לפני כחצי שנה הצטרפו עשר נשים בנתיב העשרה לסדנת טיפול קבוצתי, בהנחיית תושבת המקום, ד"ר יהודית לובל. אף שהמשתתפות בסדנה גרות לא רחוק זו מזו, וחולקות חוויות וטראומות דומות מהחיים המורכבים על גבול עזה, לא היו ביניהן קשרים קרובים קודם לכן. שלום-שלום כשנפגשו פה ושם, לא הרבה יותר.
אבל השעות המשותפות בסדנה, שנפתחו תמיד במדיטציה ובדמיון מודרך, וכללו וידויים גלויי לב על מצוקות, חרדות ודיכאונות, אפשרו לנשים ליצור אחווה חדשה ומרגשת. סיסטרהוד של קו הגבול.
"לאט-לאט נוצר בינינו משהו מאוד יפה, בעיקר בזכות זה ששיתפנו אחת את השנייה במה שעובר עלינו", אומרת יפעת בן-שושן. "התחלנו לפתוח כל מיני דברים, גם דרך כלים שונים של ה'מיינדפולנס', חפצים, כל מיני קלפים, קטעי קריאה שמדברים על תודעה, וכל אחת בחרה למה היא מתחברת ומה פותח אותה.
"התחלנו לראות שכולנו פה מתמודדים באופן מאוד-מאוד לא פשוט עם המצב. בין אם זה עם הילדים, בין אם זה בינינו לבין עצמנו, עם בני הזוג, או כפרטים בתוך קהילה. זה לקח אותנו למקומות הכי אישיים".
"הערבים מעזה היו בני בית פה"
לא מעט שאלות התעוררו בסבב הלחימה הקודם, ב-12 וב-13 בנובמבר, שהיה הכי אינטנסיבי מאז צוק איתן, ושבמהלכו נחתו באזור 460 רקטות אחרי שמונה חודשים של מתיחות.
"זה היה מטורף מה שהלך פה", אומרת בן שושן. "קצת כמו עכשיו, כשאנחנו מדברים פה בין צבע אדום לצבע אדום. כשיש צבע אדום אתה לא רואה כאן אנשים מסתובבים בחוץ. כולם מסתגרים בבתים. כל אחד עם המצוקות שלו. עם עצמו, עם בן הזוג שלו, לפעמים עם הילדים, כולם צפופים בממ"ד.
"ההתמודדות הזו לא קלה. יש הרבה מחשבות. יש הרבה עצב. ולפעמים זה מגיע גם למקום של הדיכאון, של המחשבות האלה – אז מה אני בעצם עושה פה? יורדים עלי טילים ואני בכלל לא רוצה להיות פה. מהר מאוד זה הופך ל'מה המהות שלי בחיים'. זה פתח אותנו לחשיבה אחרת".
בן שושן לקחה מהסדנא הזו את ההבנה הברורה שלא הכל נתון לשליטתה. "שיש הרבה דברים בעולם שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. ואנחנו צריכים לקבל את זה, שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם. אבל יש משהו שהוא לגמרי בשליטתנו – וזה התגובה שלנו לאירועים. וההבנה הזו נכונה גם ליחסים שלי עם בעלי או עם הילדים שלי, וגם ליחס שלנו כחברה לכך שנופלים עלינו טילים. התגובה שלנו היא בידיים שלנו. אנחנו לא צריכים לפעול על אוטומט".
ואכן, היא לא פועלת ולא מגיבה על אוטומט. השיחה שלנו התקיימה ביום ראשון אחר הצהריים, ליד ביתה בנתיב העשרה, תחת מטח הרקטות הקטלני ביותר שנורה מרצועת עזה לישראל בסבב הדמים הנוכחי. עשרות רקטות עברו מעל ראשנו מדרום לצפון, וזרעו הרס והרג באשדוד ובאשקלון.
מדי פעם זעקו הרמקולים לידנו "צבע אדום, צבע אדום" ואילצו אותנו להשתטח עם הידיים על הראש, ולחכות לרעם הנפילה. שני ילדיה של בן-שושן, רון בן 8 ועומר בן 11, הסתגרו בממ"ד הקטנטן. אבל דווקא בתוך התפאורה הכמעט סוריאליסטית הזו, קיבלתי מבן-שושן את התיאור ההומני והאופטימי ביותר לעתיד האזור.
"גדלתי פה. ההורים שלי, שגרים במושב, הם בין 70 המשפחות שייסדו את נתיב העשרה. כשהייתי ילדה, הערבים מעזה היו אצלנו בני בית. הם היו פה חלק מהותי מהנוף. היה פה דו קיום אמיתי. הם היו מגיעים לשמחות שלנו, ואנחנו היינו מגיעים לשמחות שלהם. את הבתים הראשונים של המושב בנו פועלים מבית להייה, שמשם יורים עלינו עכשיו רקטות".
בן שושן מציינת את מחסום ארז, שצמוד ליישוב, כדוגמא לדו קיום הכי טוב שהיה כאן בין ישראלים לפלסטינים, ושהצליח לפרנס יפה את שני הצדדים. "זה לא שהיינו אדונים ומשרתים. לא ככה אני זוכרת את זה כילדה. אני זוכרת שהערבים באו לעבוד פה איתנו, ולא לעבוד בשבילנו. היו איתם יחסים אמיתיים. גם אנחנו היינו נוסעים לעזה. עד היום אנשים מהמושב שומרים על קשרים עם אנשים מהרצועה".
אחד מהקשרים האלה עם אנשים מהרצועה הוא עם חליל מבית להייה, שמצויד באישור עבודה וכניסה לנתיב העשרה, ועדיין מגיע ליישוב מדי פעם. "הוא בנה במו ידיו חצי מהמושב", היא אומרת, "ואנחנו שומעים גם ממנו כמה לא קל להם שם. פעם רציתי לתת לו ממתקים, שייקח לילדים שלו. הוא אמר לי 'עזבי, חבל עליהם, בצד שלכם ייתנו לי להעביר את זה, אבל בצד שלנו ייקחו לי אותם ממילא'.
"כל מי שגר פה יודע שאף אחד לא יחריב את עזה"
לבן שושן חשוב להדגיש כי רבים מהתושבים בעוטף יודעים טוב-טוב לעשות את ההפרדה בין האוכלוסיה בעזה לבין ההנהגה שלה. "אנחנו מדברים עם האנשים, ואנחנו יודעים שמי שמתנגד לחמאס, חוטף. שמע – החיים שם הם לא משהו שהייתי מאחלת למישהו. זו האמת וצריך להגיד אותה.
"אני אומרת לך, שאם תדבר פה עם אנשים ותשאל אותם, כולם ישמחו שהאנשים מעזה יחזרו לעבוד פה ושנחזור לחיות ביחד. זה הפתרון היחידי שאפשרי, והוא גם ישחרר הרבה לחץ. בסופו של דבר גם ההנהגה שם תבין, שאם תהיה לאנשים פרנסה, אפילו אם זו פרנסה שמספק 'האויב הציוני', זה עדיף על המצב הקיים. כל מי שגר פה ומכיר את האזור הזה לעומק יודע שאף אחד לא יחריב את עזה".
למסקנה הזו הגיעה בן שושן זה מכבר, ושותפים לה לא מעט אנשים ביישובי העוטף. "אחרי צוק איתן הקמנו פה תנועת אזרחים בשם 'התנועה לעתיד הנגב המערבי'. התחלנו ללמוד ברצינות ולעומק את תולדות הסכסוך בינינו לבין עזה. קראנו, נפגשנו, התעמקנו, ישבנו וניתחנו את סוגיית ישראל ועזה מכל ההיבטים, לאורכה, לרוחבה ולאלכסונה. ישבנו עם האנשים של 'גישה' (ארגון זכויות אדם ישראלי שמטפל במצוקת תושבי עזה) ושמענו מהם דברים שהשיערות שלנו סמרו. קראנו דו"חות של האו"ם והבנו שבסוף זה יתפוצץ לנו בפנים, ביג טיים.
"למדנו גם את סוגיית הכלכלה, את הסוגיה ההומניטרית וגם את הסוגיה הסביבתית, שהיא לא פחות חשובה. ואני יודעת – אנחנו לא יכולים לספר לעצמנו שמה שקורה שם לא משפיע עלינו. זה פשוט קשקוש שישראלים, שאין להם מושג מה קורה פה, מספרים לעצמם. כששם שורפים אשפה במזבלה – אני זו שנושמת את האוויר המורעל.
"אני יכולה לבנות פה את הווילה הכי יפה בעולם, אבל אם תתחיל שם מגיפה, היא תתפשט ותגיע גם לפה, ואז כולם יברחו מכאן. אם הפרות שלהם ימותו ממחלות, גם הפרות פה ימותו. אנחנו חולקים את אותו מרחב, נושמים את אותו אוויר ושותים את אותם מים. הטבע לא עושה חשבון לגבולות של בני אדם.
"מי אצלנו בכלל מסתכל על כל התמונה הזו? מי רואה את כל המורכבות שלה? למה יש שר לענייני ירושלים, ואין שר לענייני ישראל ועזה? זה לא מספיק חשוב? לא ברור לכולם שזו סוגיה שצריך להסתכל לה בעיניים ולהתמודד איתה באומץ, במקום להתעלם ממנה? הרי העזתים לא הולכים לשום מקום, וגם אנחנו לא הולכים לשום מקום. אז מה עושים עם זה?".
נקודת מבט ייחודית על הסכסוך
ליפעת בן-שושן יש נקודת מבט ייחודית על הסכסוך בין ישראל לעזה. היא גדלה בבית האחרון ב"נתיב העשרה", שהוא היישוב הישראלי הכי קרוב לגדר הגבול עם הרצועה. הסיפור של "נתיב העשרה" הוא עוגת שכבות של תולדות חבל הארץ המדמם הזה.
במקור הוקם "נתיב העשרה" ב-1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום כיפור, בפתחת רפיח. הוא נקרא על שם עשרה חיילי צה"ל, שנהרגו שנתיים קודם לכן בהתרסקות מסוק יסעור ליד אל עריש. "נתיב העשרה" המקורי נהרס עם פינוי חבל ימית, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, והוקם מחדש במקומו הנוכחי ב-1982. אז גם עברה לשם משפחת בן-שושן, עם הילדה יפעת, שהיתה אז בת 12. מאז היא שם.
בן-שושן ניגשת למרפסת התצפית שנחנכה לפני שנה בגבעה המערבית של היישוב, ומספרת על הגיאוגרפיה והדמוגרפיה של האזור, בין מטח רקטות אחד לשני. היא מכירה את הנושא לעומק, לא רק כי למדה אותו במסגרת פעילותה בתנועה לעתיד הנגב המערבי, אלא גם כי לפרנסתה היא מדריכה קבוצות של מטיילים – ישראלים ותיירים – שמגיעות לאזור בימים רגועים יותר.
שלט רחוב ועליו חיצים כתומים הפונים לארבע רוחות השמים, עוזר להבין מה המיקום המדויק של היישוב: בדיוק באמצע בין עזה הנמצאת 10.4 קילומטר מדרום, לבין אשקלון הנמצאת 11.2 קילומטר מצפון. בין שכונת בית להייה המרוחקת 3.6 קילומטר, לבין קיבוץ כרמיה המרוחק 3.3 קילומטר.
בן-שושן מובילה את קבוצות המטיילים שהיא מדריכה לאטרקציות התיירותיות באזור – "שביל הסלט" בתלמי יוסף ("חוויה חקלאית בלתי נשכחת המשלבת טעם, ריח וטבע"), משק הצאן ליד עין הבשור (כולל "ביקור בחנות הגבינות, שם נוכל לטעום ולרכוש גבינות כבשים המיוצרות במקום"), וקטיף תותים במושב תקומה (כולל סיור בחממות האננס, פינות יצירה ופינות איפור).
