בני, עלינו להקים ממשלת אחדות רחבה עוד היום. העם מצפה מאיתנו, משנינו, שנגלה אחריות ושנפעל לשיתוף פעולה. צו השעה – ממשלת אחדות רחבה, עוד היום.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בסרטון פייסבוק, 19 בספטמבר 2019
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
"לא רוצים אחדות! לא רוצים אחדות!", זעקו פעילי הליכוד, שקידמו את פניו של ראש הממשלה בגני התערוכה בשלישי בלילה, כשכבר היה ברור שתוצאות הבחירות לא יאפשרו לנתניהו הקמת ממשלה צרה. הם הזכירו את פעילי "ישראל אחת", שקידמו את פניו של אהוד ברק בכיכר רבין ב-1999 בקריאות "רק לא ש"ס! רק לא ש"ס".
עשרים שנה מפרידות בין שני האירועים הפוליטיים, אבל המשותף ביניהם רב. נהמת תומכיו של נתניהו ב-2019 וזעקת תומכי ברק ב-1999 ביטאה כבר בליל הבחירות את הפחד מפני מה שהיה ברור לכולם שהוא כמעט בלתי נמנע. ואכן – ברק, שנבחר אז בבחירות ישירות לראשות הממשלה, הבין מהר מאוד שעם 26 מנדטים של "ישראל אחת" הוא חייב את ש"ס בקואליציה.
גם נתניהו, שחקן השח הפוליטי המיומן ביותר בישראל, הבין עוד בליל הבחירות שהמילה "אחדות" היא קרש ההצלה שהוא צריך להיאחז בו כדי לא לטבוע. אחדות כשהוא בראש, כמובן. אחרת מה הטעם?
גם נתניהו הבין עוד בליל הבחירות שהמילה "אחדות" היא קרש ההצלה שהוא צריך להיאחז בו כדי לא לטבוע. אחדות כשהוא בראש, כמובן. אחרת מה הטעם?
המהלכים שלו היו מהירים והחלטיים: כבר ביום רביעי הוא כינס את מפלגות הימין והחרדים וייסד את "הבלוק הימני" וביום חמישי הוא פנה לגנץ, קרא לו בפמיליאריות מוגזמת "בני" והזמין אותו "בוא ניפגש היום, בכל שעה, בכל עת, כדי להניע את המהלך הזה, שהוא צו השעה".
התברר שאותו גנץ שעליו כתב תועמלן הליכוד יונתן אוריך שהוא "נראה לא שפוי. לא פחות מסכנה למדינה", ושרק בתחילת השבוע נתניהו עוד האשים אותו שהוא תמך בהסכם הגרעין עם איראן, התכוון לפנות עשרות אלפי יהודים מבתיהם ואפילו הדליף ל"פוליטיקו" שישראל מרגלת נגד הבית הלבן – הוא בעצם פרטנר ל"אחדות" שהיא צו השעה. הוא בני. אח.
אבל מהי בעצם ה"אחדות" הזו, חוץ מעוד תרגיל אחיזת עיניים קלאסי? האם התלמיד המצטיין של מקיאוולי, שבנה קריירה מפוארת על שנאה, פילוג והסתה כמיטב מסורת ה"הפרד ומשול", יכול פתאום להיות זה שקורא במתק שפתיים לאחדות? ובכן – כן. ברור. כי מי יעשה את זה אם לא הוא?
האם התלמיד המצטיין של מקיאוולי, שבנה קריירה מפוארת על שנאה, פילוג והסתה כמיטב מסורת ה"הפרד ומשול", יכול פתאום להיות זה שקורא במתק שפתיים לאחדות?
אם אתם משום מה חושדים בנתניהו, שהוא ציניקן פוליטי חסר תקנה, אתם עוד עלולים להגיע למסקנה המבאסת שכל תכלית להטוט האחדות הזה, היא לאחד כמה שיותר כוחות פוליטיים סביב האינטרסים האישיים של נתניהו, ולדחוק את כחול-לבן ואת בני גנץ בין הפטיש (ההתחייבות לא לשבת בממשלה תחת מי שכתב אישום פלילי מעל ראשו) לסדן (האימה של כולנו מפני מערכת בחירות שלישית, שתהיה יקרה, מפלגת וחסרת תוחלת לפחות כמו שתי קודמותיה).
אבל אם אתם תמימים, אולי תשתכנעו שה"אחדות" הזו שעליה ורק עליה ידברו מעתה והלאה, היא חוף מבטחים מיוחל. מין מחוז כיסופים ניו-אייג'י, שאליו מגיעים אחרי שמדלגים מעל התהום שמפרידה בינינו ביום-יום, ונזכרים שבעצם כולנו יהודים (ערבים הם הרי אף פעם לא חלק מה"אחדות". זה ברור לכולם ומיותר אפילו להרחיב על כך. שיחפשו להם אחדות עם האחים שלהם בשבע מדינות ערב).
אחדות חלומית כזו היא כמו שמיכת טלאים, שפורשים במהירות על המיטה בחדר השינה כשמגיעים אורחים, כדי להסתיר מעיניהם את הבלאגן הביתי. יש רק בעיה אחת: הכביסה שלא קופלה תמתין לכם מתחת לשמיכת הטלאים עד שהאורחים ילכו ולא תקפל את עצמה לבד.
דניאלה לונדון-דקל החדה פרסמה בבוקר הבחירות קריקטורה מעולה, שתיארה את הקלפי הישראלית בבחירות 2019 מועד ב'. בצד אחד פתקי "רק לא ביבי". בצד שני פתקי "דווקא ביבי".
פורסם על ידי Daniella London Dekel ב- יום שני, 16 בספטמבר 2019
אסור לשכוח שעל זה, ורק על זה הלכנו לבחירות המיותרות בתולדות המדינה, בפעם השנייה בתוך חמישה חודשים. את זה ורק את זה ינסו נתניהו ותועמלניו להשכיח מכולנו בימים הקרובים. האחדות שהוא ידבר עליה מעכשיו ועד שלא נוכל יותר לשמוע את המילה הזו, היא אחדות שתחבר בין שני הפתקים האלה ותוליד את "דווקא רק ביבי". את ה"לא" הוא ישאיר לחמוצים בתקשורת.
הטקטיקה תהיה להשתמש במילת הקסם "אחדות" בכל הטיה וצורה אפשרית. להזכיר את הישגי ממשלות האחדות של שנות השמונים. לאיים במלחמה עם עזה, עם סוריה, עם איראן. לרמוז שעסקה מדינית שלא הייתה כמוה נמצאת מעבר לפינה. להזהיר שקטסטרופה כלכלית מתקרבת. ימי חירום תמיד טובים לאחדות מזויפת, שאפשר לנפנף בה מול העיניים כאילו מדובר בנסיוב חדשני שיציל אותנו מההשפעה הקטלנית של רעל המציאות.
ימי חירום תמיד טובים לאחדות מזויפת, שאפשר לנפנף בה מול העיניים כאילו מדובר בנסיוב חדשני שיציל אותנו מההשפעה הקטלנית של רעל המציאות
מירי רגב, שנדחקה לשוליים בבחירות האלה (שמתם לב שהיא נעלמה כמעט לגמרי בימי הקמפיין?) הבליחה לרגע ביום רביעי והכריזה בחדשות 12 בביטחון של מי שכבר לא נמצאת בעניינים "לא תהיה רוטציה ולא תהיה אחדות. אנחנו נאמנים לשותפים הטבעיים שלנו".
למחרת בבוקר קרא נתניהו לממשלת אחדות והוציא את רגב קצת, איך לומר, עמה. אבל קשה להאשים אותה. האירועים מסחררים והסחרירים מסתחררים, ומי שכמו גיבור "נשל הנחש" מוצץ גבעול מתחת איזה גשר, יגלה שהעגלה נוסעת אין עצור. כמו שרגע אחד גנץ הוא בוגד לא אפוי ורגע אחרי הוא אח וחבר, ככה רגע אחד אחדות היא האיום הגדול ביותר על עתיד המדינה ורגע אחרי – אחדות היא התקווה הגדולה של ילדינו.
לפעמים, כדי לזהות את הרגע המסתורי שבו מרחש השינוי האלכימי הזה, כל מה שנחוץ זה לעקוב אחרי הכותרות הראשיות של בטאון השלטון "ישראל היום" ואחרי מכונת התעמולה של הביביסטים הבלתי נלאים.
ב-7 באוגוסט פרסם נתניהו עצמו בעמוד הראשון של ישראל היום טור דעה תחת הכותרת "נתניהו מתחייב: לא נלך לאחדות". הוא כתב, בין היתר: "ההתחייבות שלי ברורה: להקים אחרי הבחירות ממשלת ימין חזקה, שתמשיך להוביל את מדינת ישראל להישגים חסרי תקדים ותשמור על ביטחון אזרחי ישראל. זאת המחויבות שלי למצביעי הליכוד. לא תהיה ממשלת אחדות". המסר הזה הדהד כמובן מיד בכל האמצעים המקובלים.
כבר בבוקר שאחרי הבחירות, אפילו לפני שהתבררו התוצאות הסופיות, הופיעו בשער "ישראל היום" תמונות זהות בגודלן של נתניהו וגנץ עם הכותרת הגדולה "הכיוון: אחדות" ולצידה סידרה של מאמרי פיוס, שבראשם קריאתו של העיתונאי אמנון לורד, "המשימה: לחתור לאחדות".
תועמלן הבית שמעון ריקלין, שערב הבחירות אירח את רעיית ראש הממשלה בערוץ 20 לשיחה דמויית ראיון שבשיאה הגיש לה פתק של מחל, סימן את כיוון הרוח של האחדות החדשה, כשצייץ: "תשימו לב שהימין 'המפלג' לא פוסל איש לקואליציה. אבל השמאל 'המאחד' פוסל את נתניהו, חרדים, סמוטריץ' וימין. כי אין כמו השמאל לבקש אחדות. אבל רק עם עצמו".
מתברר, שוב, שאין כמו נתניהו והימין למרוח את היריבים הפוליטיים בזפת, להשמיץ ולבזות אותם, ואחר כך לקרוא להם לאחדות סביב הנושא המרכזי שמעסיק את מדינת ישראל בשנים האחרונות: גורלו של בנימין נתניהו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם