החברה האזרחית הצילה את המדינה, עכשיו יש לתת למדינה להציל את עצמה

מתנדבים בחרכז החירום הלוגיסטי בחיפה (צילום: יעל הורוביץ / חי פה)
יעל הורוביץ / חי פה
מתנדבים בחרכז החירום הלוגיסטי בחיפה

התרומה של גופי החברה האזרחית למאמץ המלחמתי לא תסולא בפז. החברה האזרחית בישראל נתנה מענה אפקטיבי לחוסר התפקוד של משרדי הממשלה, ובכך ממש הצילה את המדינה. אבל "תמונת ניצחון" היא שבסיום הלחימה מוסדות המדינה יעמדו על שתי רגליים, והם אלה שיספקו את מלוא מעטפת השירותים לחזית ולעורף.

*  *  *

מיד עם פרוץ המלחמה התגלתה החברה האזרחית הישראלית במלוא עוצמתה ותפארתה: במקום שבו מוסדות המדינה נאלמו ונעלמו, גופי חברה אזרחית וארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית הפעילו את כל הכושר הארגוני שנוצר לאורך עשרה חודשי מחאה. הם רתמו את הציבור לפעולה קולקטיבית שמבוססת על ערבות הדדית כנה ונדיבות אדירה של ציבור האזרחים.ות בישראל.

עם פרוץ המלחמה התגלתה החברה האזרחית הישראלית בעוצמתה ותפארתה: כשמוסדות המדינה נאלמו ונעלמו, גופי חברה אזרחית וארגוני המחאה נגד ההפיכה המשטרית הפעילו את הכושר הארגוני שנוצר במחאה

בתוך כך, גופי החברה האזרחית וארגוני המחאה הקימו מאות חמ"לים אזרחיים לאורך הארץ, אשר מגייסים ומשנעים ציוד צבאי, אישי ורפואי לחיילי מילואים וסדיר, חמ"ל נעדרים, מסייעים למשפחות מפונות, מתאמים התנדבות לסיוע לחקלאים ועוד שלל יוזמות מעוררות השראה.

בחיפה, למשל, אני שותף לניהול החמ"ל שצמח מתוך "מחאת העם חיפה" – גייסנו כסף וציוד ששווה מיליוני שקלים, ובשלושה וחצי שבועות האחרונים נתנו מענה למאות רבות של פניות ובקשות שונות – של חיילים סדירים, מילואים, ואזרחים מפונים.

הפעולות האלה, ככל שהן מרשימות – לא יוכלו להמשיך לאורך זמן – לא בשל היעדר מוטיבציה או נכונות, אלא משום שאין היתכנות לשימור פעילות כזו על בסיס התנדבותי. הדבר בולט במיוחד על רקע פינוי היישובים למלונות שלקחו על עצמם את שיכון המפונים – ללא פיצוי או תשלום מצד המדינה.

בנוסף, אופי הפעולה של החברה האזרחית אמנם מבוסס על ערבות הדדית גבוהה, אך אין בכך כדי להבטיח הספקה של שירותים ציבוריים שוויוניים, מקצועיים ורציפים. לא ניתן להבטיח לאורך זמן מתן של שירותים ציבוריים חיוניים על בסיס יוזמות פרטיות – אציליות ונטולות אינטרס ככל שתהיינה.

הפעולות המרשימות האלה – לא יוכלו להמשיך לאורך זמן – לא בשל היעדר מוטיבציה אלא משום שאין היתכנות לשימור פעילות כזו על בסיס התנדבותי. זה בולט על רקע פינוי היישובים למלונות – ללא פיצוי מצד המדינה

ביום שאחרי המלחמה – נסתכל לאחור במבט אמביוולנטי: מצד אחד, גאווה גדולה על החברה האזרחית שפעלה ללא לאות למשימות מצילות חיים ועזרה לבצר ערבות הדדית ולכידות חברתית מאוד גבוהה. מצד שני, פעולות אלו חושפות את הנסיגה העמוקה של המדינה בכל תחומי החיים ואת העלמת רשת הביטחון האזרחית – גם בעתות משבר. כלומר, במקום שפעילות מוסדות המדינה תזכה לתמיכה וסיוע של החברה האזרחית – מצב העניינים בשטח הוא הפוך.

בכך, המדינה מתנערת מתחומי אחריותה הבסיסיים ביותר בחסות הסיוע החיוני והמבורך של החברה אזרחית. זהו מצב מסוכן ביותר – גם בשל אי-ההיתכנות של שימור המאמץ האזרחי לאורך זמן וגם בשל המשמעות עבור הכושר והחוסן הלאומי ושל מוסדות המדינה ביום שאחרי המלחמה.

לנוכח זאת, "תמונת ניצחון" היא שבסיום הלחימה מוסדות המדינה יעמדו על שתי רגליים והם אלה שיספקו את מלוא מעטפת השירותים לחזית ולעורף.

מכיוון שחלק ניכר מהיוזמות האזרחיות בשטח מבוססות על תשתית המחאה נגד ההפיכה המשטרית חשוב להבהיר: הממשלה הרוויחה ביושר את חוסר האמון הציבורי – גם בשל מדיניות לקויה לפני המלחמה, וגם בשל אזלת היד שהתגלתה מיד לאחר מכן. עם זאת, עלינו להבחין בין המדינה לבין הממשלה.

המדינה ומוסדותיה גדולים וחשובים יותר מהממשלה – ואסור לתת להם לקרוס ביחד עם הממשלה שכן, קריסה מוסדית סוללת את הדרך למצב של מדינה כושלת שלא מסוגלת לבצע את תפקידיה היסודיים ביותר. האינטרס המשותף שלשמו החברה האזרחית נרתמה היא לסייע למדינה בשעתה הקשה, וכעת, אחרי למעלה משבועיים של לחימה – הסיוע הכי נכון ואפקטיבי הוא לעזור למוסדות המדינה לחזור לתפקוד.

המדינה ומוסדותיה גדולים וחשובים יותר מהממשלה – ואסור לתת להם לקרוס ביחד עם הממשלה שכן, קריסה מוסדית סוללת את הדרך למצב של מדינה כושלת שלא מסוגלת לבצע את תפקידיה היסודיים ביותר

לאור זאת, על הדרג המקצועי במשרדי הממשלה לגבש מדיניות שנסמכת על הפעילות שכבר מתבצעת בשטח, ובאופן הדרגתי לקחת את האחריות על הסיוע לעורף על כל רבדיו.

מצב בו ארגוני החברה האזרחית ימשיכו להחזיק את הקו הזה בכוחות עצמם הוא מסוכן לחוסן הלאומי לאורך זמן. במקביל, הארגונים שמעניקים כעת סיוע צריכים לגבש "אסטרטגיית יציאה" הדרגתית בכל מקום בו מוסדות המדינה חוזרים לתפקוד נאות ושוויוני, חף משחיתות וסקטוריאליות.

אם מוסדות המדינה יצליחו לקבל על עצמם את האחריות שלשמה הם קיימים – הצלחנו, ובמידה ולא – התביעה לדין וחשבון מהממשלה רק תהיה עוד יותר מוצדקת.

ד"ר ניר ברק הוא חבר סגל במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ושותף ב"פורום היום שאחרי המלחמה".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 673 מילים
סגירה