ומי יגלמו את החנונים, שופטי הקו העוקצניים של מציאות סוערת?

שלמה בר שביט בראיון ל"כאן", צילום מסך
שלמה בר שביט בראיון ל"כאן", צילום מסך

בתוך כל הסערות הפוליטיות מסביב, רציתי לדבר בו, וכל הזמן הזה תכפו, כביכול, נושאים בוערים יותר. אבל לכתו טורדת, גם בתוך ההמולה, ואולי לא צריך לוותר על מלים שעלו וגלי המציאות החווירו אותן.

מיום היוולד האני, אין דרך להיזכר אלא בקווים המקשרים שתי ביוגרפיות, ולכן גם אם באתי לדבר בחבר שהלך, רק על עצמי (למולו) לספר ידעתי, עליי ועליו.

יום אחד, ואני בכיתה ח', נקראתי אל חדר המנהלת החדשה, חנה זליצקי. עד סוף כיתה ז' ניהל את בית הספר ביד בוטחת ואנושית המנהל המיתולוגי עובד אמיתי. עובד היה יליד יסוד המעלה, קצין קרבי בצבא העות'מני שנפל בשבי הבריטי במצרים, איש ביישן אך מנהל תקיף ודעתן, מי שחיבר ספר על הוראת נביאים ראשונים, ספר שהעניק במתנה לאמי שהייתה חברה פעילה בוועד ההורים. הדבר העיקרי שאני זוכר ממנו הוא הפער הגרוטסקי בין הכרך הראשון עב הכרס לבין דקיקות הגזרה של הכרך השני, כאילו נגמרו לו מערכי השיעור של נביאים ראשונים בראשית הכרך השני ותמו דבריו.

אני זוכר שכשערכתי סקנדל גדול לאמי שתרכוש לי את כל ספרי "חסמבה" של יגאל מוסינזון, היא ניסתה להביא לי נימוקים שכנגד (לימים הסתבר שדרשתי ממנה דבר שהיה מעבר ליכולתה הכלכלית של משפחתנו). היא אמרה לי, בין השאר, שהמנהל אמיתי הלין בפניה על הילדים, שבמקום לקרוא את ביאליק וטשרניחובסקי נמשכים אחרי איזו סידרה מפוקפקת בשם "חסן בק" (אכן, הייתי שותף למקהלת הנערים שהפגינה מול חדרו השכור של מוסנזון בבית הוריו של ירון לונדון שיזדרז וישלים את הכרך הבא).

יציאתו של הקצין העות'מני לגמלאות הכתה אותנו בתדהמה גדולה, שכן לא יכולנו להעלות בדעתנו שמישהו אחר יאכלס, לטוב ולרע, את חדר המנהל. וכשבאה הגברת זליצקי להחליפו (ואנחנו כבר בכיתה ח', כמו הכרך השני דל המלים בספרו) לא ראינו בה כל דבר ייחודי שיחליף את אישיותו האפרורית-צבעונית של מר אמיתי. למעט הידיעה שפשטה בקרבנו שהיא אחותו של שר התחבורה משה כרמל.

אני אישית סברתי שקיפחתי את כל ייחודי כתלמיד מוכר ובולט (שנתמך בידידותו האישית של מר אמיתי עם אמי, החברה הפעילה בוועד ההורים), עד אותו היום בו נקראתי לחדרה של המנהלת החדשה.

בחדר ישב מי שהיה שחקן ידוע ואהוד, שלוימה'לה בר-שביט. ראיתי אותו פעם פעמיים על בימת "הבימה" כשלקחו אותי הורי לראות הצגה, אבל ביחוד זכרתי את שמו מתסכיתי "המסך עולה"

בחדר ישב מי שהיה שחקן ידוע ואהוד, שלוימה'לה בר-שביט. ראיתי אותו פעם פעמיים על בימת "הבימה" כשלקחו אותי הורי לראות הצגה, אבל ביחוד זכרתי את שמו מתסכיתי "המסך עולה". שם מילאו הבולטים בשחקני ישראל תפקידים שונים ממיטב הדרמה העולמית והעברית, ואוזני החלה כבר לאפיין את קולותיהם של השחקנים השונים, שהביאו את עולם הדרמה לרדיו הישן בבית הורי באמצעות משמע אוזניים.

והנה יושב השחקן הידוע בחדר המנהלת, והיא ממליצה עלי בפניו שאמלא את תפקיד "ישראל סבא" במסכת ציונית לעילא, שנכתבה על ידי שלמה ברטונוב לציון חג העשור למדינה. החגיגה נערכה בגן העצמאות בצפון תל אביב, והשתתפו בה להקות מחול וזמר משלושה עשר בתי הספר היסודיים של צפון תל אביב.

והיו שם רק רק שני שחקנים-מספרים את סיפור הדורות – אני, ישראל סבא, שהבמאי שלוימה'לה וסגנו יהודה אפרוני הצמידו לי זקן שיבה ארוך ועבות, ומוקי דגן קטן הקומה מכיתה ז', שהיה ישראל נכד שלו סיפרתי את ההיסטוריה על עם בגלות, אשר זה לא מכבר חזה וחולל את שיבת ציון.

שלוימה'לה המשיך לשמור על קשר אתי ועם מוקי גם לאחר המופע המרהיב בגן העצמאות, והביא אותי לידידו הבמאי שרגא פרידמן, שהעלה גרסה מחודשת של המחזמר "זעקי ארץ אהובה", במחשבה שאגלם את שם את תפקיד הנער הלבן.

