ארגון לא-ממשלתי פרו-ישראלי העוסק בביקורת על התקשורת בשם Honest Reporting עורר סערה לפני כמה ימים כאשר חשף שכתבים עזתים הקשורים לכלי תקשורת זרים גדולים היו עדים ישירים לזוועות החמאס ב-7 באוקטובר.
הדיווח, שנקב בשמותיהם של מספר צלמים של AP, רויטרס, הניו יורק טיימס ו-CNN, התחבר לנרטיב רחב יותר על חוסר הוגנות תקשורתית כביכול, רבת שנים, כלפי ישראל. כמי ששירת בעבר כעורך הראשי של AP במזרח תיכון וכיו"ר התאחדות העיתונאים הזרים, אני חש חובה לשים דברים על דיוקם.
הדיווח, שנקב בשמות צלמי AP, רויטרס, הניו יורק טיימס ו-CNN, התחבר לנרטיב רחב יותר על חוסר הוגנות תקשורתית כביכול, רבת שנים, כלפי ישראל. כעורך הראשי של AP במזה"ת לשעבר, אשים דברים על דיוקם
ה"חשיפה" בעצם מסתכמת בלא הרבה יותר מהבחנה שקרדיטים גלויים של תמונות וסרטונים שצולמו בשטח ישראל – כולל תיעוד מטריד של חטיפות וגופות – הם של צלמים תושבי עזה. ברור שנכנסו לישראל ללא אישור – אבל הרמז היה כמובן לעבירות חמורות בהרבה.
הארגונים פרסמו הכחשות שמסתכמות בכך, פחות או יותר: לא היה מידע מוקדם כלשהו, גם לא לצלמים; התמונות החלו לזרום כשעה או יותר לאחר פריצת הגבול, מה שמצביע על כך שהצלמים לא הגיעו עם הכח התוקף (כמו שלמשל התקשורת האמריקאית עשתה בעיראק); כולם היו פרילנסרים ולא אנשי צוות – איתם יש מטבע הדברים מערכת יחסים פחות עמוקה ובחינת רקע פחות יסודית.
ולמרות שזה רק נרמז, הטיעון העיקרי הוא שמדובר היה במגה-אירוע חדשותי שבו כולם מתמודדים עם כאוס בלתי נמנע תוך מאמץ להגיע לסיפור. אם בכלל, אולי יש לשבח את תחושת השליחות של עיתונאים אמיצים שמוכנים לזנק לתוך האש.
ברור שהייתה אי-נוחות. מחוץ לחוגי הג'יהאד, מעטים נהנים להיות מואשמים, אפילו במרומז, בשותפות לטרור. וכולנו מבינים שבמערבולת הזעם והשכול יתעניינו פחות בניואנסים של סיקור חדשות.
ברור שהייתה אי-נוחות. מחוץ לחוגי הג'יהאד, מעטים נהנים להיות מואשמים, אפילו במרומז, בשותפות לטרור. וכולנו מבינים שבמערבולת הזעם והשכול יתעניינו פחות בניואנסים של סיקור חדשות
ואכן AP הודיעה שהיא לא תעבוד יותר עם חסן אצליח, שמשך הרבה מהביקורת מכמה סיבות. ראשית, הוא צילם את עצמו ליד טנק בוער ודיווח שכל הצוות נחטף תוך שאינו נושא עליו כל סימני עיתונות.
לאחר מכן עלתה מהעבר תמונת סלפי של אצליח עם מנהיג חמאס יחיא סנוואר, שבה אצליח מחייך כאשר הארכי-מחבל מנשק אותו בשובבות על לחיו; ואז הגיעו מיילים שדלפו המציגים אותו כאוהד חמאס. AP איבדה את סבלנותה.
זה לא ירגיע "כלבי שמירה" כמו honest Reporting שבדרך כלל שמחים מאוד למצוא על מה לנבוח. הלהט שלהם הוא פחות ל"דיווח כן" מאשר למציאת הוכחות להטיה תקשורתית נגד ישראל.
