במשך שנים ייסרתי את בנותיי במוזיקה טובה בכל פעם שנאלצו להיות איתי ברכב. אני מתכוון לשירים משנות ה-60 עד ה-90, ולמעט השירים החדשים שנשמעים כך. הן סבלו בשקט, פרט למוזיקה, כמובן.
ככל שהמוזיקה של התקופה הפכה למחרידה יותר, כך מצאתי את עצמי במעמד של מבוגר נרגן שמזלזל בעכשווי. זה לא לוק טוב אבל זרמתי עם זה. בנושאים חשובים, לך עם הלב.
לאחרונה התקרבתי לפריצת דרך כאשר הרדיו ניגן את Us and Them של פינק פלויד (לא, אין לומר "הפינק פלויד") מתוך יצירת המופת "הצד האפל של הירח". דקלמתי עבור בתי הצעירה את המילים הנשגבות (קינה נגד אי השיוויון במהלך ההיסטוריה) לרקע המלודיה האלוהית. "השיר עוצר הנשימה הזה הוא מלפני כמעט 50 שנה", אמרתי. "האם את חושבת בכנות שמישהו יקשיב לזבל הנוכחי בעוד 50 שנה? או אפילו 5??"
כן, אני יודע שהמוזיקה היא אינסופית וגם כיום יש חומר טוב, בארץ וגם בחו"ל. אבל זה לא אותו דבר. הבלקן ביט בוקס מצוינים אבל הם לא משינה, לא תמוז וגם לא הברירה הטבעית. העברי הראשון של גבע אלון משובח אבל בגדול הוא הומאז' לאדמו"ר אריק איינשטיין, והמקור עדיף על כל דבר אחר. ממש היום הקשבתי לקאנון של שלמה ארצי לרגל הגיעו ל-70 – אין דברים כאלה יותר. ושלא ידברו איתי על ענייני עדות: איפה זוהר ארגוב ואיפה "זמר העשור"? השם ישמור.
הנושא הזה לא מוציא ממני את הטוב ביותר, אני חושש.
הבת שלי הסכימה שכמעט כל החומר החדש יישכח, אבל היא אוהבת אותו, ובכל אופן זה לא מאד אכפת לה. בעיניה העניין הוא כיף או לא כיף.
התחלתי לחשוד שיש משהו פתולוגי בסגידה שלי למוזיקה שאני מעדיף. אני פנאט גמור של רוק קלאסי, כנראה.
ציניקנים אומרים שאדם תמיד מעדיף את המוזיקה של נעוריו, אבל לי זה נראה זילות ופשטנות. גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום.
אז הכל רק עניין של טעם? האם אפשר להגן על ההיבריס המוזיקלי שלי?
"אפשר להגן עליו", אמר מוזיקולוג בארוחת ערב עם הורים אחרים מקהילת בית הספר האמריקאי. "יש מוזיקה מעולה ויש נחותה".
אני לא מתרגש בקלות, אבל זה גרם לי אושר שלא חוויתי באירועים כאלה. הקשיתי בשאלות כדי להבין את הצד המדעי של הסוגיה: זה עניין של מורכבות המנגינה, או משהו כזה?
"לא!" קרא המוזיקולוג. "יש פשוט המון זבל, וזהו".
מדהים לאילו תובנות ניתן להגיע כאשר לא מתאמצים להתפלפל. רשמתי את זה בפני.
לימים שיתפתי בייסורי את ידידי הווארד ויטמן מהתיכון בפילדלפיה. פגשתי אותו לפני כמה שבועות בעיר שבה גדלנו. הוא בחור יהודי חביב שנראה כמו רואה חשבון ויש לו עבודה מהוגנת – אבל בערבים הוא רוקר בועט.
האוורד הסכים בהחלט שמוזיקת נעורינו הייתה משהו אחר. לא הכל היה טוב, אבל חלק היה נהדר, באופן שלא תפגוש היום. לשיטתו בדיוק כשם שלמוזיקה הקלאסית הייתה תקופת פריחה, כך היה עם הרוק הקלאסי, וזה נגמר. דברים אחרים נולדו. זה לא בהכרח טוב או רע; פשוט שונה. (אבל כן, זה לא באמת כזה טוב, לרוב.)
הסיפור האישי של האוורד מאלף. יש לו מנגינות מקוריות משלו, והם ללא ספק בסדר, אבל לאנשים לא אכפת. יש כמה שמות חדשים שהתברגו לפנתאון (נאמר, Arcade Fire ואולי ה-Black Keys ) אבל חלק עצום בקהל עורג לקלאסיקות בלבד – הביטלס, הסטונס, פינק פלויד, לד זפלין, אלביס – או ה"מכוניות", The Cars (גם את אלה האחרונים אהבתי מאד). אנשים אוהבים הופעות, הוסיף, וטוב שכך. עכשיו שכבר לא קונים דיסקים, שם הכסף. אז הווארד מתלבש כמנהיג ה-Cars ריק אוקסק, והוא ולהקתו מופיעים בברים שמתפקעים מרוב קהל.
הוא הסביר שלא מדובר בלהקת קאברים כי אם להקת מחווה – ששרה שירים של להקה אחת בלבד. התיאוריה של האוורד היא שזו המוזיקה הגדולה של העבר הקרוב, ואנשים רוצים לחוות אותה בדרך שהם חווים מוזיקה קלאסית אצל הפילהרמונית. עם מוזיקה קלאסית הם לא זקוקים לחקיין של בטהובן על הבמה – אבל מכיוון שרוק קלאסי שילב יצירה עם ביצוע, כאן יש גם אלמנט של משחק. ובאמת, עם פאה על הראש הוא נראה קצת כמו מר אוקסק בזמנו.
זו לא אותה בדיוק חוויה כמו המקור, אבל זה קרוב מספיק. הלהקות הללו מספקות תזכורת לימים שאולי לא היו טובים יותר מכל הבחינות, אבל מבחינת הפסקול כנראה שכן. לשם המחשה, לאחרונה חקייני Dire Straits הגיעו לארץ וחבר יקר הזמין אותי לבוא לראותם בחושבו שמדובר במקור.
האוורד אמר שבתקופה שבה הענקים נעלמים מן העולם, להקות מחווה יפרחו עוד יותר. ואכן, זמן קצר לאחר שדיברנו, לפני שבועיים, ריק אוקסק נפטר.
נשארנו, אם כך, עם ידידי על הבמה, ועם הנקודה המקורית. לעולם לא תהיה להקת מחווה, כנראה, לסטטיק ובן אל. יום אחד, להערכתי, לבנותיי יהיה אכפת.
שנת מןזיקה טובה!
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם