחפש מאובנים דומים נוספים כדי ליישב את המחלוקת. לבסוף, כאשר נמצא מאובן דומה אשר לו יש גפיים, שני המדענים מקבלים את העדות הזו ושניהם מסכימים עתה שמדובר בדו-חי. כך, חוסר הסכמה בהווה מהווה תמריץ להסכמות חדשות בעתיד.

כיצד עוזר לנו הדבר? אפשר לאמץ גישה זו גם לתחומים אחרים, ולרתום את חוסר ההסכמה כבסיס להסכמה גם לפוליטיקה ולשאלות חברתיות רבות. הבה ניקח, כדוגמה, את הנושא של דעות פוליטיות. כידוע, בישראל יש "ימין" ו"שמאל", ונמחיש את הנקודה בעזרת אחד הנושאים השנויים במחלוקת, הזהות הפלסטינית בישראל.

האם ניתן ליצור הסכמה חברתית על כך שישראלי יכול להיות גם פלסטיני? עבור יהודים רבים עצם השאלה מהווה איום על זהותם ועל זהות המדינה היהודית. כיצד פותרים בעיה זו על ידי הרחבה וצמצום?

ראשית, מצמצמים לעובדות המוסכמות על שני הצדדים, של אלה שמאמינים שישראלי יכול להיות פלסטיני וגם של אלו שאינם מאמינים בכך – למשל בדבר החובות והזכויות החלות על כל אזרח ישראלי: שמירה על החוק, כיבוד זכויות מינימליות של האדם האחר, איסור שימוש באלימות, וכן הלאה. נוציא מצמצום זה תכונות שרק צד אחד יכול לתמוך בהן: למשל, לא נדרוש שאזרח ישראלי חייב להיות יהודי.

מצמצום זה, כיצד ניתן להרחיב את ההסכמות? ישנם מרכיבים בזהות הפלסטינית של אנשים מסוימים אשר סותרים חלק מהדרישות של הצמצום: למשל, אדם התומך בטרור ומחויב למאבק אלים נגד אלו שאיננו מסכים איתם – אינו יכול להיות אזרח ישראלי נורמטיבי. היות שזוהי סתירה של מה שנמצא בצמצום אנו מגלים כבר הסכמה מסוימת בין שני הצדדים.

אפשר לאמץ גישה זו של צמצום והרחבת ההסכמה במדע גם לתחומים אחרים. למשל, לרתום את חוסר ההסכמה כבסיס להסכמה גם לפוליטיקה ולשאלות חברתיות רבות, כמו דעות פוליטיות

אך אפשר להרחיב הסכמה זו הלאה. למשל, בהדגשת רכיבים רבים של הזהות הפלסטינית – שימוש בשפה הערבית, או העובדה שהם נמצאים דורות רבים בארץ – הינם רכיבים ניטרליים בזהותם ואינם סותרים את מהות הישראליות. שני הצדדים יכולים להסכים שאנשים המגדירים אותם כחלק המרכזי של זהותם הפלסטינית – יכולים להיות ישראלים.

ככל שאנחנו מתקדמים בניסיון למצוא הסכמות בין רכיבים של הזהות הפלסטינית לבין הזהות הישראלית, ולראות אילו רכיבים נוספים יכולים להתווסף להרחבה זו, הדבר נעשה יותר קשה, וישנם רכיבים של הזהות הפלסטינית אשר סותרים את אמונות הליבה של יהודים רבים, ולהפך. לכן, יהודים ופלסטינים רבים חוששים מעצם הדיון, שמא הוא יהווה פתח ל"כניעה" שלהם לתכתיבי הצד השני.

אך אם שני הצדדים מודעים ומחויבים למטרה של ההרחבה והצמצום ברוח השיטה המדעית – הרחבת הסכמות משותפות ומציאת האמת, ולא ניצחון בוויכוח – תיתכן אפשרות להפיג במידה מסוימת את החשש מכך שהצד השני ינסה לכפות את אמונותיו.

מדען אינו "מפסיד" כאשר הוא משנה את דעתו, משום שלא נכפה עליו לעשות זאת. לפיכך, איננו צריכים לתת לחשש מסתירות לאמונות הליבה למנוע את הניסיון להגיע להסכמות רחבות ככל האפשר. לא רק שעצם קיומן של הסכמות רחבות על נושאים שאינם קשורים לבעיות הליבה הינו דבר טוב כלשעצמו, אלא שגם בנושא אמונות הליבה ישנה תקווה להגעה להסכמות רחבות יותר מכפי שנדמה היה ממבט ראשון, באמצעות שימוש חוזר שיטת הצמצום וההרחבה.

אם שני הצדדים מחויבים למטרת ההרחבה והצמצום ברוח השיטה המדעית – הרחבת הסכמות משותפות ומציאת האמת, ולא ניצחון בוויכוח – ניתן להפיג את החשש מכך שהצד השני ינסה לכפות את אמונותיו

למשל, הבה ניקח את סוגיית ה"נכבה" – ה"אסון" שנגרם לפלסטינים במלחמת העצמאות. רבים מהפלסטינים חושבים כך. לעומת זאת, יהודים רבים טוענים שמלחמת העצמאות הייתה מלחמה של הגנה עצמית שבה הפלסטינים התייצבו לצד האויב שניסה להשמיד את המדינה הצעירה.

עם זאת, גם בסוגיות ליבה מסוג זה, אפשר להגיע לצמצום משותף: הסכמות שמזהות יותר עובדות משותפות ששני הצדדים יכולים להסכים עליהן ממה שנראה ממבט ראשון.

למשל, הפלסטינים יכולים להסכים שאכן הייתה התקפה על ישראל שאיימה להשמידה. היהודים יכולים להסכים שאכן פלסטינים רבים איבדו את ביתם ורכושם והפכו לפליטים. בצורה זו, יכולה להתקיים הסכמה על העובדות גם בהתקיים חוסר הסכמה על המוסר או הצדק של אחד הצדדים. וככל שההסכמות העובדתיות רחבות יותר ישנה יותר תקווה שבהדרגה תהיה הסכמה על גם המעמד המוסרי של המאורע. סביר (אם כי לא בהכרח) ששני הצדדים יודו שהצדק עומד חלקית לצידם וחלקית לצד הצד השני.

לסיכום, השיטה המדעית מספקת לנו דרך להפוך חוסר הסכמה למנוף להסכמה רחבה יותר ויותר. יתר על כך, המדע הינו ניטרלי ואימוץ שיטה מדעית ביחסים בין צדדים שאינם מסכימים, מאפשר זירה אידיאלית להגעה להסכמות חדשות אשר אינן נכפות על אחד מהצדדים. באופן זה, אנו מקווים, נתקדם למציאת מכנה משותף רחב בין הצדדים.

ככל שההסכמות העובדתיות רחבות יותר ישנה יותר תקווה שבהדרגה תהיה הסכמה על גם המעמד המוסרי של המאורע. ואז יתכן ששני הצדדים יודו שהצדק עומד חלקית לצידם וחלקית לצד הצד השני

(בעקבות המאמר "יישוב בין עמדות פוליטיות סותרות: מה ניתן ללמוד מהפילוסופיה של המדע?" של אביטל פלפל, מיכל היישריק ושחר גינדי, מתוך גיליון מס' 4 ב"קריאות ישראליות" כתב העת של האוניברסיטה הפתוחה).

ד"ר אביטל פלפל, מלמד פילוסופיה ותקשורת באוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת רייכמן. תחום המחקר המרכזי שלי הוא הלוגיקה של שינוי הדעה במדע ובתחומים אחרים. כמו"כ הוא קצין היסטוריה במחלקה להיסטוריה של צה"ל במילואים, וחוקר היסטוריית שחמט. http://www.avitalpilpel.com/#2757