זירת הבלוגים

הפלצור עדיין מסתובב מעל הראש, מקווה לתפוס את רוח הזמן

אמיר בן-דוד חושב שסוויד הם לא רק אחת מלהקות ההופעות הכי טובות בסביבה, הם גם טובים יותר היום משהיו בניינטיז

להקת סוויד (צילום: יח"צ)

בכל הופעה של סוויד מגיע הרגע הזה, שבו ברט אנדרסון נעמד בטווסיות במרכז הבמה ומתחיל לסובב מעל ראשו את הכבל של המיקרופון. בהתחלה לאט לאט ואז במהירות הולכת וגוברת.

מסובב ומסובב, כאילו הכבל הוא פלצור בעזרתו אנדרסון מקווה ללכוד את הזמן החולף. רק שבקצה הכבל המסתחרר מחובר המיקרופון של אנדרסון, שטס עכשיו במהירות מפחידה סנטימטרים מעל ראשיהם של ריצ'ארד אוקס, מט אוסמן, ניל קודלינג וסיימון גילברט, שקוברים את הפנים בכלי הנגינה שלהם וממשיכים לנגן, כשהם מצליחים איכשהו להתעלם מהחפץ המתכתי שטס ליד ראשיהם. אם חלילה יפגע בהם – ההופעה תיגמר באשפוז.

מסובב ומסובב, כאילו הכבל הוא פלצור בעזרתו אנדרסון מקווה ללכוד את הזמן החולף. רק שבקצה הכבל המסתחרר מחובר המיקרופון של אנדרסון, שטס עכשיו במהירות מפחידה סנטימטרים מעל ראשיהם

ואז אנדרסון נרגע ומאט בהדרגה את סיבובי הכבל, מניח לו להיכרך סביב גופו כמו נחש, או אולי כמו קשירה בסצינת בדס"מ. כי גם אירוטיקה תמיד נוכחת בהופעות של סוויד, כמו גם בשירים של הלהקה.

כל העסק עלול להיראות קצת ילדותי – מה לבריטי מטופח ולמשחק בלאסו? אבל נודף ממנו גם ריח של סכנה ורמז לסקס. והוא מתנהל ברצינות תהומית, כי ככה זה בהופעות של סוויד. לא רק שלא צוחקים, אף אחד על הבמה כמעט לא מחייך. לא כשהכבל מסתובב במהירות, לא כשהוא נכרך סביב גופו של ברט אנדרסון ולא בכלל.

וזה מה שעושה את סוויד לאחת הלהקות האלה שאו שאוהבים מאוד, או שלא סובלים: היא להקה חמורת סבר של אנשים עם חוש הומור מצוין, כולל אירוניה עצמית (כפי שאפשר היה להתרשם מ"סוויד: רוצים את הכל", הדוקו המוצלח של מייק כריסטי, שהוקרן השנה בדוקאביב).

להקה שבראשה סולן כריזמטי, עם נטיות טווסיות, שמותר לו להעמיד את שאר החברים בסכנה, אבל הם גם סומכים עליו שיישמר מלפגוע בהם. וזה תמיד גם קצת מסוכן, גם מאוד סקסי ולפעמים מעט ילדותי.

רוקנרול, נו.

להקה שבראשה סולן כריזמטי, עם נטיות טווסיות, שמותר לו להעמיד את החברים בסכנה, אבל הם סומכים עליו שיישמר מלפגוע בהם. וזה תמיד גם קצת מסוכן, גם מאוד סקסי ולפעמים מעט ילדותי

מאז הבחירות מסתובבות ברשתות החברתיות המון בדיחות על שובן של הניינטיז. קצת קשה להאמין, אבל בעוד כמה חודשים ניכנס לשנות העשרים של המאה, ונתחיל לעקוב אחרי שלל אירועי 30 שנה למוזיקה של העשור המסעיר ההוא מהמאה הקודמת. העשור האחרון לפני שהעולם התחבר לאינטרנט ועבר לעידן חדש. עשור שמי ששרד אותו בחיים, בדרך כלל גם התבגר יפה.

רדיוהד עדיין כאן, עם מעמד משל עצמם בסטטוספרה הגבוהה של הרוק. גם ליאם ונואל גלאגר עדיין איתנו, וברור ש"אואזיס" תחזור מתישהו. לליאם אפילו יצא השבוע אלבום סוחף ומלא המנונים. אם אתם מתגעגעים לאואזיס, תנו לו לפנק אתכם.

גם דיימון אלברן, שזכה בליבה של ג'סטין פרישמן מ"אלסטיקה" אחרי שנפרדה מאנדרסון, עוד לא אמר את המילה האחרונה. אפילו אם-טי-וי עוד פה, איכשהו. הם אפילו החזירו לאחרונה את מותג הניינטיז האהוב "אנפלאגד" (עם אנפלגד של ליאם גלאגר).

סוויד אמנם לא קשרו את גורלם בישראל בנישואים – כמו ג'וני גרינווד מרדיוהד וטרנטינו מהקולנוע – אבל הצליחו, כמעט מההתחלה, לבנות לעצמם קהל ישראלי נאמן, שמן הסתם ינהר מחר בערב (רביעי) לאמפיפארק ראשון, להופעה המי יודע כמה של סוויד בישראל.

חוץ ממשבר בתחילת שנות האלפיים, כשאנדרסון בחן ברצינות את האפשרות למות ממנת יתר, משבר שהוביל לפירוק ב-2003, סוויד היא לא להקה שמאכזבת את מעריציה

מי שמגיע להופעה יודע בדיוק מה הוא עומד לקבל. חוץ ממשבר בתחילת שנות האלפיים, כשאנדרסון בחן ברצינות את האפשרות למות ממנת יתר, משבר שהוביל לפירוק ב-2003, סוויד היא לא להקה שמאכזבת את המעריצים שלה.

ומאז שחזרה לפעילות מלאה ב-2010, כולל כתיבה, הקלטות וסיבובים עולמיים, היא גם לא מפסיקה להפתיע. נדיר שסיבוב מאוחר כזה, אחרי שנים של ניתוק כמעט מוחלט, יוביל ליצירה ששומרת על הרמה משנות הלהט הראשונות. אבל שלושת האלבומים שסוויד הוציאה בעשור הנוכחי – "בלאדספורטס" ב-2013, ובמיוחד "מחשבות ליליות" מ-2016 ו"השעה הכחולה" מהשנה שעברה – הם פשוט אלבומים מעולים.

suede, royal albert hall 2010

suede, royal albert hall 2010

הם אולי לא מגיעים לפסגות של שני אלבומי הבכורה הראשונים של הלהקה, בהרכב המקורי עם ברנארד באטלר, אבל גם לא עומדים בפינה מבוישים. ובינינו – כמה להקות בכלל הוציאו אלבומים שיכולים להתחרות בשני אלבומי הבכורה של סוויד?

זה נכון גם על הבמה. סוויד 2019 לא מחווירה ליד סוויד הרעבה של תחילת הדרך. ואנדרסון, שתמיד היה פרפורמר מחונן, מהליגה הגבוהה ביותר, שיכלל עם השנים את השליטה שלו בכל אמצעי ההבעה של הופעת רוק, כולל סיבובי הלאסו מעל הראש.

ראיתי אותם בפעם הראשונה באוהל המשני בפסטיבל רדינג 1992, אליו הגיעו עוד לפני אלבום הבכורה, דואים על ההבטחה המפורסמת "סוויד: הלהקה החדשה הכי טובה בבריטניה" מהשער של "המלודי מייקר", ששינתה הכל מבחינתם.

הם היו אז בעין הסערה של הייפ, שקשה להסביר היום. המריאו מאנונימיות כמעט מוחלטת אל מעמד מי שאמורים להושיע את הרוק הבריטי מהפלישה האמריקאית (הבמה המרכזית של רדינג באותה שנה נשלטה כמעט לחלוטין על ידי להקות אמריקאיות, בראשן נירוונה ופאבליק אנמי).

קצת אחר כך הם נמשחו על ידי מגזיני המוזיקה הבריטיים להיות הפנים של הבריטפופ (מונח שהם כמובן מתעבים ומתנערים ממנו). אחר כך הם נדחקו הצידה כשתשומת הלב עברה לקרב הענקיות אואזיס-בלר.

ואז גם איבדו את ברנארד באטלר – שהגיטרה שלו עיצבה את הסאונד של סוויד לא פחות מהקול של אנדרסון – אבל הצליחו להיחלץ גם מהסחרור הזה, ומצאו מחליף מוצלח בתלמיד התיכון המחונן ריצ'ארד אוקס, שלא רק שיחזר את הסאונד המיוחד של באטלר, אלא אפילו נראה כמעט כמוהו. ושתי דקות אחרי בחינות הבגרות מצא עצמו בסיבוב הופעות של להקה עם אפיל בינלאומי, כולל סצינות הערצה ביפן שהזכירו את ימי הביטלמניה.

אנדרסון אולי לא מגיע תמיד לטונים הגבוהים, והוא שר גבוה הממזר, אבל הקול שלו הוא עדיין אחד הדרמטיים, התיאטרליים והיפים בסביבה. הפלצור עדיין מסתובב מעל הראש – מקווה לתפוס את רוח הזמן

מי האמין שכל זה יחזיק מעמד כל כך הרבה שנים ואפילו ישתבח במידה מסוימת?

בדרך הם חזרו שוב ושוב לישראל. סינרמה 1995. גני התערוכה 1997. סינרמה 2000. גני התערוכה 2011. יד אליהו 2015. הייתי בכל ההופעות האלה וראיתי את סוויד גם בסיבוב הנוכחי, לפני ארבע חודשים בפסטיבל פרימוורה בברצלונה. אתם יכולים לסמוך על עדותי – הם לא רק אחת מלהקות ההופעות הכי טובות בסביבה, הם גם טובים יותר היום משהיו בניינטיז.

אנדרסון אולי לא מגיע תמיד לטונים הגבוהים, והוא שר גבוה הממזר, אבל הקול שלו הוא עדיין אחד הדרמטיים, התיאטרליים והיפים בסביבה. הפלצור עדיין מסתובב מעל הראש – מקווה לתפוס את רוח הזמן. והשירים הם מהיפים שנכתבו. מה עוד אפשר לבקש מהופעה?