ואולם גם לבן-שושן ברור, שעם כל האירוניה, האטרקציה המרכזית שמושכת תיירים לאזור היא הקרבה לגבול המדמם עם רצועת עזה. כולל הסלפי ההירואי, שאפשר להעלות לרשתות החברתיות, עם זנב פצצת מרגמה או חתיכה מכיפת ברזל, הישר מזירת הקרבות המפורסמת, שמככבת במהדורות החדשות בכל העולם.
האדריכל צביקה פסטרנק, שתכנן את מרפסת התצפית כחלק מתכנית אב תיירותית למרחב חוף אשקלון, בחר בנתיב העשרה, דווקא בגלל המצב הביטחוני הקשה של היישוב. הוא ראה לנגד עיניו את "הגדר הטובה" ליד מטולה, וחשב שאפשר להפוך את הבעיה ליתרון, ולמתג את היישוב כ"תיירות עד הקצה".
תיירים שמגיעים לכאן אוכלים גבינות, קוטפים תותים ומקבלים גם קצת ספארי קרבות, שמאיץ להם את הדופק. ביקור מרגש באתר הצילומים של סדרת הריאליטי המפורסמת "הישרדות – עוטף עזה". ובן-שושן היא המדריכה שאומרת להם: בואו, חברים, אל תתביישו, תתקרבו אלי ונציץ ביחד אל עומק הלוע של הר הגעש, שעליו בנינו את ביתנו.
לחיות על פתחו של הר געש
אם חיים על פתחו של הר געש נשמעים לכם כמו הצעה מפתה, תשכחו מזה. יהיה לכם קשה מאוד למצוא בית פנוי בנתיב העשרה. כל אחת מ-70 המשפחות המייסדות, שעלו על הקרקע ב-1982, קיבלה נחלה של 2.5 דונם ובנוסף 40 דונם של קרקע חקלאית לעיבוד. בשנים הטובות גידלו באזור פרחים, תותים, עגבניות ומלפפונים.
ב-1996 נבנתה שכונת ההרחבה הראשונה של היישוב, ל-70 משפחות נוספות. רובן היו משפחות של בני הדור השני שרצו, כמו יפעת בן-שושן, שילדיהם יגדלו כמותם, כשהם מתרוצצים בחופשיות בשדות. עכשיו מתכננים הרחבה שלישית, ל-70 משפחות נוספות.
"זו הרחבה שלא היה צריך להשקיע בכלל בשיווק שלה", אומרת בן-שושן, "הבתים נמכרו מעצמם. בפוטנציאל, יש אפשרות לבנות שני בתים על כל נחלה. אנחנו כבר מאוכלסים כמעט לגמרי, ומביטים קדימה. יש כבר תכנון להרחבה שלישית, של עוד 140 בתים, בחלק המערבי של המושב. זה יקרה, להערכתי, בשליש האחרון של העשור הבא, כי קודם צריך להכשיר תשתיות".
אבל עוד לפני ההרחבות המתוכננות, מתברר כי כבר עכשיו גני הילדים מלאים עד אפס מקום. הכיתות בבית הספר האזורי ביד מרדכי עמוסות, ובכל אחת מהן יש 30-34 תלמידים בכיתה. בן שושן מדגישה כי המצב הזה לא ייחודי רק לנתיב העשרה, אלא מאפיין את כל ביישובים בעוטף עזה.
"אנשים רוצים לגור כאן בגלל ההטבות הכלכליות"
למה שעלול להיראות מבחוץ כמו תעלומה – משפחות שנאבקות על הזכות לגדל את ילדיהן בלב אזור קרבות – יש הסבר בנאלי. זו הכלכלה, טמבל.
"אנשים רוצים לגור כאן בגלל ההטבות הכלכליות. זה מאוד פשוט", אומרת בן-שושן, "אני גדלתי פה. ההורים שלי גרים פה. אחותי גרה פה. לי זה טבעי לגור כאן. אבל אנשים שאין להם קשר משפחתי או אידאולוגי למקום הזה באים לכאן, כי הפיתוי הכלכלי לחיות כאן מאוד גדול".
לדבריה, בני זוג שעוברים לגור ביישובי העוטף מקבלים המון הטבות מס, שמגיעות לשווי שכר הדירה, כך שהמגורים שלהם פה כמעט בחינם.
"תחשוב על זה, אתה יכול לשכור כאן וילה גדולה ומרווחת תמורת 5,000-6,000 שקל לחודש. זה כבר אפילו לא כל כך זול. על זה נוספות הטבות בפעוטונים, הטבות לעסקים קטנים, והמון פיתויים שמושכים לכאן הרבה אנשים. כשאנשים מתכננים את החיים שלהם, הם רואים לנגד עיניהם את שורת ההכנסות בסוף החודש. זה מה שחשוב להם".
אז הדיל הוא בעצם: כסף תמורת סיכון, פחד ואולי נזק נפשי?
"אפשר להציג את זה גם ככה. יש אנשים שהסיכון לא מפריע להם יותר מדי. אגב, זה לא אומר שאין אנשים שגם נשברים ועוזבים. יש. לא הרבה, אבל יש. בנתיב העשרה זה לא קרה בכלל, למיטב ידיעתי, אבל ביישובים אחרים באזור אני יודעת שזה קורה, פה ושם".
איפה עובדים כל האנשים שנוהרים לכאן? הרי לא כולם יכולים להדריך תיירים שבאים להתרגש מהקרבה לעזה?
"רוב האנשים שגרים כאן עובדים בחוץ. בעלי (אמנון שרגיאן) נוסע כל יום לעבוד בתעשייה האווירית. אנשים נוסעים לעבוד באשדוד, באשקלון, אפילו בגוש דן".
הביוגרפיה של בן-שושן היא גם קיצור תולדות הפוסט-טראומה הישראלית. הוריה, ניצן ואלי בן-שושן, עלו ממרוקו באמצע שנות החמישים. אביה הגיע מכפר קטן בהרי האטלס ("ישר מבתי הבוץ") ואמא שלה גדלה באל-ג'דידה, עיירה מודרנית על חוף הים. משפחת בן-שושן נשלחה הישר לקריית שמונה.
ב-1966 הוריה של יפעת התחתנו ועברו לדרום, נודדים בעקבות האב, שעבד בין היתר כקצין ביטחון בקריה למחקר גרעיני ובבה"ד 1. יפעת נולדה כשהמשפחה גרה בערד, שנייה מתוך ארבעה ילדים.
כשהייתה ילדה, נהגה לנסוע עם הוריה לבקר את סבא וסבתא, שנשארו לגור בקריית שמונה. זו הייתה התקופה של הקטיושות, ואז עוד לא היה שם למצוקות הנפשיות שחוו תושבי האזור, ולא ניתן להן מענה.
"הייתי אצל סבא וסבתא גם כשחדרו מחבלים למשגב עם", היא אומרת. "זה היה אירוע שאני לא אשכח בחיים. אחריו לא הסכמתי יותר לנסוע לשם. עד גיל 14 לא הסכמתי לנסוע צפונית לחיפה. אף אחד לא שאל את עצמו אז, למה ילדה בת עשר דורשת כל לילה לישון רק עם אמא ואבא. אז עוד לא קראו לזה פוסט-טראומה. לא ידעו מה עובר עלינו".
גם בן שושן לא נתנה לעצמה דין וחשבון על התקופה שעברה עליה באותן שנים, עד מבצע צוק איתן.
![חיילי צה"ל בנתיב העשרה, ינואר 2016 (צילום: Hadas Parush/Flash90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/05/F160113HP20-640x400.jpg "חיילי צה"ל בנתיב העשרה, ינואר 2016 (צילום: Hadas Parush/Flash90)")
"הכל התפרץ אצלי שוב בצוק איתן. הכל חזר אלי. פניתי אז למרכז 'חוסן' שהוקם פה, כדי לתת מענה למצוקות הנפשיות של התושבים. לפחות היום כבר מבינים, שאם אנחנו לא רוצים ילדים שחוזרים להרטיב בלילה וסובלים מסיוטים, חייבים לתת לזה מענה מהר. גם את הילד הגדול שלי שלחתי לטיפול שם. כי אני כבר הבנתי מה אירועים כאלה עושים לנפש של ילד".