וכך אני זוכר אותו לאורך כל קריירת המשחק שלו שגדלתי לאורה: היה זה הוא שגילם לא את גיבורי החיל, אלא את הטיפוסים השכלתניים או הקומיים שליוו את הגיבורים

אבל שרגא, שנלהב מן האודישן שלי,  סילק אותי בבושת פנים כאשר נתגלה שאני, נער בן שלוש עשרה, גבוה באופן משמעותי מישראל רובינצ'יק שנועד לשחק את אבי בהצגה (לא סלחתי לו את קטנות קומתו הפטאלית לקריירה המשחקית שלי, עד שהבאתי אותו ללמד איפור בהיותי ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה).

כתחליף, הביא לו שלוימה'לה כתחליף את מוקי דגן, שמלבד כשרון דרמטי ניחן גם ב(אי) הקומה הנכונה. אבל אותי הפקיד שלוימה'לה בידי סלה ברטונוב, מחבר המסכת ההיסטורית של חג העשור, שהקים מחדש בדיוק אז את "חוג הבימה לנוער".

מכיוון ששרצנו כולנו, כל חברי החוג, בהבימה השכם והערב (מה שפגע בלימודי בתיכון עירוני אל"ף השכן) שמרתי על קשר רציף עם שלוימה'לה, שבסתר לבי קיוויתי שימצא לי הזדמנות נוספת לנסות ולעלות כילד על קרשי הבימה שהיה אותה שנה לתיאטרון הלאומי של ישראל.

לא זכיתי לראות את שלוימה'לה בתפקידו המרכזי הראשון כדני ב"בערבות הנגב" מחזהו של מחבר חסמב"ה, כי לא נהוג היה להביא ילדים בני ארבע לתיאטרון של מבוגרים. אבל מן הביקורות שקראתי עליו, טובות וטובות פחות, למדתי שלא עמד בחזון של גיבורי המלחמה החסונים, יפי הבלורית והשער.

וכך אני זוכר אותו לאורך כל קריירת המשחק שלו שגדלתי לאורה: היה זה הוא שגילם לא את גיבורי החיל, אלא את הטיפוסים השכלתניים או הקומיים שליוו את הגיבורים: היה זה הוא שנבחר לגלם את קליף המאופק והכנוע ב"הבט אחורה בזעם", לצידו של מישא אשרוב המתפרץ והבוטה; וכך גם ב"זעקי ארץ אהובה", "משפט הקופים", "שנים עשר המושבעים", קולונל פיקרינג ב"גבירתי הנאווה", העיתונאי בובו פורטונה שליווה את עלילת "בגדי המלך" לניסים אלוני – הצגה שראיתי בכל ערב בו הוצגה, ואני זוכר את אותו הערב בו הוסיף לטקסט שהיום נולד לו בן, ואם זכור לי היטב גם ציין את משקלו של מי שעתיד היה לצמוח כבן בר-שביט – ורבים מתפקידיו.

אם עומדת בתוקפה חלוקת הגיבורים הדרמטיים לאלזונים (הללו המעמידים פנים, לטוב ולרע, שהם יותר מכפי שהם) ואיירונים (המעמידים פנים שהם פחות מכפי שהם), שלויימה'לה נמנה על העדה השנייה, הסוקראטית

וגולת הכותרת: הבעל שומר המגדלור ב"כסאות" של יונסקו לצידה של ליה קניג: מתפנק, לא מנהיג. קולו לא הרעים בתרועה מרעישה את אמות הסיפים. המזג הישראלי לא אהב את התפקידים הלא הרואים האלה. אבל הם הם המצע הדרמטי לגיבורים הרועמים בקולם.

אם עומדת בתוקפה חלוקת הגיבורים הדרמטיים לאלזונים (הללו המעמידים פנים, לטוב ולרע, שהם יותר מכפי שהם) ואיירונים (המעמידים פנים שהם פחות מכפי שהם), שלויימה'לה נמנה על העדה השנייה, הסוקראטית. כזה אזכרנו.

מעולם לא חדל להביע עניין בפעילותי התיאטרונית. גם כשנמנינו שנינו על זקני השבט (הוא, כמובן, זקן ושב ממני) ביקש לבוא ולראות "מה יצא ממני" מאז הביא אותי אל התיאטרון.

בפעם האחרונה הגיע עם חברו הנאמן אורי לוי להצגת "טוב" שביימתי, ומשום שהייתה ארוכה החזיק מעמד עד ההפסקה, אבל ביקש ממני פעם אחר פעם לשוב ולצפות בחלק השני. לא נסתייע, מחמת מצבו הבריאותי.

הולך ומתמעט הדור, והגעגועים גוברים, ואנו נושאים עיניים אל הגברים החסונים ויפי הבלורית. ומי יגלמו את החנונים, שופטי הקו העוקצניים של מציאות סוערת?

אבל הוספנו לשוחח בטלפון לפרקים, ומעבר למעטה הגיל שמעתי את אותו שלוימה'לה הצעיר והנמרץ שהיה לי לעוגן בימים משכבר. הולך ומתמעט הדור, והגעגועים גוברים, ואנו נושאים עיניים אל הגברים החסונים ויפי הבלורית. ומי יגלמו את החנונים, שופטי הקו העוקצניים של מציאות סוערת?

אברהם עוז הוא פרופסור אמריטוס לדרמה וספרות באוניברסיטת חיפה ובמאי בתיאטרון אלפא, ת"א. הוא חוקר שקספיר בעל שם בינלאומי, וספריו ומאמריו פורסמו בארץ ובעולם. תרגם מחזות רבים, אופרות ושירה; שימש בין השאר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטאות ת"א וחיפה, חבר ההנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וערך כתבי עת ותכניות בטלוויזיה וברדיו. יביים בקרוב את מחזהו "הר תפארת" על העלייה הראשונה ושורשי הציונות

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 1,053 מילים ו-1 תגובות
סגירה