טענה ארוכת שנים זו נובעת מהתחושה שהתקשורת מתמקדת יותר מדי בדיכוי הפלסטינים בגדה המערבית במקום, נאמר, דיכוי הוויגורים בסין – ומדווחת יותר על קורבנות חיל האוויר בעזה מאשר, נניח, במחיר המחריד בחיי אדם של פעולות ארה"ב נגד דאע"ש במוסול ובערים אחרות בעיראק.
תגובת AP לא תרגיע "כלבי שמירה" כמו honest Reporting שבדרך כלל שמחים מאוד למצוא על מה לנבוח. הלהט שלהם הוא פחות ל"דיווח כן" מאשר למציאת הוכחות להטיה תקשורתית נגד ישראל
הייתי אומר שהרגשות האלה נכונים במידה מסוימת – אבל זה לא באמת בגלל התקשורת, וזה בהחלט לא בגלל אנטישמיות בתקשורת, שמניסיוני כמעט שלא קיימת.
זה קשור לקהל של התקשורת, שמשלם בפועל את משכורתה. במידה שלאנשים בעולם עדיין אכפת מחדשות חוץ, אכפת להם מהסכסוך הערבי-ישראלי. וככל שלאנשים יש דעה על הסכסוך הזה, זה חותך בצורה מעניינת בשתי דרכים מנוגדות.
ראשית, רוב הקהל במערב תומך בזכות הקיום של ישראל, מה שהופך אותו לציוני, מרתיח בזאת ערבים רבים, ומזין תיאוריות קונספירציה על שליטה יהודית בתקשורת.
אבל שנית, הם לא אוהבים את הכיבוש הישראלי בגדה ובמיוחד את ההתנחלויות. וזו כמובן גם העמדה של רוב המשכילים בישראל עצמה, לרבות ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה. לא רק שגישה זו אינה אנטי-ישראלית – היא מיישרת קו עם רצון להצלת הפרוייקט הציוני על ידי מניעת סיוט דו-לאומי לא דמוקרטי.
התקשורת הרצינית עושה כמיטב יכולתה להיות אובייקטיבית ולא לקחת צד. בין אם מראיינים את היטלר או את אמא תרזה, אנחנו מדווחים ואתם מחליטים. ובכל זאת, יש דרך לדווח באהדה מרומזת – וזה לא הטיפול שמקבלים המתנחלים. לא אשקר.
אינני טוען שאין שאלות – יש. בעיקר, למה לעזאזל יש יותר עניין בקורבנות בעזה מאשר היה לקורבנות הקואליציה נגד דאעש בראשות ארה"ב, שדי השטיחה את מוסול בעיראק וראקה בסוריה? זו לטעמי יותר שאלה לדעת הקהל מאשר לעיתונות. והתשובה כנראה משלבת קצת אנטישמיות, לא מעט טרלול פרוגרסיבי על מדכאים ומדוכאים, ושנאה יוקדת, חובקת עולם ממש, לדייסה המטורפת שבישלה ישראל בגדה המערבית.
הייתי אומר שהרגשות האלה נכונים במידה מסוימת – אבל זה לא באמת בגלל התקשורת, וזה בהחלט לא בגלל אנטישמיות בתקשורת, שמניסיוני כמעט ולא קיימת. זה קשור לקהל של התקשורת, שמשלם בפועל את משכורתה
בתסכולו כי רב, הימין נוקט בקו עקבי של תקיפת ההסתמכות של התקשורת הזרה על כתבים פלסטינים בגדה המערבית ובעיקר בעזה. בעזה, המנוהלת על ידי מאפיה טרוריסטית מאז 2007, זה בלתי נמנע ממש: לישראלים אסור להיכנס לרצועה וזרים גם די לא בטוחים.
אך הקטגורים לא מוותרים וטוענים שהעיתונאים העזתיים הללו חייבים להיות אישית פרו-פלסטינים (מה שבדרך כלל בהחלט נכון), שהם גם פרו-חמאס (שזה מגוחך למדי), ושהם קובעים את הטון של הסיקור (שזה ממש לא המצב, מכיוון שהם רק לעתים רחוקות כותבים או מופיעים בפני המצלמה, ואינם בעמדת עורך או מנהל).