בן-שושן אומרת כי היא חולמת על חיים אחרים ונחושה להיאבק, ככל שתידרש, כדי להשיג אותם.
"נמאס לי שהמסגרת של ההתלבטויות שלי כרגע היא אם לבטן את הגג או את הקיר ב-40 סנטימטר או ב-20 סנטימטר. לא ככה אני רוצה לחיות, וזה המקום שממנו אני יוצאת היום לכל מה שאני עושה. אני גם יודעת שכמעט כל האוכלוסייה פה מסכימה איתי, פשוט לא לכולם בא לצאת מהבית ולהגיד את זה, אולי כי הם כבר מיואשים ולא מאמינים שמישהו שומע אותם".
אבל בן שושן לא מתייאשת ממיעוט האנשים שמוכנים לצאת מביתם כדי להילחם על הנורמליות.
"לפעמים אנחנו קומץ, ולפעמים אנחנו יותר מקומץ. מבחינתי, אני חייבת לדור הבא שאני מגדלת פה, חיים טובים, משגשגים, שהם ירצו להישאר פה, שלא יהיו להם התלבטויות ושהם לא יצטרכו לריב עם כל העולם על הדברים שאנחנו רבים עליהם היום. זאת החובה שלי. אני רוצה שתושב בנתיב העשרה ירגיש בטוח כמו תושב בשדרות רוטשילד בתל אביב. וזה משהו שהוא לא בשמיים. הוא בידיים שלנו. צריך רק לראות את הפתרון – ולשאוף אליו. ואי אפשר יהיה למצוא פתרון בלי לראות את הצד השני.
"אני אומרת לכל מי שרוצה לשמוע: גם בימים של ערפל כבד – עזה נמצאת שם. אולי לא רואים אותה, אבל היא שם. והיא לא תלך לשום מקום. אנחנו צריכים צריכים ללמוד לחיות בשיתוף על אותו מרחב."
"אני אומרת לכל מי שרוצה לשמוע: גם בימים של ערפל כבד – עזה נמצאת שם. אולי לא רואים אותה, אבל היא שם. והיא לא תלך לשום מקום. אנחנו צריכים להבין שעזה קיימת בדיוק כמו שאנחנו קיימים, וצריכים ללמוד לחיות בשיתוף על אותו מרחב.
"לא חייבים לעשות שלום, לא חייבים לאהוב אחד את השני. לא חייבים לחזור לעבוד אחד אצל השני. לא חייבים הרבה דברים. אבל צריך ללמוד לחיות באותו מרחב, וליהנות מהמשאבים של אותו מרחב. זה כל הסיפור".
זה לא מובן מאליו להגיד את זה, דווקא כאן, דווקא עכשיו, כשמדי פעם השיחה שלנו נקטעת ואנחנו משתטחים מתחת לגדר עם הידיים על הראש ומסביבנו נוחתות רקטות.
"אני כבר יודעת שמחר נחזור לשגרה ויגידו לנו: הופ, נגמר, תחזרו לשגרה. אבל לאיזו שגרה אני חוזרת בדיוק? עכשיו אני על אדרנלין מטורף. ייקח לי יומיים-שלושה להתאושש ממה שעבר עלינו. אבל אז – תיירות לא תהיה פה. יהיו פה רק ביטולים. ייקח הרבה זמן עד שאנשים יתחילו לחזור לכאן. ייקח עוד זמן עד שאנשים יעברו את קו אשדוד. אנחנו נהיה תמיד האחרונים להתאושש. מי יפצה אותי על אובדן ההכנסות האלה? אף אחד.
"אוהבים אותנו, מחבקים אותנו, 'מכילים' אותנו. אבל פה זה נגמר. אם אנחנו רוצים שיהיה לנו פה טוב, אנחנו אלה שצריכים להראות שהפתרון גם אפשרי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם