לכבוד שר החינוך, מר יואב קיש,

עם פתיחת השנה החדשה, אתה זה שבדרך כלל שולח מכתב למנהלים, אך בהתאם לרוח המפגש האחרון איתנו בו הדגמת את היפוך הפירמידה, אני שולח לך מכתב זה.

אין ספק, כי למרות הכול, ניתן להיות גאים בחינוך בחברה הערבית ישראלית ובבוגרים שהוא מוציא תחת ידו, אשר מתברגים במקומות מובילים בתעשייה ובתרבות, בתור רופאים, רוקחים, אנשי הייטק ואנשי עסקים.

אבל, האם די בכך?

ראיתי אותו, את התלמיד שהיה עד לרצח מזעזע של חברו ללימודים. עד לאלימות מחרידה שבוצעה בפועל על בני גילו, לגביית דמי פרוטקשן שערערו את חייו, אמונו וביטחונו האישי. ראיתי אותו, ואת חברו, ואת בני כיתתו, ואת כל בית הספר, וגם בית הספר המקביל. לצערי הרב, אלו תחושות שיכולות להתאים לכל מנהל בית ספר ערבי בימים עקובים מדם אלו.

ראיתי אותו, את התלמיד שהיה עד לרצח מזעזע של חברו ללימודים. עד לאלימות מחרידה שערערה את חייו, אמונו וביטחונו האישי. ראיתי אותו, ואת חברו, ואת בני כיתתו, ואת כל בית הספר, וגם בית הספר המקביל

רגע לפני פתיחת שנת הלימודים נרצח בסח'נין, העיר שלי, עוד צעיר בן 30. כל מקרה כזה מזעזע את תחושת הביטחון האישי הבסיסית ביותר של כל התושבים בעיר ומשפיע ביתר שאת גם על התלמידים הצעירים, שמודעים היטב למתרחש ועדים לאלימות מחרידה ולהיעדר האכיפה.

זהו אתגר נוסף שמעולם לא חשבתי שאאלץ להתמודד איתו כמנהל בית ספר. הכיצד יוכלו להשקיע בלימודים כשאין להם תחושת ביטחון בסיסית שיחזרו הביתה בשלום?

ואני תוהה, ואני שואל: כיצד המדינה אינה עושה דבר? האם היא יכולה להתחמק מאחריות על אזרחיה ולומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה"?

למה, אדוני השר, מפקירים את הביטחון האישי של האוכלוסייה הערבית: התלמידים ואנשי הצוות החינוכי? והאם אין הדבר עלול חלילה לחזור כבומרנג כלפי המדינה? הרי אפשר למנוע את התקריות האלה מראש, על ידי בניית מצע של ביטחון אישי לתלמיד, שישקע בחומר הלימודי ולא בתופעות הרחוב האלימות והמתרחבות.

כמנהל בית הספר, איני יכול לישון בלילה. לפני מספר חודשים חזר תלמיד מבית ספר ביפיע, ונרצח באכזריות על ידי אלימים. ביקשנו קריירה? תקציב? זכויות? אחת ביקשנו: הבסיס שבפירמידת הצרכים של מאסלו – ביטחון אישי לתלמיד. זהו.

לפני מספר חודשים חזר תלמיד מבית ספר ביפיע, ונרצח באכזריות על ידי אלימים. ביקשנו קריירה? תקציב? זכויות? אחת ביקשנו: הבסיס שבפירמידת הצרכים של מאסלו – ביטחון אישי לתלמיד. זהו

התלמיד הממוצע שלנו חוזר הביתה, עם עבודות בית במתמטיקה ואנגלית וחוויות חברתיות. בלילה, בעודו שוקד על שיעוריו – צרורות ירי מאיימים מפרים את שלוותו, קורעים את דממת הלילה, מבשרים על עוד מישהו שנרצח או נפצע.

ולמחרת בבוקר, כשאני עומד בשער בית הספר ומקבל את פני התלמידים, אני מסתכל לו בעיניים, הוא משיב לי מבט, ושנינו יודעים שהשגרה כבר לא יכולה להימשך כרגיל. ששום דבר שיהיה הוא לא כמו שהיה. ואני חסר אונים מלענות לו ולהבטיח לו שאני אגן עליו. אשמח, שאתה כשר החינוך – תפעל כדי שהוא יהיה מוגן ובטוח.

אדבר אל כבודו במספרים. לצערנו הרב נראה שבקרוב מאוד ייחצה רף של 200 (!) נרצחים מאז תחילת שנת 2023 בחברה הערבית בישראל. ביניהם תלמידים כמו התלמיד ראמי מרג'יה מכפר יפיע והתלמידה ראזן עבאס מכפר כנא.

מדובר בממדים מדאיגים שצוברים תאוצה – ואין בתירוצים כמו "התנהגויות תלויות תרבות" בכדי לפטור את חברי הממשלה מאחריות ישירה על שלומם של אותם תלמידים נפגעים.

מדובר בממדים מדאיגים שצוברים תאוצה – ואין בתירוצים כמו "התנהגויות תלויות תרבות" בכדי לפטור את חברי הממשלה מאחריות ישירה על שלומם של אותם תלמידים נפגעים

אם תחשוב להתנער מאחריות על חיי אדם, בתואנה שאין לך אפשרות לפעול באופן מעשי, אתן לך את התשובה שלא תאפשר לך להתחמק: פנה אל רעך השר לביטחון הלאומי, אל חבריך בכנסת ואל ראש הממשלה.

קח אחריות, הפצר בהם לבצע פשיטות על אמל"ח ונשק לא חוקי שמסתובב באלפים ברחבי החברה הערבית-ישראלית ונמצא בידיים הלא נכונות. שכנע את חבריך בדבר הנכון, כדי שגם הם יפעלו. יחד נשיג אינטרס משותף: שמירה על הביטחון האישי, של כל אחד מיושבי הארץ הזאת. כל אחד.

חותם בדמע ובכאב,

כמאל אבו יונס
מנהל חטיבת הביניים אבן ח'לדון בסח'נין וחבר הנהלת ארגון מנהלי בתי הספר "מנהיגים"

כמאל אבו יונס הוא מנהל חטיבת הביניים אבן ח'לדון בסח'נין וחבר הנהלת ארגון מנהלי בתי הספר "מנהיגים".