ישנן גם שתי דילמות פילוסופיות רחבות יותר שמתחברות לכל זה – האחת אוניברסלית והשנייה עיתונאית.
השאלה האוניברסלית היא סוגיית "השומרוני הטוב": מה אמור עיתונאי לעשות כאשר הוא עד לפשע? מה כל אחד בעצם צריך לעשות? להסתבך אישית על אף שאינו חמוש? להתקשר קודם למשטרה ולהחמיץ את הפריים העיקרי? באופן מציאותי, הצלמים העזתים הלא חמושים ב-7 באוקטובר לא יכלו למנוע את הפשע, לא יכלו להתקשר לשום משטרה, ונסיון להתחכם היה מזמין כדור בראש.
השאלה השנייה היא מה לעשות עם דיווח עיתונאי ממדינות משטרה כמו עזה, שבהן הסביבה באופן כללי איננה חופשית ועיתונאים חייבים להיזהר שבעתיים? כמו כתב משטרה שמסקר את משפחות הפשע, מתקדמים בזהירות רבה, מנסים כמיטב היכולת ומתעלמים מהטפות מוסר.
הקטגורים טוענים שהעיתונאים העזתיים חייבים להיות אישית פרו-פלסטינים (מה שלרוב בהחלט נכון), שהם גם פרו-חמאס (מגוחך למדי), ושהם קובעים את טון הסיקור (ממש לא)
מכיוון שממשיכי דרכי ב-AP אינם באמת רשאים להתראיין, הסכמתי לעשות זאת במקומם אצל גיא זהר בכאן 11, שם מצאתי את המראיין ההגון והשלו במצב רוח יחסית נסער.
"אתה קורא לזה עיתונות?" הוא דרש לדעת. "קודם כל שנבין שכל תמונה שאנחנו מקבלים מהצד העזתי … היא 'באישור' של חמאס". הסברתי שלמרות שחמאס לא מתאפיין בעדינות יתר, זה לא לגמרי המצב.
"אין אישור פורמלי", הסברתי. "חמאס נמנע, יותר אולי ממה שהצופים מניחים, מצנזורה ישירה וברורה ומאיומים ישירים. זה מרומז. ולכן מה שכן אפשר לטעון, ואת זה לא אוכל להכחיש, זה שכנראה שיש מידה של צנזורה עצמית". לכן אמרתי שחשוב שהדיווחים יכללו יותר מסתם תוצרת עיתונות עזתית מקומית, וזה אכן קורה לרוב.
נראה היה שזעזעתי את זהר באמת ובתמים כאשר הרחקתי לכת קמעה וגרסתי שחלק מהכתבים האלה גיבורים, כי כעיתונאים בתקשורת הזרה החשודה בעיני חמאס, עם עורכים בירושלים, הם מסתכנים יום יום בכך שיעצבנו רוצחים במדים.
האם ננסה להבין, ונסתדר איכשהו, ונבין שיש נסיבות בהן השלמות אינה אפשרית? "בסופו של דבר יש כאן שאלה עקרונית", אמרתי בשידור. "האם אנחנו רוצים או לא רוצים כיסוי עיתונאי של אזורים בעולם שהם מדינת משטרה. של צפון קוריאה. או קובה. או מדינות מסוימות באזור… אני אומר בסופו של דבר שכן".
האם ננסה להבין שיש נסיבות בהן השלמות אינה אפשרית? "בסופו של דבר יש כאן שאלה עקרונית", אמרתי בשידור. "האם אנחנו רוצים או לא רוצים כיסוי עיתונאי של אזורים בעולם שהם מדינת משטרה"
אני רואה בזה מקרה קלאסי של העיקרון שטבע איקון ווטרגייט, העיתונאי קרל ברנשטיין, שתיאר את העיתונות כמרדף סיזיפי אחר "הגרסה הטובה של האמת שניתנת להשגה". בתרגום לישראלית: זה מה יש, ועם זה ננצח.
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם